פסיפס גרמני

בראש השנה נסענו בן זוגי ואני לבקר את דודתו שמתגוררת בקריות. בין המנה הראשונה (פרוסות דג ברוטב) למנה השניה (מרק צח מהביל), התפננו לשמוע סיפורים משפחתיים. מסתבר שאחד הבנים של הדודה עסוק בימים אלו במחקר מעמיק על המשפחה, לא לצורך עבודת שורשים אלא כדי לבדוק את הזכאות לדרכון גרמני. ההורים של הדודה הגיעו לחיפה בשנות השלושים, הדודה עצמה נולדה במחנה מעבר בבלגיה ואחיה, אביו של בן זוגי, נולד כבר כאן. הוריהם נולדו בגרמניה – האב בקלן והאם בפרנקפורט. הדודה סיפרה שבעקבות המרוץ לדרכון התגלה פרט מעניין: ההורים של אמהּ היו "אוסט-יודה", כלומר מהגרים מפולין. מכאן שבניגוד לבעלה היא לא היתה זכאית לאזרחות גרמנית, למרות שנולדה שם. עכשיו צריך להמתין כיצד שלטונות ההגירה בגרמניה יגיבו לכתם המשפחתי הזה.

ישראלים רבים נתקפים בשנים האחרונות במין אובססיה חדשה: להמציא לעצמם דרכון נוסף. מדובר בכל זאת בדרכון אירופאי, לא סתם בדרכון רומני/ פולני/ הונגרי וכיוצא באלה פחותי דרגה. אפשר לנסוע ללמוד בכל מיני אוניברסיטאות יוקרתיות, לעבוד ולהשתכר ביורו, מה יש? חוץ מזה במקרה של אזעקת אמת חשוב שיהיה לאן לברוח. עמי אירופה כידוע, רק ממתינים לשיבת ציון בקוצר רוח.

בשבועיים האחרונים קראתי שני ספרים שאיכשהו קשורים לנושא הגרמני-יהודי: לבד בברלין של הנס פאלאדה ואת הביוגרפיה של ויזנטל שחיבר תום שגב. שניהם עוסקים בתפר הדק בין אמת היסטורית לבדיה ספרותית.

הסופר רודולף דיטצן הוא שם העט פאלאדה, מיקם את גיבוריו בברלין, בשכונה של בני המעמד הבינוני, ברחוב יבלונסקי, בבלוק מגורים אחד. בכל דירה שוכנים בני משפחה חלקם טובים, חלקם רעים, חלקם נוכלים וחלקם אומללים: השופט העליון בדימוס אציל הנפש, בורקהאוזן הגנב, אשתו הזונה, בני משפחת פריסקה הנאצים הרשעים, קלוגה הנוכל הביש-גדא, היהודייה הזקנה רוזנטל וכמובן גיבורי הספר הקוונגלים – כותבי הגלויות שבנם "זכה למות מות גיבורים על הגנת הפיהרר והרייך". פאלאדה שאב את סיפורו ממקרה אמיתי שנשמר בארכיון מימי המלחמה : אוטו ואילזה המפל היו זוג ממעמד הפועלים, שכתבו גלויות מחאה נגד היטלר ומשטרו ופיזרו אותן ברחבי ברלין. המחאה הזו ארכה קרוב לשנתיים עד שנתפסו בידי הגסטאפו ונדונו למיתה. הסיפור מרתק וקולח, תיאורי המקום והזמן מעוררים אימון. למרות תחושת האימה מפני כוחות המשטר והרוע יש מדי פעם בפעם גם הבחנות משעשעות למדי . אך עם התקדמות העלילה עולה גם תחושת החמצה מסוימת שקשה לעמוד על טיבה: אולי היא נובעת מהניכור והדלות הרגשית בין הדמויות לבין עצמן, או מפני העדר עומק אחר. גם השימוש המרובה בסמני קריאה ובמשפטים מסורבלים לא מיטיבים עם היצירה. יתכן ויש לקשור זאת לאיכות עבודת התרגום.

הספר של שגב מבקש לפענח את אישיותו של ויזנטל, האיש המזוהה ביותר עם מפעל רדיפתם והעמדתם לדין של פושעים נאציים בתום המלחמה. ויזנטל מצטייר בספרו של שגב כדמות מתעתעת, רבת פנים שעוברת תהפוכות אינסוף. למרות שהאמת לא תמיד עמדה כנר לרגליו, שגב ההיסטוריון הקפדן דווקא נוטה להתייחס בסלחנות לחולשותיו. הוא טוען שהסתירות והבדלי הגרסאות נובעים מהצורך של ויזנטל לפאר את פעולותיו ולהעשיר את הביוגרפיה האישית שלו. הסכסוכים המתוקשרים בינו לבין קאנצלר אוסטריה ברונו קרייסקי, ראש המוסד איסר אראל, הסופר אלי ויזל ושורה ארוכה של פעילים בקהילה היהודית העולמית, נבעו בעיקר ממאבקי אגו.

שגב מרבה להשתמש בהערות בגוף הטקסט אותן ריכז בסוף הספר עם מפתח שמות כנדרש לספרות מקצועית מן המניין. אך הניסיון להציג תמונה אוטנטית חד-משמעית של ויזנטל הוא ניסיון נואש, בלתי אפשרי כמעט. כמו גלויה המשתנה לפי כיוון המתבונן, כמו רצפת פסיפס שלא ניתן לתפוס רק במבט סטטי אחד – כך גם הסיפור של ויזנטל גדול מסך חלקיו. משום שלא הדיוק ההיסטורי הופך את הביוגרפיה הזו למשמעותית כל כך  – אלא דווקא הדמות הבלתי שגרתית, הבדיונית כמעט של הגיבור שלו – שפע הסיפורים שאסף וליקט, הדמויות שפגש, חיפש ורדף, המאבקים שניהל כנגד כל הסיכויים מול ראשי מדינות, משטרות ומערכות משפט, הכישלונות הצורבים וההצלחות שהקנו לו מעריצים, אויבים ותהילת עולם

מאחורי הרעלה

מזה כמה חודשים שהצרפתים גועשים ונרעשים בשל סוגיה חשובה ביותר: האם לאסור על כמה מאות נשים ללבוש את הבורקה  במקומות ציבוריים? בהצעת החוק שהעלה הנשיא סרקוזי נקבע שאישה שתיתפס ברחוב כשפניה מכוסים, היא תקבל מהשוטרים  קנס על סך 150 יורו ו/ או  שיעור באזרחות.

אנשי רוח, פוליטיקאים ופעילים חברתיים נדרשו להביע את דעתם בנושא  – האם החוק נועד להגן על ערך השוויון ברפובליקה, או דווקא לפגוע בו ? האם הנשים שמכסות את פניהן עושות זאת מתוך רצון חופשי או מתוך כפייה?, האם האסלאם היא פרקטיקה לגיטימית של ציבור דתי גדול, השני בגודלו באירופה, או שזו אידיאולוגיה פוליטית, מעין  סוס טרויאני  תמים למראה המסתיר זמנית, לוחמים נחושים וחדי חרב? הסיפור הזה הרבה יותר רחב מסך חלקיו. מעניין שם עכשיו.

מה שמזכיר לי סיפור שאירע לי לפני כמה שנים כשביקרתי במצרים עם חבר שהיה לי אז:  על מה שקרה לנו כשהגענו לאבידוס כבר כתבתי בפוסט אחר, אבל לסיפור ההוא היה המשך: חסן, אחד מבעלי המסעדה /  מלון- האוהלים שאליו הגענו, החליט לקחת אותנו תחת חסותו במשך כמה ימים, עד שהחבר התאושש מהתקרית המצערת ההיא. כשאמרנו שאנחנו מתכוונים  לחזור לקהיר הוא אמר שיבוא אתנו כי במילא התכוון לנסוע לשם באותו סוף שבוע. כמו רבים במצרים, גם הוא מתגורר במקום עבודה מרוחק במשך רוב ימות השנה, ומגיע לבקר את משפחתו אחת לכמה חודשים. 

חסן עזר לנו לרכוש כרטיסים לרכבת, דאג לנו למקומות ישיבה נוחים ועשה פרצוף של שומר ראש זעוף כדי להדוף את המבטים הסקרניים של שאר הנוסעים. כשנזקקתי לשירותים, חסן קם ממקומו והתלווה אלי, דאג שאלך ואשוב בשלום למקומי.  "אני לא מבין למה הוא צריך לעשות את זה ", תהה האיש שלצדי, אבל  לי זה דווקא היה ברור כשמש: בלבאנט כמו בלבאנט – לא משאירים דברי ערך ללא השגחה במקומות ציבוריים.

לפני שנפרדו קבענו שנבוא אליו למחרת לארוחת צהריים. באותו בוקר ביקרנו במסגד הגדול  אל אזהר ומשם לקחנו מונית אל השכונה שבה  התגורר. הוא חיכה לנו חגיגי ונרגש וביקש שנתלווה אליו כדי לקנות דגים לארוחה. בקרן אחד הרחובות ניצבה  חנות  בסטה עם דגי נילוס ארוכים ודקים, פלטת גריל, ושורה ארוכה של אנשים שחיכו בסבלנות. המוכר  נטל  דג אחרי דג, חתך את בטנם  לאורך,  דחס פנימה תערובת של ירקות קצוצים ועשבי תיבול והניח אותם על הפלטה. בתום הבישול, עטף את הדגים  השמנוניים בנייר עיתון והגיש אותם ללקוחותיו.

השכונה שבה התגורר חסן היא מסוג השכונות הטיפוסיות לפרוורי קהיר של מעמד הביניים: מדרכות הומות אדם, ילדים, נשים בבורקה, כלבים משוטטים, ערמות אשפה מוטלות באין מפריע בצדי הכביש, תעלות פתוחות  וריחות עזים. המעבר אל פנים הבית מהווה היפוך גמור של כל מה שמתרחש בחוץ –  שקט, נקי ומרוהט בהידור – שטיחים רכים ועבים,  שידות עץ עם פיתוחים בארוקיים והמון אגרטלים מוזהבים עם פרחי פלסטיק בכל מיני צבעים.

המארח כיוון אותנו לסלון והושיב אותנו על ספה תלת מושבית מול שולחן מוארך נמוך רגליים. אישה מכוסה בבורקה ובידה מגש גדול  נכנסה פנימה,  ברכה אותנו והחלה לכסות את השולחן בעשרות צלחות קטנות עמוסות  מטעמים. המארח הפציר בנו לא לוותר על שום צלחת, ולנסות מהכל. אחת לרבע שעה בערך , שבה האישה כדי לפנות את הצלחות  שהתרוקנו ולהחליפן בחדשות.  ככה זה נמשך שעתיים בערך, עד שלא יכולנו יותר לנשום. רק אז הגיע סוף-סוף המגש האחרון, זה עם הפינג'אן המהביל וספלי הקפה הקטנים שאליו הוספנו את קופסת הבקלוות שהבאנו אתנו.

רק אז יצאו הנשים ממקום מחבואם במטבח  והצטרפו אלינו: אמו של חסן,  אשתו, אחותו ועוד שכנה. האם לבשה שמלה שחורה כיאה לאלמנה, ופניה היו גלויות ונעימות. האישה של חסן שעובדת כמורה בבית ספר,  דיברה אנגלית טובה למדי. כולם רצו לשמוע מה דעתנו על מצרים ואיך החיים באמריקה ובפריז. ראוי לציין שכשהחלטנו לצאת לטייל לבד במצרים, בחרנו להשתמש בדרכוננו הזרים מטעמים אסטרטגיים, כך שלא היה להם מושג מאיפה אנחנו באמת. כך  יכולנו לשוחח אתם בחופשיות "על המצב", מבלי לחשוש ממתחים אפשריים. גילינו למשל, שמובארק  מכונה בפי בני עמו  " La Vache qui rit " על שם הגבינה המותכת, משום שהוא נתפס כאיש מדושן עונג, שמן וטיפשי.  עוד גילינו שהם חושבים שסאדאת היה חכם מרוב מנהיגי ערב – עובדה שהצליח להוציא מהישראלים את כל השטחים בחזרה. השכנה אמרה שאין סיכוי שהסורים שלא נדבר הפלשתינאים, יקבלו מהם שלום במחיר הזה ובאותם תנאים נוחים.

האם את רוצה לראות תמונות מהחתונה שלנו? שאלה אשתו של חסן, ואני אמרתי בטח, בשמחה. אלבום מפואר  נפרש אז לפני,  ואתו הסברים מפורטים על כל תמונה ותמונה. היתה לך שמלה מאד יפה אמרתי, והצבעתי  על תמונה של אישה  צעירה ומאופרת בתסרוקת גבוהה. אבל זו לא אני, זו אחותי , ציינה בפני האישה שמאחורי הרעלה.

***

והנה עוד סוג של רעלה 

***

שנזכה כולנו לשנה טובה של גילוי פנים ולב.

להציל את סקינה

סקינה מוהמדי-אשטיאני אלמנה בת  43 ואם לשני ילדים עצורה כבר 5 שנים בבית הכלא באיראן משום שדיינים מזוקנים עם מצנפות בד על הראש, קבעו פה אחד שהיא נואפת. עם סיום הרמדאן  (אמש), בית המשפט יבקש לממש את גזר דינה: מוות בסקילה.

 התיק נגד סקינה נתפר בתפרים שאינם מותירים מקום לספקות: נאספו  עדויות מפי עדים נקיי כפיים וברי לבב נטולי אינטרסים אישיים כלפי רכושה של האלמנה. גם הוכחות רבות נאספו נגדה, הוכחות שאינן מותירות ספק– האישה אשמה. אפילו הצהרה של הנאשמת יש להם חתומה כדת וכדין, אז מה אם היא כתובה בשפה שהיא לא מבינה (פרסית בעוד שהיא דוברת ניב כורדי).

הנואפת גם הודתה במעשיה בפני האומה האיראנית כולה, וכי צריך יותר מזה?  אז מה אם הבן שלה טוען שדבריה הוקראו מתוך דף ושאמו עוברת עינויים על בסיס יומיומי. המופקרת הזאת עוד העזה להצטלם במגזין "הטיימס" הלונדוני ללא חיג'אב – מעשה שמין הראוי לדון אותה לעוד 99 מלקות, אם אפשר לפני הסקילה. אז מה אם התמונה היא בכלל לא שלה, אלא של  גולה איראנית החיה בשבדיה ופעילת זכויות אדם. מספיק שהבריטים רשמו מתחת לתמונה הזאת את שמה. 

לנו היהודים, שמורה זכות יוצרים מפוקפקת על שיטת הענישה הזאת כאחת מארבע מיתות בית דין שנהגו ליישמה כלפי אנשים שחטאו בין השאר בחילול שבת, זנות או משכב זכר. אבל ביהדות כמו ביהדות, הסקילה לא היתה סקילה סתם ונקבעו לה שלבים ברורים: ראשית היו משליכים  את החוטא מגג גבוה (4 מ' לפחות), אם האומלל לא היה שובר את מפרקתו ובדרך פלא שורד, אז היו קוראים לעדים שראו אותו בקללתו ומצווים עליהם להטיל אבן גדולה על לבו. ואם גם זה לא היה עוזר – כל העם היה מתבקש להשלים את המלאכה. יש מעט דוגמאות לאנשים שהוצאו להורג בדרך זו, ויש הטוענים שהסייגים הרבים הפכו את ההרשעה לבלתי אפשרית כמעט. מאידך, ראוי להזכיר בהקשר זה יהודי צדיק וחשוב בהיסטוריה שטען כלפי אדם שרצה לרגום אישה שהואשמה בזנות: "אתה אם אין חטא בקרבך, תוכל לרגום אותה ראשון".

מזה כחודש שהאנשים טובים מכל העולם פועלים כדי להציל את סקינה. פעילי זכויות אדם יצאו בתחילת חודש אוגוסט בערים גדולות באנגליה, ארה"ב, קנדה, גרמניה, אוסטרליה, צרפת וארצות אחרות כדי להביע את מחאתם ולהחתים עוברים ושבים על עצומה הקוראת לביטול גזר דינה. הגדיל לעשות הפילוסוף הצרפתי ברנר הנרי-לוי שהקדיש למאבק הזה את מיטב כישרונו והשפעתו הפוליטית.  עוד אנשי רוח, פוליטיקאים, שחקנים ואנשי ציבור אחרים נרתמו אתו  למאבק זה. נפתחה קבוצה בפייסבוק, ויש גם אתר אינטרנט שנקרא free Sakineh שבו נאספו עד כה למעלה מ- 300,000 חתימות. מעניין שרק אצלנו הסיפור של סקינה לא מעורר עניין כמעט – לא בקרב פעילים חברתיים, פוליטיים או דתיים. אולי זה משום שמדובר בסך הכול בעוד אישה עטופה בבד שחור ונשים כאלה כידוע, הן רואות אבל בלתי נראות.

 

 

איך עובד ראש של אישה

כשחושבים על דמות של רב יהודי בגלויות של פעם – מיד עולה תמונה של ישיש צנוע,  הממעט בדיבורי סרק, עונה רק אם דוחקים בו ממש ותשובותיו לרוב  עמוקות ומעורפלות במידה, שהרי את המציאות אפשר לפרש פעם כך ופעם כך.  רק אלוהים יודע הכל.

ובכן לא עוד. בשנים האחרונות צמחה לה תופעת הרבי-סלב, המגה-רב, או ה- Rabi-Standup. הצלחתם המסחררת עולה על הצלחותיהם של כל השחקנים בהצגות-היחיד בארץ.  גם ההפקות שלהם זולות יחסית – אין צורך בתסריט, במאי, איש תאורה, מלביש ושאר אביזרים. רק תפאורה דלה, במה ריקה, שולחן ועליו בקבוק מיץ וכוס פלסטיק, מיקרופון ומערכת הגברה מינימאלית. בשונה מהופעות של סטנדפיסטים מין המניין, הרבי-סטנדפיסט, נהנה מאהדה אוטומטית של הקהל עוד לפני שסיפר בדיחה מוצלחת אחת. כמו סטנדפיסטים מקצוענים אחרים דוגמת ג'רי סיינפלד או עדי אשכנזי, גם הרבי-סטנדאפ משתמש בהומור כדי לדון בדברים מאד רציניים:  רצונותיו של הקב"ה, גורלו של עם ישראל או  הבית היהודי.  בכל מה שנוגע לתפקידן של הנשים ביהדות, הרי שבמשך דורות על גבי דורות הן הודרו מכל לימוד ושיח פומבי והדברים הנוגעים לחייהן, לגופן או למעמדן  – הובררו רק בין תלמידי חכמים לבין עצמם.  אבל  הנה גם לעמך ישראל, ובכלל זה גם לנו לנשים, מותר סוף-סוף לשמוע את דעתם המלומדה של רבנים  בכל מיני סוגיות מעניינות.

השבוע לגמרי במקרה, נקלעתי לקישור של סרטון שבו מופיע  הרב אבנר קוואס. מעולם לא שמעתי עליו קודם לכן, אבל עושה רושם שהאיש ניחן כישרון דרמתי נדיר.  עילוי אמיתי. הרב הוא מומחה גדול לנושא שלום בית וזוגיות.  מטבע הדברים, בסיפורים שהוא מביא יש מקום נרחב למימיקות, מחוות גוף מוגזמות וחיקויים עסיסיים ומשעשעים. בסרטון שהועלה ליוטיוב הנושא את הכותרת:  "תכונות האישה", הרב קוואס מבטיח כבר בתחילת דבריו שבמהלך השיעורים הבאים (המתפרשים על פני 12 קטעים), נלמד סוף-סוף "איך בנוי ראש של אישה".

זו כמובן לא הפעם הראשונה שאני נחשפת לסוג כזה של מידע על ההבדלים המהותיים שמשני עברי המגדר: קראתי את המין השני ("אישה אינה נולדת אישה אלא נעשית אישה"), את דרך גבר של ד' דיידה (כולנו חולקים מהות גברית ומהות נשית שלהם  צרכים שונים) ולפני כמה שנים אפילו הייתי במופע של אבי קושניר להציל את איש המערות ("האנושות נחלקת לשני מינים: נשים וחארות"). 

אז למה בכל זאת, מופע הסטנד-אפ של הרב קוואס גרם לי יותר חוסר נחת מאשר שעשוע? האם זה בגלל ההכרזה המוקדמת שאפשר לנתח ולפרק "ראש של אישה" משל היה זה מנוע דיזל בידי מכונאי? או אולי המבט הזה של הקהל המצחקק  תמיד ובולע את דבריו בשקיקה,  ללא בדל ביקורת או טרוניה? אבל נדמה לי שמה שהרגיז אותי באמת היו נושאי הסיפורים הבאנליים: הנשים  תמיד בבית, במטבח, בבישולים ובילדים והגברים לעומת זאת חוזרים מהעבודה עייפים, מתמודדים עם הבוס, עם הפקיד בבנק, ובין לבין מצטווים  להסכים לרצות את גחמות נשותיהן, שמעצם טבען לא מפסיקות לעשות הרבה רעש  (וראו את משל הפחית המשקשקת ברעש כאשר שמים בתוכה  עצם שממנה נבראה האישה, מול פחית שקטה מלאה  בעפר, שממנו כידוע  נוצר הגבר).

ישעיהו ליבוביץ סבר שההשג הגדול ביותר של המין האנושי הוא במהפך של התרבות החברתית – מתרבות גברית לתרבות  כלל אנושית. למרבה הצער השג מהפכני זה טרם מורגש במקומות רבים בעולם, אולי משום שיש רבים שסוברים שהאישה מדברת יותר מדי.

 והנה קישור לאמן גדול באמת, שיר לכבוד השנה החדשה הבאה עלינו לטובה.