ארכיון חודשי: יולי 2010

אנחנו לא גוייבות- מענה לדבריו של נתן זך

באחת הסצנות בתוכנית ניקוי ראש המיתולוגית, רואים את מזכ"ל האום פונה בפנים רציניות לנוכחים באולם המליאה ואומר: " אני מכריז בזאת שמדינת ישראל היא – גוייבה". בתמונה הבאה רואים המון רב של עמך-ישראל מנופפים בשלטים וזועקים במלא גרון: "אנחנו לא גוייבות, אנחנו לא גוייבות!!"

נזכרתי בקטע הזה השבוע עם פרוץ המהומות סביב הדברים שאמר נתן זך לעופר שלח בערוץ 10. אני לא יודעת אם האיש הוא גזען בסתר שגילה סוף-סוף את פרצופו האמיתי, או שהוא סתם קשיש נרגן שדעתו מפוזרת עליו. אולי ראוי לנהוג כלפיו חסד ולבחור באפשרות השנייה. מכל מקום, מה שמעניין באמת היא התגובה האוטומטית שפרצה מיד מאלפי לבבות ומקלדות בישראל: "אנחנו לא גוייבות!!" מול כאלה שטוענים לעומתם: "אתם דווקא כן!!"

 למעשה השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא מדוע החברה הישראלית עדיין מסוכסכת כל כך סביב הנושא הזה ומדוע הוא מסרב לרדת מסדר היום. למרות מוצאי המפוקפק כשוכנת מערות, אני רוצה בכל זאת, להציע איזו פרדיגמה חלופית לזו ששולטת בשיח הציבורי מאז קום המדינה ועד היום וזו עיקרה: אם אדם כלשהו חש צורך לדרג ולציין את הישגיהם של קבוצות מסוימות ביחס לאחרות, מוטב שיתמקד בגורם אחד: עיור, תופעה שקיימת גם במזרח וגם במערב, ולמען הסר ספק ראשיתה באזור הלבנט דווקא. חלק מהאנשים שהגיעו לישראל מארצות האסלאם (מה שמכונה "עדות המזרח") באו מערים גדולות ומשגשגות וחלקם הגיעו מכפרים נדחים ורחוקים. חלק מהאנשים שהגיעו מארצות המערב הנוצרי (מה שמכונה "עדות אשכנז") – באו מערים גדולות וחשובות וחלקם באו ממקומות שכוחי אל, נטולי הדר ושם. אין זה אומר שתושבי הערים בארצות המזרח או המערב היו טובים ונעלים מאלה שהתגוררו בכפרים, מה שניתן לומר הוא, שהראשונים נחשפו לביטויים תרבותיים עשירים ומגוונים יותר. מאחר ורוב היהודים עד למלחמת העולם השנייה התגוררו במה שמכונה "ארצות אשכנז", הרי שהתפרוסת היישובית שלהם היתה רחבה מזו של היהודים "בארצות המזרח". אני לא יודעת אם משהו ערך מחקר סטטיסטי בנושא, אבל נדמה לי שהמרכיב העירוני באוכלוסיית היהודים בשתי הגלויות בלט יותר בארצות האסלאם, דווקא משום מספרם הנמוך יחסית לאוכלוסייה הכללית.

הסוציולוג מקס ובר היה הראשון שניסה להגדיר את תופעת העיור בהקשר כלכלי רחב. הוא טען שהממלכות שצמחו סביב הסער הפורה וגדות הנילוס באלף הרביעי והשלישי לפני סה"נ, התבססו על פיתוח עירוני מואץ. בשונה מהכפרים שבהם רוב האוכלוסייה עסקה בייצור ובצריכת מזון, בערים קמו נושאי תפקידים "שאינם יצרניים" כמו אנשי ממשל, צבא ואומנים. גורדון צ'יילד ציין שניתן להבחין את המעבר מהכפר לעיר בעזרת קריטריונים נוספים כמו: מספר האוכלוסייה, בנייה מונומנטאלית, שימוש בכתב ופיתוח דרכי מסחר. חוקרים אחרים טענו שהעיר נועדה לשמש "מיכל של כוח", עבור קבוצות אליטה שנהנו ממעמד מועדף על פני קבוצות אחרות. מכל מקום, אותן קבוצות בעלות כוח (או בעלות מעוף , תלוי איך מסתכלים על זה), הן שהובילו את הפיתוח התרבותי – החל מבניית ארמונות ומקדשים, דרך יצירת חפצי אמנות, כתיבה ספרותית, שירה, מדע, פילוסופיה ועוד כהנה היבטים נוספים. אור-כשדים, נינווה, אללח, אוגרית, מארי, אתונה, לוקסור, אל-עמרנה, אלכסנדריה, קרתגו ועוד ערים רבות אחרות, הן אלה שעצבו את כל מה שמכונה אצלנו  "תרבות" בצד הזה של העולם בזמן שמערב אירופה היתה עדיין עמוק-עמוק  בתקופה הפריהיסטורית (תופעה שידוע חזרה על עצמה גם בראשית ימי הביניים). 

העובדות הללו ידועות לכל ויש להניח שאפילו נתן זך שמע עליהן. ובכל זאת, מדוע הוא ושכמותו בוחרים לפול שוב ושוב לתוך אותה מלכודת רטורית נבזית ומיותרת? ההיסטוריה האנושית היא גלגל ענק שמסתובב כל הזמן ופעם צורת חיים באזור מסויים עדיפה על פני צורת חיים באזור אחר- ולהפך. בשעות משבר להתיישבות הכפרית יש דווקא יתרונות רבים משום הריחוק ממוקדי כוח ואלימות. עוד צריך לציין  שעוד לא נמצא  אזור גיאוגרפי נתון אחד על פני כדור הארץ שמאציל על יושביו בינה יתרה באופן אוטומטי. אפילו  לא אוניברסיטה. 

 

כמה עדכונים ממש-ממש חשובים מה- Facebook שלי

  1. ד"ר נ' הוסיף תמונות עדכניות מהחפירה במגדו (יש שם מלא בחורות יפות בגופיות מאובקות)
  2. ר' מצאה סוס שחור  ב- Farm Ville (מה זה בכלל?)
  3. ו' בן דודי מצרפת שאותו לא פגשתי יותר מ-20 שנה, לוקח חלק פעיל במשחק תפקידים עם דמויות מימי הביניים ביער בולון (אבל למה בתור חייל פשוט, למה?)
  4. ל'   שינתה את הסטטוס  ועכשיו יש לה מערכת יחסים !!!  (♥)
  5. ג' , שוטרת במחוז גליל ועמקים שלמדה אתי בבית ספר לפני מליון שנה,  מעדכנת מידע חשוב מהאתר של משטרת ישראל ומוסיפה הגיג משלה:  כל הכבוד למשטרת חיפה !!  וזכרו- מי שלא עושה לא טועה!!!
  6. ל'  שינתה את הסטטוס  ועכשיו אין לה מערכת יחסים ….  😦
  7. ר' רוצה לחלוק לחם דלעת שאפתה  ב- Farm Ville (איך בדיוק אוכלים את זה?)
  8. ד"ר נ' מעדכן כמה תמונות נוספות מהחפירה במגדו (עוד בנות יפות בגופייה שמחייכות למצלמה)
  9. ל'  שינתה את הסטטוס  שלה ועכשיו יש לה מערכת יחסים !!!!  (♥)
  10. צ' מציע סדנת ניקוי מיצים אורגניים באמירי הגליל. הנחה לנרשמים עד סוף השבוע.
  11. מ' מציע פדיקור דגים במרכז שלומות. שווה!!
  12. ג' השוטרת מעדכנת :  מי יתן והשוטרים מנהריה, מלח הארץ, יזכו למשפט הוגן וישובו לעבודתם ולמשפחותיהם במהרה, אמן אלוהים בבקשה!!!!    (עם כאלה שוטרים, אני מרגישה עכשיו הרבה יותר רגועה)
  13. ר' פתוחה להצעות עסקיות ועברה לשלב 2 ב- Farm Ville (בחורה בת 40 פלוס,  וטרם מצאה לה חיים מחוץ ל Farm Ville  הזה ?)
  14. א' מעדכן תמונות ממפגש גרעין הנח"ל בבית צמוד-קרקע-עם גינה-2.5 ילדים ואיש/ה  (ולחשוב שכשהכרתי אותם כל חלומם היה לאכול משהו אחר חוץ מאשר נקניקיות מאודות במים. )
  15. ל'  שינתה את הסטטוס  ועכשיו אין לה מערכת יחסים.  😦   (לפחות היא צלחה אתו את חג האהבה)

 

 

עבודת הקורבן

לפני כמה חודשים קיבלתי הודעת מייל כתובה באותיות פונט ענקיות בזו הלשון

קול קוראת 

לכל חברות ומכותבות "XXX" (השם שמור במערכת)  

היום הבינלאומי נגד גזענות יתקיים השנה בתאריך 21.3. פורום נגד גזענות בו שותפה גם תנועת "XXX יגיש ביום זה "דו"ח גזענות" לנשיא המדינה.

אנו מבקשות ממך לשלוח לנו ב ד ח י פ ו ת  מ ר ב י ת   קטע כתוב ובו תיאור מקרה גזענות/אפליה שעברת כאישה מזרחית, וכמובן איך את מרגישה לגבי זה. רצוי מאוד שתתייחסי למקרה שקרה בתקופה הנוכחית, או בשנים האחרונות, כי אנו רוצות להראות שהגזענות והאפליה קיימות היום לא פחות מאשר בעבר. אנא צרפי את הפרטים שלך, כדי שניצור אתך קשר.

אנו מודות לך,

נציגת "XXX" בפורום

ראשית שמחתי לראות שיש אנשים טובים שדואגים למלא את זמנו של שימון היקר בספרות איכותית. אחר כך דמיינתי אותו רוכן בסבלנות אין-קיץ מעל "דוח הגזענות לשנת תש"ע", מדיר שעות שינה רבות מעיניו כדי להעמיק בכל דף ודף ובכל סיפור וסיפור, עשרות רבות של מקרים שנציגת הפורום ליקטה במאמץ רב. ביני לביני תהיתי האם גם לי יש איזה מקרה "גזענות/אפליה" שראוי להטריח בגינו את שלוות נפשו של נשיא מדינת ישראל. אנשים טיפשים פגשתי בחיי לא מעט השבח לאל,  אבל האם שווה לטרוח בגינם עד כדי כך? ובכלל במה הסיפרים האלה יועילי לי או לכל אדם אחר?  מאידך, נציגת הפורום הנכבדת ציינה במפורש שיש להתייחס לתקופה הנוכחית, או לשנים האחרונות. ואני שוב תהיתי האם העלבון צריך להיות אישי או עדתי, כללי יותר? האם ההיבט הנשי גובר על ההבט המזרחי ואיך אפשר לדעת? מרכזת הפורום טוענת בפרוש "שהגזענות והאפליה קיימות היום לא פחות מאשר בעבר".  האמנם תופעת ההפלייה קשורה בהכרח לגזענות, או שיש גם מניעים אחרים?  

אתמול צויין ט' באב.  הקריינים ברדיו חזרו  והדגישו שביום הזה "חרבו המקדשים". פעם היו מסתפקים באזכור  "חורבן הבית", כאשר התכוונו בעיקר  לחורבן משנת 70 לספה"נ בידי צבאות רומא. והנה לאחרונה גם החורבן של נבוכדנצר   מלך בבל משנת 586 לפני סה"נ  זוכה לעדנה. אבל לא רק שני מקדשים חרבו לנו. היו אירועים אחרים, קשים יותר כמו מרד בר-כוכבא למשל, שהיה הרבה יותר הרסני. ולמה לא מציינים את חורבן המקדש בשומרון וגלות  תושבי ממלכת ישראל בידי האשורים בשנת 720 לפני סה"נ בערך?  הרי לכל הדעות הממלכה הצפונית היתה חשובה מממלכת יהודה בעת ההיא. אבל איש לא תובע את עלבונה, מה גם שתושביה הישראלים היו סתם חוטאים ולכן הגיע להם,  או כך לפחות נכתב בתנ"ך.  ירושלים לעומת זאת, נפלה קורבן לאינסוף קונספירציות, לקנאים צמאי דם, לשליטים רופסים, למלחמות אחים, שנאת חינם ועוד עוולות גדולות ונוראות שאינן פוסקות לרגע עד ליום הזה.  ירושלים היא תיאטרון ענק בהצגה שבה רק התפאורה מתחלפת ואנשיה הם תמיד הקורבן.

המקורות מספרים שערב החורבן נפגשו רבן יוחנן בן זכאי  והמצביא אספסיאנוס לשיחת רעים נינוחה, לאחר שהראשון נמלט מהעיר הנצורה בתוך ארון קבורה בסיוע תלמידיו.  הרב ניבא למצביא שהוא עתיד לההפך לקיסר וזה כמחווה של רצון טוב  הציע למלא אחר בקשותיו בתמורה לנבואתו. רב"ז  יכול היה לכאורה לבקש כל דבר, אפילו רחמים על ירושלים, אבל הוא ידע שאין לה תקומה, לפחות לא לפי שעה. לכן ביקש לו  מקום חדש רחוק ממנה במידת האפשר. מקום נטול היסטוריה, היררכיה חברתית נוקשה, מלחמות חורמה וצדק אלוהי מוחלט כמו יבנה וחכמיה. את עבודת הקורבנות המיר בלימוד משותף בין שווים. אין לווים, כוהנים, כוהנים גדולים, משפחות אצולה, עמך ופשוטי עם. כולם שווים זה לזה בחוכמתם. הוא ידע שזה ייקח זמן, שזהו תהליך ארוך ולא פשוט להוציא את עבודת הקורבן מהעם הזה. את הדיכוטומיה הברורה שהשתרשה בהם עמוק כל כך. אבל היהודים כמובן לא המציאו שום דבר: רוב עמי העולם שלבו הקרבת קורבנות בפולחנם והקריבו לאליהם מכל הבא ליד:  בני אדם, בעלי חיים, מיני צומח, דומם או מזון מעובד.  זוהי הדרך הבדוקה ביותר לרצותם  ו"לקנות" את חיבתם.  שלושה שותפים למעשה הקורבן :  אדם  שמנסה לרצות, אובייקט חסר דעה וישות אלוהית שניצבת מעל, שופטת ומחליטה: האם לקבל או לדחות את המנחה? לפעמים אותה ישות נוהגת איפה ואיפה ומחליטה להעדיף את קורבנו  של איש אחד על פני קורבנו של איש אחר, ר' מקרה קין והבל שבגינו אירע הרצח הראשון במקרא. לפעמים אותה ישות מתחרטת ורוצה להחזיר את המנה למטבח למרות שזה בפירוש מה שהוזמן   בתפריט –  ר' מקרה יצחק, למשל.  כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת, הטיף בזעם הנביא הושע.

 מסרט עלמו נרצחה ביום ראשון האחרון בדקירות סכין בידי בן זוגה. שעה לפני כן, התלוננה עליו בתחנת המשטרה. לא ברור מה אירע שם, מדוע השוטרים לא ליוו אותה למקלט לנשים מוכות ומדוע לא עצרו מידית את הבעל החשוד בתקיפה. אומרים שהיתה לה בעיית שפה, שהיא פשוט לא הבינה שאמרו לה לחכות רגע לניידת. אפשר לחשוב כמה מסובך זה למשטרת ישראל למצוא מתורגמן לאמהרית. אבל ככה זה. היא בסך הכל עוד נתון סטטיסטי, עוד אישה קורבן  מיני רבות, וככזו גורלה כבר נחרץ מראש. מן הסתם נשיא המדינה כבר לא יזכה לקרא את הסיפור שלה בדוח הגזענות וההפלייה לשנת תש"ע.  

 ואקורד לסיכום:

אני רוצה להמליץ בחום על "רוח נשית", עמותה החותרת לחולל שינוי חברתי לקידום כוחן הכלכלי של נשים נפגעות אלימות בישראל. אני מאמינה שעמותות מסוג זה הן-הן שיחוללו את המפנה המיוחל שבסופו ננטוש את עבודת הקורבן הבזויה ונעבור סוף-סוף לחזונו השיוויוני של ריב"ז.     

 

משתה חתונה – חלק ב'

יום רביעי, 16.6.2010  השעה: 14:45, מיקום: בבית. שוכבת לי במיטה מבלי יכולת לזוז. חברתי הטובה נ' מסמסת לי: הכל בסדר אתך? אני עונה לה: מתפוצץ לי הראש. תגידי להם שהיום זה לא יום טוב לי להתחתן. שיבואו מחר. היא שמכירה היטב את תסמונת חרדת-החתונה שלי איזה 20 שנה, עונה: אין בעיה, תנוחי. אני אחליף אותך. העיקר שלא תלחצי.

אותו יום, השעה 17:00. הספר יגאל בביוף מהנדס לי את הראש. אמא שלי ושתי חברות באות לתמוך בי בשעה קשה זו. אחרי זה מגיע אח שלי מחנה את האוטו החדש שלו מול המספרה ומסביר לשתי חברותיי מהי הדרך הטובה ביותר לקשט מכוניות של חתן-כלה. אחר כך הוא נכנס פנימה למזגן כי חם לו והן נותרות בחוץ שעה ארוכה, מתלבטות איך לבצע את ההנחיות ובסוף מחליטות לאלתר קישוטים משל עצמן: פרפרי סרטים גדולים בורוד ובלבן. 

ובינתיים, באותה שעה במלון רנסנס. משפחת מסיקה מתכנסת לדיון בהול: איפה יתלבש החתן? הוא לא יכול לבוא לחדר שלנו מסבירה החותנת העתידית, תליתי שם את השמלה של הכלה והרי ידוע שאסור לו לראות את הפריט הנ"ל לפני הזמן. הדוד ג'ילבר אומר אין בעיה, הוא יכול לבוא לחדר שלי. החתן ממתין בסבלנות שיגידו לו מה לעשות, הוא לא מבין מילה.

שעה מאוחר יותר, אני עדיין אצל הספר. הפעם הוא צובע לי את הפנים. בחיים לא צבעו לי את הפנים כל כך הרבה זמן גם לא לפני התוכנית של דב אלבוים. החברות כבר הלכו להתרחץ ולהתלבש, ואמא שלי גם. יגאל בביוף מעודד אותי – לא נורא כפרה, עוד שעה מקסימום ואת בחוץ.

 ובינתיים במלון רנסנס שעל גדות הטיילת בת"א. הדוד דניאל יושב בלובי בעמדת תצפיתן. אח שלי מחנה את המכונית בחניון של ה- VIP של המלון. בזכות הסרטים בורוד ולבן אי אפשר להטיל ספק בחשיבותה. הדוד ג'ילבר נכנס למקלחת ופתאום דופקים בדלת: אבא שלי והחתן עומדים בפתח, נושאים מיטלטלים לרוב. ג'ילבר למה אתה ערום? שואל אותו אבא שלי בזעף והוא עונה כמתנצל: אני לא יודע, ככה אני רגיל להתרחץ. כעבור 20 רגע החתן יוצא כדי לעמוד לצד דוד מס' 2 שמתצפת בלובי. כמה דקות אחר כך אח שלי מגיע וגם הוא רוצה להתקלח. תלך לג'ילבר, פוקדת עליו אמי. נטלי צריכה לחזור בכל רגע ואסור שיפריעו לה. שוב דפיקה בדלת, ג'ילבר יוצא מהמקלחת נחפז. עוד פעם אתה ערום ? מתריס כלפיו אבא שלי. סליחה לא התכוונתי, בסך הכל רציתי להתרחץ קצת לפני החתונה.

השעה 19:30, במכונית המקושטת על דרך הים ליפו. הכביש עמוס ופקוק לעייפה. במכונית יושבים: אח שלי בחליפה ועניבה, אמא שלי בשמלת ערב שחורה, אבא שלי בחליפה ועניבת פפיון אדומה שאותה הוא הזמין במיוחד מפריז, ואנוכי הכלה. רגע לא שכחנו מישהו? אה כן,  החתן. הוא כבר יצא במונית ליפו עם כמה מהדודים. למה לעזאזל הוא לא לקח את הפתקים של השמות לשולחנות וגם הדיסק עם הסרט למופע האמנותי נשאר אצלי והרי הבטחתי לדי-ג'יי שנביא לו את הדיסק ב-19:00. פתאום הצלמת מתקשרת, כי גם אתה קבענו לפני הזמן, ואנחנו מאחרים. היא חברה שלי עוד מהקורס מכיות בנח"ל, אמנית אוונגרדית מדופלמת שבאופן כללי לא סובלת לצלם בחתונות כי זה קיטשי מדי ועושה לה בחילה. אבל לי היא הסכימה, כי אני מקרה באמת מיוחד.  הכל בסדר, תנשמי עמוק, היא אומרת לי,  בלי לחץ. אנחנו מצלמים בינתיים את השולחנות.

השעה 19:50 אני מגיעה סוף סוף עם ראשוני האורחים. הלב שלי דופק חזק, זה לא צחוק, הפעם. נראה לגמרי אמיתי. מנהל האירוע בחמאם מקבל את פני ומיד פוקד על אחד המלצרים: מהר, מהר תביאו מים לכלה.

השעה 20:20. הרחבה של קבלת הפנים מלאה לגמרי.  החתן שלי נלקח אחר כבוד עם הרב, אבא שלי ועוד כמה גברים לטקס החתימה על הכתובה. בצילום ווידאו רואים כיצד אמרו לו: תחתום כאן וכאן וכאן והוא חתם, כאילו היתה לו ברירה. אחר כך הרב פנה לאבא שלי ואמר לו: במשך כל השנים האלה שמרת יפה על נטלי. האם אתה מסכים שמעתה ואילך יריב ישמור עליה במקומך? אבא שלי שקל את בקשתו בינו לבינו  ועונה: מסכים. העד אדי שהיה העד גם בחתונה האזרחית של ההורים שלי בצרפת, ביקש להוסיף הערה שלא לפרוטוקול: נראה שכבר כמה שנים הכלה שלנו לא-מי-יודע-מה סרה למרותו של האב. אבא שלי נעץ בו מבט זועף ותהה האם עשה טעות שזימן את העד הבעייתי הזה. מהפכן פולני שהגיע כפליט לצרפת בשנות  ה-60 כדי לקחת חלק בכל הפגנה אפשרית.  טקסים דתיים אף פעם לא היו הקטע שלו. אחר כך פנה הרב לחתן ושאל: האם אתה מסכים לשמור ולדאוג לנטלי כל החיים? והוא שחונך על ברכי ההתיישבות העובדת (כל אחד לפי יכולתו ולפי צרכיו וגו'), ענה: בתנאי שגם היא תשמור עלי.

באותו זמן ישבתי לי עם ע' חבר טוב ויקר שלי. היינו חברים בגיל 15 וחצי בנצרת, בגיל של דרמות גדולות על שום דבר. כל השנים התניידנו  במסלולים מקבילים: חלקנו חברים וחברות, מאהבים ומאהבות – כמה מחברותיי הטובות היו לאהובותיו וכמה מחבריו הטובים היו לאהוביי. זה בסך הכול מסיבה לכבודך הוא אמר כמנסה להרגיע אותי בזמן שניסיתי לשחרר את החרדות ביחד עם הנעליים הלוחצות. כל כך הרבה אנשים הגיעו לפה והלב שלי יוצא רק אל איש אחד, שמעביר עלי בעלות עכשיו.

השעה   20:45. אנחנו ממתנים בפתח, עוד מעט יוצאים לדרך לחופה. מנהל האירוע מסביר לחתן איך להוריד לי את ההינומה, מתי לעצור ומתי להמשיך הלאה. עשרות טלפונים ניידים ומצלמות דיגיטליות מכוונים אלינו. 4 שושבינות מחזיקות סלסלות עם פרחים. הלב דופק חזק, אין לי מושג איך אני אעמוד בכל זה. החתן שלי מחזיק לי את היד חזק חזק, מסתכל עלי ואומר יהיה בסדר, אני פה אתך.

השעה 1:00 , לפנות בוקר, AFTERPARTY   בגן של החמאם. אנחנו עומדים בצד, תשושים ומאושרים על שכל הבלאגן הזה הסתיים על הצד הטוב ביותר. הבן דוד שלי אלן לוקח את הגיטרה ומצ'פר אותנו ב- Let it be .  אלא מה האנגלית שלו בסיסית ביותר והמילים לא ממש זורמות לו. כמה חבל שהביטלס לא כתבו שירים בצרפתית. אבל זה לא חשוב כל כך כי המילים הרבה פחות חשובות מהפיזמון החוזר. אהיה אשר אהיה אמר אלוהים למשה סוג של Let it be כזה. ומהערב הזה אני אהיה לו – Let it be והוא יהיה ה- Let it be שלי.   

 ועכשיו לסרט…

 

 

 

(חדי העין יכולים לראות חיוך של חתול צ'שייר מגיח בכמה קטעים)