להציל את סקינה

סקינה מוהמדי-אשטיאני אלמנה בת  43 ואם לשני ילדים עצורה כבר 5 שנים בבית הכלא באיראן משום שדיינים מזוקנים עם מצנפות בד על הראש, קבעו פה אחד שהיא נואפת. עם סיום הרמדאן  (אמש), בית המשפט יבקש לממש את גזר דינה: מוות בסקילה.

 התיק נגד סקינה נתפר בתפרים שאינם מותירים מקום לספקות: נאספו  עדויות מפי עדים נקיי כפיים וברי לבב נטולי אינטרסים אישיים כלפי רכושה של האלמנה. גם הוכחות רבות נאספו נגדה, הוכחות שאינן מותירות ספק– האישה אשמה. אפילו הצהרה של הנאשמת יש להם חתומה כדת וכדין, אז מה אם היא כתובה בשפה שהיא לא מבינה (פרסית בעוד שהיא דוברת ניב כורדי).

הנואפת גם הודתה במעשיה בפני האומה האיראנית כולה, וכי צריך יותר מזה?  אז מה אם הבן שלה טוען שדבריה הוקראו מתוך דף ושאמו עוברת עינויים על בסיס יומיומי. המופקרת הזאת עוד העזה להצטלם במגזין "הטיימס" הלונדוני ללא חיג'אב – מעשה שמין הראוי לדון אותה לעוד 99 מלקות, אם אפשר לפני הסקילה. אז מה אם התמונה היא בכלל לא שלה, אלא של  גולה איראנית החיה בשבדיה ופעילת זכויות אדם. מספיק שהבריטים רשמו מתחת לתמונה הזאת את שמה. 

לנו היהודים, שמורה זכות יוצרים מפוקפקת על שיטת הענישה הזאת כאחת מארבע מיתות בית דין שנהגו ליישמה כלפי אנשים שחטאו בין השאר בחילול שבת, זנות או משכב זכר. אבל ביהדות כמו ביהדות, הסקילה לא היתה סקילה סתם ונקבעו לה שלבים ברורים: ראשית היו משליכים  את החוטא מגג גבוה (4 מ' לפחות), אם האומלל לא היה שובר את מפרקתו ובדרך פלא שורד, אז היו קוראים לעדים שראו אותו בקללתו ומצווים עליהם להטיל אבן גדולה על לבו. ואם גם זה לא היה עוזר – כל העם היה מתבקש להשלים את המלאכה. יש מעט דוגמאות לאנשים שהוצאו להורג בדרך זו, ויש הטוענים שהסייגים הרבים הפכו את ההרשעה לבלתי אפשרית כמעט. מאידך, ראוי להזכיר בהקשר זה יהודי צדיק וחשוב בהיסטוריה שטען כלפי אדם שרצה לרגום אישה שהואשמה בזנות: "אתה אם אין חטא בקרבך, תוכל לרגום אותה ראשון".

מזה כחודש שהאנשים טובים מכל העולם פועלים כדי להציל את סקינה. פעילי זכויות אדם יצאו בתחילת חודש אוגוסט בערים גדולות באנגליה, ארה"ב, קנדה, גרמניה, אוסטרליה, צרפת וארצות אחרות כדי להביע את מחאתם ולהחתים עוברים ושבים על עצומה הקוראת לביטול גזר דינה. הגדיל לעשות הפילוסוף הצרפתי ברנר הנרי-לוי שהקדיש למאבק הזה את מיטב כישרונו והשפעתו הפוליטית.  עוד אנשי רוח, פוליטיקאים, שחקנים ואנשי ציבור אחרים נרתמו אתו  למאבק זה. נפתחה קבוצה בפייסבוק, ויש גם אתר אינטרנט שנקרא free Sakineh שבו נאספו עד כה למעלה מ- 300,000 חתימות. מעניין שרק אצלנו הסיפור של סקינה לא מעורר עניין כמעט – לא בקרב פעילים חברתיים, פוליטיים או דתיים. אולי זה משום שמדובר בסך הכול בעוד אישה עטופה בבד שחור ונשים כאלה כידוע, הן רואות אבל בלתי נראות.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני ה.  On ספטמבר 14, 2010 at 10:27 am

    היי נטלי. את כותבת: "לנו היהודים, שמורה זכות יוצרים מפוקפקת על שיטת הענישה הזאת". האם היהודים המציאו את השיטה? האם הפרסים קיבלו אותה מהיהודים?

  • nataliemessika  On ספטמבר 14, 2010 at 10:38 am

    הי רוני,
    יש כמדומני אזכורים לשיטה במתילוגיה היוונית ( בסיפור על אדיפוס המלך) וגם אצל ארודוטוס, אבל הם ככל הנראה מאוחרים לרוח הדברים המתוארים בספר דברים שחובר ככל נראה 100 – 200 שנה לפני (במאה ה-8/ 7).
    בכל מקרה אשמח לגלות ששגיתי ולהעביר את המצאת השיטה לכל מי שחפץ בכך…

  • שוֹעִי  On ספטמבר 14, 2010 at 1:36 pm

    נטלי יקרה,
    'סכּינֶה' שהוא תעתיק-ערבי של שכינה(וכך הובא מספר פעמים בכתבים ערביים שונים מן האסלאם הקדום ואילך). על הרצחנות בחסות החוק המאפיינת את פועלם של השלטונות הדתיים באראן ושל עושי דברם משמרות המהפכה עמדה מרג'ואן סטראפי ברומן הגראפי פרספוליס שלה ובהמשכו. יש שם כמה סיפורים מזעזעים ממש שאישית, הזכירו לי סיפורים על רדיפת-מכשפות (כביכול) במאה ה-17. אינקויזיטורים בני המאה ה-21, זה באמת יותר מדיי.
    דת יכולה להיות דבר נהדר ומרחיב לב וגם דבר איום, מבעית, רצחני,
    אלים ונבער. השאלה היא לעולם מהם העקרונות המטא-הלכתיים העומדים בבסיס עולמו של הפרשן (כל מי שמקיים מצוות דת הוא בבחינת פרשן של הדת– למשל חז"ל יכולים היו לפרש 'עין תחת עין' כנזק בלבד, לפרש כי טקס 'סוטה' מעולם לא נערך בפועל, לטעון כי חייבי-כריתות לוקין ארבעים חסר אחד ויוצאים מידי כריתותן, וכיו"ב דינים, שמיתנו מאוד את האלימות ואת דיני-המוות המקראיים).
    ובאשר להוצאות להורג של נשים במזרח התיכון. כבר בחוקי חמורבי (בערך 1800 לפנ"ה) חוקק כי אשה נואפת תוצא להורג, ואף אישה הסובבת ללא כיסוי ראש ישפכו על ראשהּ זפת לוהטת. כך שכנראה, לדאבון לב, לא חלה התפתחות מהותית בדין בין התקופה הפגאנית במסופוטמיה, ובין החוק השיעי-אסלאמי האראני (אגב, החוק הסעודי הסוני- והאבי אינו טוב הימנו). ותודה על הלינקים, זאת הפעם הראשונה שאני שומע על הסיפור כולו.
    שחרור האישה הוא מן העניינים החשובים ביותר לעתידן של היהדות
    ושל האסלאם גם יחד. לדידי, בכך טמון כיום עתידן כדתות המסוגלות
    לבנות ציביליזציות ליברליות ולא מערכות טוטליטריות, המהלכות אימים ורומסות בני אדם.
    הבעיה, הממסדים הדתיים בשתי הדתות רחוקים מאוד מן התפישה הזאת, עדיין. המאבק עדיין בראשיתו.
    יש לברך את סכינה בברכה המסורתית של חודש הרמצ'אן: כל עאם ואנת בח'יר (כל שנה ושנה תהיי בטוב) ולקוות שבאראן נשארו כמה שופטים ודיינים שליבם לב-אדם (הלוואי שהלחץ המערבי יעשה את שלו ויוביל לחנינה).

  • nataliemessika  On ספטמבר 14, 2010 at 2:22 pm

    שועי יקר,
    תודה על ההסבר על משמעות השם – להציל את השכינה נשמע כמו משהו שמאד שווה להתאמץ למענו. מחמם את הלב לראות איך הסיפור של האישה האומללה הזו התפשט ועורר המוני אנשים בעולם. מסכימה אתך שאי אפשר להסכים למעשים כאלו שנעשים בחסות הדת, המסורת או חוקי המדינה.

    גם אצלנו עדיין שומעים על נשים שנרצחות על רקע "כבוד המשפחה" משום שיש הרואים קשר ישיר בין מעשיה של האישה לבין מידת הכבוד או אי הכבוד שמקבלים הגברים הקרובים אליה. מזל ששני בניה של סקינה/ שכינה יצאו להגנתה ופרסמו את בקשתם לעזרה (כולל בעברית). אני מניחה שיש הרבה מקרים אחרים שלא שמענו עליהם משום שלא נמצא אדם קרוב אחד שהיה מוכן לצאת לעזרת הקורבנות.
    אני מצטרפת לברכה שלך ומקווה שהשכינה תצא לחופשי בקרוב שלמה ובריאה.

  • ora21  On ספטמבר 14, 2010 at 5:44 pm

    נטלי, קראתי את סיפורה של סקינה באחד האתרים של העתונות הצרפתית שמדווחת על כך ברציפות, ועל פעילותו של ברנאר אנרי לוי למענה- ופתאום היה לי הרושם שהאיראנים דווקא נעשו נחושים ביותר להוציא לפועל את גזר הדין הנוראי נגדה- שאלתי את עצמי אם הפעילות הציבורית המואצת תעזור לה, או חלילה, שמא תזיק. אני מקווה, איתך, שיצליחו לחלצה. חתימה טובה (:

  • nataliemessika  On ספטמבר 15, 2010 at 4:28 am

    הי אורה,
    יכול להיות שזה יגרום להם להיות נחושים יותר, מאידך במקרה הזה אין לאישה הזאת מה להפסיד גם כך וגם כך חייה (לפחות בעיני האייטולות שגזרו את דינה), לא שווים הרבה.
    מצטרפת לתקוותך וחתימה טובה…

  • רני  On ספטמבר 15, 2010 at 8:13 am

    שלום וגמר חתימה טובה.
    האם מעכשיו כל מי שיאמר בנוכחותך שהיהודים והיהדות המציאו מעשה ברברי זה או אחר ונוהגים כך היום, תתפלאי כמה מאות מיליוני אנשים חושבים כך, תגיבי ותאמרי: לא המצאנו, המציאו לפנינו אנחנו דיווחנו בעצם מהותנו על תהליך ארוך מורכב ולא מהיר שבו אנחנו החברים מרצון, אונס או אדישות בתרבות היהודית מנסים להשתחרר מהרוע שנותר גם בנו. אבל מרוע ספציפי זה השתחררנו. אנחנו לא נוהגים כך. אתם ששונאים אותנו ומטיפים לנו על חטא שלא חטאנו בו, אנא שימו לב גם לאחרים גם לאלו שתולים בנו כל רוע שבעולם.

  • nataliemessika  On ספטמבר 15, 2010 at 8:54 am

    רני, גמר חתימה טובה גם לך.

    הבהרה חשובה: בתשובתי לרוני לא טענתי שאנחנו העתקנו מהיוונים, אלא שאנחנו היינו ככל הנראה מקור ההשראה. אבל זה היה לפני 2800 שנה בערך, הרבה דברים שהיו מקובלים אז, נחשבים לבלתי מתקבלים על הדעת היום.
    לגבי מידת הרוע הקיים ביהדות ביחס לדתות אחרות, קטונתי מלשפוט. מהתרשמות שטחית שלי, יש דתות שעשו עוולות גדולות יותר לאנושות.

  • טלי  On ספטמבר 15, 2010 at 12:55 pm

    נטלי יקירה,

    הסיפור הזה מזעזע ומחריד ולא הכרתי אותו.

    אני מקווה ומתפללת לשלומה של סקינה, מכל הלב, אבל אני גם מפקפקת ביעילות של מחאה ציבורית במקרה הזה.

    אני תומכת ומצטרפת ללא מעט מחאות שאין להן הרבה סיכוי, אבל אני חושבת שיש הבדל מהותי בין למחות נגד הממשלה שלי – שעד כמה שאני חולקת על הערכים הדמוקרטיים של רבים מאנשיה (ואני חולקת..), היא עדיין ממשלה דמוקרטית נבחרת שתלויה בציבור ובדעת הקהל, לבין מקרה כזה בו העולם המערבי מוחה בכיכרות אירופה או בפייסבוק כנגד החלטה של השלטון האיראני.

    אני מאוד רוצה להאמין שמשהו יכול לעזור לה אבל מתקשה לדמיין תסריט כלשהו שבו יש משהו שאנחנו כשאזרחים מערביים יכולים לעשות כדי לשנות את החלטות בין הדין ששפט אותה באיראן.

    בצער רב אני גם מסכימה עם אורה, אולי הכוונות הבאמת טובות וטהורות האלה יוצאות אפילו כנגדה, כי כשהיא הופכת לסמל של המערב והחופש, הם פחות יכולים להרשות לעצמם לחון אותה. אני מפספסת פה משהו? אני שואלת ברצינות, לא שאלה רטורית ולא מההיבט הסמלי אלא ממהיבט הקונקרטי של האפשרות המעשית להציל אותה.

  • nataliemessika  On ספטמבר 15, 2010 at 5:16 pm

    טלי יקירתי גם,
    אכן העלית כאן נימוקים כבדי משקל ששווה להרהר בהם:
    1. היחס בין מקום המחאה (ארץ דמוקרטית) לבין המקום שבו נעשה העוול (מדינה טוטאליטרית)
    2. היכולת של תקשורת ההמונים להשפיע על אירועים והחלטות ב"עולם האמיתי"
    3. האם אפשר להפוך אדם לסמל למאבק גדול יותר (שחרור נשים מדיכוי ואפלייה במקרה זה), באל כורחו או ללא ידיעתו

    מה שנראה לי כרגע הוא –
    1. עדיף לקיים מחאות בארצות דמוקרטיות כי בארצות מהסוג השני, הן לא תמיד אפשריות.
    2. גם מדינה תיאוקרטית כמו איראן – לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על מראית עין "שפויה" בעיני העולם. ראי כמה השלטונות ניסו להמעיט בערך ההפגנות שהיו אחרי הבחירות. ברור שהם מהלכים עכשיו על חבל דק מאד והם משתדלים לא לעשות יותר מדי טעויות.קשה לי להאמין שהם יהיו מוכנים לשלם מחיר כבד כ"כ (תדמיתם בעיני העולם), בשביל דבר פעוט ערך כמו "חייה העלובים של האישה הלא חשובה הזאת".
    3. סקינה/ שכינה היא רק אישה אחת מיני רבות שמואשמת בפשע אחד בלבד – היותה אישה, זה הכל. בחברות מסורתיות, נשים הן תמיד החוליה החלשה ביותר. כשמדובר במסה כל כך גדולה של אנשים ועוולות, הלב נאטם מעצמו. אני מסכימה אתך שהיער הוא עצום ואפל ואי אפשר לראות או להבין את כולו. אז בואו בשלב ראשון, ננסה להציל עץ אחד לפחות.

    • טלי  On ספטמבר 16, 2010 at 5:47 pm

      כן, אבל נשאלת השאלה איך…

      כלומר- לא התכוונתי לשאלה תיאורטית על ההבדל בין מחאה במשטר דמוקרטי למחאה במשטר טוטליטרי, אלא לכך שלמוחים ולמחאה אין כל השפעה על מקבלי ההחלטות ביחס לסקינה האומללה.

      אני דוקא קבלתי את הרושם שהמשטר האיראני "שם פס" על תדמיתו בעיני העולם, אבל אולי את צודקת, לא יודעת. הלואי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: