שגרירנו מניקרגואה

השבוע התפרסמה הודעה שניקרגואה החליטה לנתק את יחסיה עם ישראל בעקבות  האירועים הדרמטיים האחרונים. תגובתם של גולשי YNET נעה בין "אנטישמים כולם, מי צריך אותם" לבין "איפה  זה ניקרגואה בכלל?". מהון להון נזכרתי שגם למשפחה שלי יש קשר מסוים למדינה שכוחת האל הזו, זו שגרמה לגולשי YNET צער ובלבול כאחד.

ובכן, לאמי יש אחות שגדולה ממנה בשנתיים בערך. כשהן היו בגיל העשרה בתוניסיה אמן, סבתא שלי, נפטרה בעקבות ניתוח אפנדיציט שהסתבך. קצת אחר כך אותה אחות הכירה חייל יהודי-אלג'יראי  והחליטה להינשא לו ולעזוב את הבית. אמי שהיתה אז תלמידה מוכשרת ושקדנית בת 16, נאלצה להפסיק את לימודיה כדי לטפל בשלושת אחיה הצעירים ממנה. מעולם לא הבנתי את המסירות הזאת שלה הטוטאלית, ואפילו התרעמתי עליה ביני לביני, אבל היא הסבירה שככה  היה מקובל אז, ואין בה שום חרטה. לא רק אביה, סבי שאותו הערצתי כל חיי, לקח את הקורבן הזה כמובן מאליו, גם שלושת אחיה הצעירים ממנה ששניים מהם צמחו להיות בנקאים מצליחים  באירופה. אני לא יודעת אפילו אם הם אי פעם הודו לה כמו שצריך על הויתור העצמי שלה,  אבל טוב, זה כבר נושא לפוסט אחר (שיקרה אולי: על מעמדן של בנות-אחיות בחברות מזרחיות מסורתיות, נאמר).

אם אמא שלי היא התגלמות המסירות הטוטאלית עד כדי ביטול העצמי, הרי שאחותה הגדולה שונה ממנה בתכלית ההיפוך. מאז ומעולם היא היתה מין פרינססה כזו, ידענית, וכחנית ומלאה בהערכה עצמית. לכל אחד מבני המשפחה יש שם צרפתי אזרחי ושם נוסף, מסורתי-יהודי. השם הנוסף של הדודה הזו הוא "סולטנה" ולמרות שהיא מתעבת את השם הזה בכל ליבה, ניתן לקבוע שכשמה – כן היא. לקווי אופייה הקשים נוספו גם חיים סדורים במחנות צבא עם בעלה החייל שהתקדם יפה בסולם הדרגות עד שהגיע לדרגת גנרל. מיותר לציין כמובן, שהם בעלי השקפת עולם לאומית-ימנית סדורה ומנומקת – פחות או יותר היחידים מכל בני משפחתי המורחבת.

קיץ אחד הם באו לבקר את ההורים שלי בנצרת ואני ספרתי לדוד ולדודה על החיילים מצבא נפוליאון שגילינו במקרה בחפירות עכו. הגנרל במיל' חקר אותי ממושכות בנוגע לכל פרט ופרט. אחר כך טפח בזעם על הברך בערך באמצע הקפל של מכנסי הפיג'מה המכופתרת שלו וקבע נחרצות: זה הכול בגלל מיטראן. סוציאליסט חדל-אישיים שאין לו שום טיפת כבוד לחיילים של הרפובליקה. הגנרל הוא  מאלה שמאמינים שדוגמה אישית זה משהו חוצה גבולות לא רק במימד מרחבי, אלא גם במימד הזמן.

רוב חייהם דודתי והגנרל חיו בוורסיי שבפאתי פריס, עם בתם היחידה קתרין. אחרי שהשלימה את הדוקטורט ברפואה, נישאה לפסיכיאטר יהודי אינטלקטואל ומבולבל במקצת. ההורים מהצד התוניסאי-אלג'יראי והצד האלזסי -אשכנזי ערכו להם חתונה שלא נראתה כמוה מאז נישואיהם של נפוליאון  וג'וזפין. אבי הכלה הגיע לחתונה במדים רשמיים של הצבא הצרפתי שעליהם התנוססו כל אותות הכבוד שקיבל במלחמה באלג'יר. בתום כמה שנות נישואין ושלושה ילדים, הפסיכיאטר החליט שהוא חייב לעזוב את הבית כדי לחפש את עצמו, והותיר את אשתו, ילדיו ואת חמו וחמותו – המומים, כואבים ושבורי לב לחלוטין.

בת דודתי קתרין שהיא טיפוס נמרץ וענייני, החליטה לעזוב את צרפת לכמה שנים כדי להחליף אווירה וכדי להשתלם בתחום הרפואי שבו עסקה. המקום שנבחר היה מיאמי שבארה"ב, שהוא כאמור מקום רחוק מאד מפריז. הדודים  לא אהבו את הרעיון, אבל לא היתה להם ברירה. מקץ שנתיים בערך הודיעה להם חגיגית: החלטנו לחזור. מי זה החלטנו? שאלו נבוכים והיא אמרה: אני, הילדים וגם קרלוס החבר שלי.  מהיכן   צץ קרלוס זה ומה טיבו? תהו השניים והמתינו בקוצר רוח למועד הגעתם של הנכדים, בתם ובן זוגה המסתורי.

לבסוף הגיע המועד שחיכו לו כל כך, הגנרל לבש את מיטב מחלפותיו וכך גם אשתו. כשהבת והילדים יצאו לקראתם  ראו שלצדם פוסע אדם נמרץ לבוש חולצה משונה של צ'ה-גווארה ומצנפת אדומה מעוקמת על ראשו. מה זה האיש הזה? שאלו ההורים המבוהלים את בתם היחידה והיא הסבירה להם שקרלוס הוא גולה מניקרגוואה, מהפכן חובב שגם עשה מהתחביב שלו מקצוע, ושהם מאד מאוהבים זה בזו וזו בזה, וגם הילדים מאד-מאד אוהבים אותו.

 הגנרל נראה כאילו כל עולמו הולך להתמוטט עליו ודודתי נזקקה לטיפות הרגעה בדחיפות.  כל הדרך במכונית קרלוס השמיע להם שירי מחאה קומוניסטיים קצביים ושמחים, בזמן שבת דודתי וילדיה הצטרפו אליו בקול שירה ותיפופים. איפה טעינו שאלה הדודה את הגנרל כשנסיעת הבלהות הזו הסתיימה סוף-סוף. זה בגלל המנוול הזה, מיטראן, הוא ענה חלושות.      

נכון להיום בת דודתי, קרלוס והילדים גרים במרסיי. הגנרל ודודתי עזבו את ורסיי ועברו להתגורר בסמוך אליהם. בת דודתי עושה חייל בעבודתה כמנהלת מחלקה בבית חולים גדול ובן זוגה מטפל בינתיים בילדים עד שתגיע השעה שבה יוכל למגר סוף-סוף את שלטון העריצים בארצו. בעוד שבוע וחצי דודתי צפויה להגיע  לארץ כדי להשתתף באירוע משפחתי שעליו רמזתי בפוסט הקודם. היא העבירה לאמי רשימת דרישות שאינה ניתנת למשא ומתן: צריך לאסוף אותה מהשדה תעופה עם הגעתה בשעה 23:40, היא מבקשת שנסדר לה בית מלון נושק לים בתל אביב, עם אנשי צוות שיודעים לדבר בשפה של בני אדם (צרפתית) והיא מבקשת בכל לשון של בקשה שנרחיק מפניה כל אדם שעוסק  במהפכנות רדיקאלית לפרנסתו.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אזרח.  On יוני 4, 2010 at 8:47 am

    ביצוע יפה של השיר, וסיפור יפה.נהר החיים סוחף אנשים למחוזות שונים שלא היו ב"תוכנית" הכללית של החיים.

  • דוד  On יוני 4, 2010 at 9:21 am

    ענק
    באתי בגלל הארכיאולוגיה ונשארתי בגלל החיים
    את ותבת כל כך יפה

    רק חסר לי הרסס לבלוג החדש כך שאני קופץ לפה מהבלוג הישן..

  • שוֹעִי  On יוני 4, 2010 at 1:13 pm

    נטלי יקרה,
    לאט לאט אני מבין את עמדתם של טוקבקסיטים-מתלהמים ביחס לעולם.
    הם כמו אוהדי כדורגל שעומדים ושרים במקהלה: 'השופט בן זונה'
    כלומר, זה לא משנה האם השופט צדק בפסיקתו או לאו, זה לא משנה גם האם חמש דקות לפני כן הוא שרק פנדל בלתי מוצדק לזכות הקבוצה שהם מעודדים, העיקר לצעוק יחד, ולהרגיש את הכח שבחבר'ה, שבלהקה.
    מהפכנים/ות לעומת זאת, אני מעדיף בבודדים; כלומר, אני מעדיף הוגים רדיקליים, בעלי מעוף וחסרי כח פוליטי, מאשר מהפכנים כמו צ'ה גווארה או פידל שהגיעו למצב שבו הם יכולים להסב לזולת נזק בשל דעות נחרצות מדיי. כי זה מה שקורה בדרך כלל: מהפכה פוליטית-חברתית מסתיימת על פי רוב בגלגול אחר של אותו טוטליטריזם. גם ארה"ב, שהשתחררה מבריטניה, היתה על אף כוונותיה הטובות שבהכרזת העצמאות, אומה משעבדת של חלקים נרחבים מן השוהים בהּ, עד ימי אברהם לינקולן, שבאמת הפך לסוג של מיתוס כלל-אמריקני, רק בשל פעילותו לשחרור העבדים, שקרעה את ארה"ב לצפון ולדרום.
    אחת המחשבות שאני עוסק בה מדי פעם הוא האם סיום הכיבוש הישראלי בשטחים יביא באמת חירות לבני המדינה הפלסטינית לעתיד. אם נשפוט את גורלם של תושבי עזה הרי המהפכה-החמאסית הוליכה אותם משיעבוד לשיעבוד.

  • nataliemessika  On יוני 5, 2010 at 7:56 pm

    תודה לאזרח, לדוד ולשועי.
    לגבי ה RSS אני לא בטוחה איך זה עובד פה, נדמה לי שזה תחת קטגוריה "הרשמה".

    והערה לשועי-
    האם אפשר באמת להיות מהפכן בודד, ואם כן, כמה כבר היו כאלה?
    אגב אתמול יצא לי לראות פריט ארכיאולוגי יוצא דופן – שופר שחור עם חריטות בעברית ששימש את הרבנים שהחרימו את שפינוזה. הנה לך דוגמה למהפכן בודד, אם כי אני לא בטוחה שהוא הגדיר את עצמו ככזה.

  • שוֹעִי  On יוני 5, 2010 at 8:30 pm

    שוםר של חכם יצחק אבוהב דה-פונסקה ושל חכם שאול מורטרה?
    את זה הייתי רוצה לראות. אבל בינתיים אני מעדיף להיות סוג של
    תלמיד-ממשיך (כלומר, פרשן) של שׂפינוזה (גם אם בתוך היהדות מקיימת המצוות)- יותר מאשר שופרוֹ.
    ובאשר להיות מהפכן בודד- כרגע העליתי פוסט הדן בכך בדיוק.
    (-:

  • דודי  On יוני 5, 2010 at 9:46 pm

    בניקרגואה של היום שולט דניאל אורטגה, מנהיג שמאלני, שהיה ממנהיגי התנועה המהפכנית הסנדיניסטית ואחרי נצחונה נשיא מטעם התנועה, בתקופה שבה שלטה מבלי לחוש צורך מיוחד בבחירות.

    אורטגה וידידיו סולקו מהשלטון בבחירות ב-1990, וחזרו (שוב בבחירות) לפני שנתיים, עם אותן ססמאות, אותו דגל אדום-שחור ואותה חיבה לצ'ה ולפידל. כך שקרלוס יכול לשוב ללא חשש!

  • nataliemessika  On יוני 6, 2010 at 4:21 am

    הי דודי,
    תודה על התגובה ועל המידע החשוב שהשלמת. שמעתי באמת שקרלוס קיבל לפני זמן קצר איזה תפקיד רשמי מטעם ממשלתו במרסיי. מין הסתם זה קשור באמת לשינויי השלטון שציינת.

  • דפנה לוי  On יוני 7, 2010 at 9:40 am

    סיפור נפלא!!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: