פסיפס גרמני

בראש השנה נסענו בן זוגי ואני לבקר את דודתו שמתגוררת בקריות. בין המנה הראשונה (פרוסות דג ברוטב) למנה השניה (מרק צח מהביל), התפננו לשמוע סיפורים משפחתיים. מסתבר שאחד הבנים של הדודה עסוק בימים אלו במחקר מעמיק על המשפחה, לא לצורך עבודת שורשים אלא כדי לבדוק את הזכאות לדרכון גרמני. ההורים של הדודה הגיעו לחיפה בשנות השלושים, הדודה עצמה נולדה במחנה מעבר בבלגיה ואחיה, אביו של בן זוגי, נולד כבר כאן. הוריהם נולדו בגרמניה – האב בקלן והאם בפרנקפורט. הדודה סיפרה שבעקבות המרוץ לדרכון התגלה פרט מעניין: ההורים של אמהּ היו "אוסט-יודה", כלומר מהגרים מפולין. מכאן שבניגוד לבעלה היא לא היתה זכאית לאזרחות גרמנית, למרות שנולדה שם. עכשיו צריך להמתין כיצד שלטונות ההגירה בגרמניה יגיבו לכתם המשפחתי הזה.

ישראלים רבים נתקפים בשנים האחרונות במין אובססיה חדשה: להמציא לעצמם דרכון נוסף. מדובר בכל זאת בדרכון אירופאי, לא סתם בדרכון רומני/ פולני/ הונגרי וכיוצא באלה פחותי דרגה. אפשר לנסוע ללמוד בכל מיני אוניברסיטאות יוקרתיות, לעבוד ולהשתכר ביורו, מה יש? חוץ מזה במקרה של אזעקת אמת חשוב שיהיה לאן לברוח. עמי אירופה כידוע, רק ממתינים לשיבת ציון בקוצר רוח.

בשבועיים האחרונים קראתי שני ספרים שאיכשהו קשורים לנושא הגרמני-יהודי: לבד בברלין של הנס פאלאדה ואת הביוגרפיה של ויזנטל שחיבר תום שגב. שניהם עוסקים בתפר הדק בין אמת היסטורית לבדיה ספרותית.

הסופר רודולף דיטצן הוא שם העט פאלאדה, מיקם את גיבוריו בברלין, בשכונה של בני המעמד הבינוני, ברחוב יבלונסקי, בבלוק מגורים אחד. בכל דירה שוכנים בני משפחה חלקם טובים, חלקם רעים, חלקם נוכלים וחלקם אומללים: השופט העליון בדימוס אציל הנפש, בורקהאוזן הגנב, אשתו הזונה, בני משפחת פריסקה הנאצים הרשעים, קלוגה הנוכל הביש-גדא, היהודייה הזקנה רוזנטל וכמובן גיבורי הספר הקוונגלים – כותבי הגלויות שבנם "זכה למות מות גיבורים על הגנת הפיהרר והרייך". פאלאדה שאב את סיפורו ממקרה אמיתי שנשמר בארכיון מימי המלחמה : אוטו ואילזה המפל היו זוג ממעמד הפועלים, שכתבו גלויות מחאה נגד היטלר ומשטרו ופיזרו אותן ברחבי ברלין. המחאה הזו ארכה קרוב לשנתיים עד שנתפסו בידי הגסטאפו ונדונו למיתה. הסיפור מרתק וקולח, תיאורי המקום והזמן מעוררים אימון. למרות תחושת האימה מפני כוחות המשטר והרוע יש מדי פעם בפעם גם הבחנות משעשעות למדי . אך עם התקדמות העלילה עולה גם תחושת החמצה מסוימת שקשה לעמוד על טיבה: אולי היא נובעת מהניכור והדלות הרגשית בין הדמויות לבין עצמן, או מפני העדר עומק אחר. גם השימוש המרובה בסמני קריאה ובמשפטים מסורבלים לא מיטיבים עם היצירה. יתכן ויש לקשור זאת לאיכות עבודת התרגום.

הספר של שגב מבקש לפענח את אישיותו של ויזנטל, האיש המזוהה ביותר עם מפעל רדיפתם והעמדתם לדין של פושעים נאציים בתום המלחמה. ויזנטל מצטייר בספרו של שגב כדמות מתעתעת, רבת פנים שעוברת תהפוכות אינסוף. למרות שהאמת לא תמיד עמדה כנר לרגליו, שגב ההיסטוריון הקפדן דווקא נוטה להתייחס בסלחנות לחולשותיו. הוא טוען שהסתירות והבדלי הגרסאות נובעים מהצורך של ויזנטל לפאר את פעולותיו ולהעשיר את הביוגרפיה האישית שלו. הסכסוכים המתוקשרים בינו לבין קאנצלר אוסטריה ברונו קרייסקי, ראש המוסד איסר אראל, הסופר אלי ויזל ושורה ארוכה של פעילים בקהילה היהודית העולמית, נבעו בעיקר ממאבקי אגו.

שגב מרבה להשתמש בהערות בגוף הטקסט אותן ריכז בסוף הספר עם מפתח שמות כנדרש לספרות מקצועית מן המניין. אך הניסיון להציג תמונה אוטנטית חד-משמעית של ויזנטל הוא ניסיון נואש, בלתי אפשרי כמעט. כמו גלויה המשתנה לפי כיוון המתבונן, כמו רצפת פסיפס שלא ניתן לתפוס רק במבט סטטי אחד – כך גם הסיפור של ויזנטל גדול מסך חלקיו. משום שלא הדיוק ההיסטורי הופך את הביוגרפיה הזו למשמעותית כל כך  – אלא דווקא הדמות הבלתי שגרתית, הבדיונית כמעט של הגיבור שלו – שפע הסיפורים שאסף וליקט, הדמויות שפגש, חיפש ורדף, המאבקים שניהל כנגד כל הסיכויים מול ראשי מדינות, משטרות ומערכות משפט, הכישלונות הצורבים וההצלחות שהקנו לו מעריצים, אויבים ותהילת עולם

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On ספטמבר 27, 2010 at 6:33 am

    אני יכול להבין את הצורך הזה בדרכון נוסף, זר. לי אין את הצורך הזה אבל אני מסוגל להבין אותו, גם אם לא ממש להזדהות איתו. הספר הזה, לבד בברלין, על הכוונת שלי, למרות ההסתיגויות ותחושת ההחמצה שלך מהספר.

  • עידית  On ספטמבר 27, 2010 at 11:01 am

    על לבד בברלין: ההסתייגויות שלך נכונות, ובכל זאת, הספר סוחף עד הדף האחרון. נדמה לי שהפשטנות, לפעמים כבתיאור קריקטורות סכמטיות, היא חלק מהותי מהסגנון. כאילו הסופר היודע-כל הוא לא דמות מתוחכמת, אלא כזאת שמספרת סיפור בלי תובנות משל עצמה. תבינו לבד. וזה מצליח לו.

  • nataliemessika  On ספטמבר 27, 2010 at 1:19 pm

    שרון – אני חושבת שבסה"כ חווית הקריאה היה דווקא חיובית (עד כמה שאפשר להגיד על זה כשמדברים על ספר שחלק ניכר ממנו מתאר חוויות ממרתפי הגסטאפו).

    עידית – הערה מעניינת שלא חשבתי עליה. יש משהו גרוטסקי/ קריקטוריסטי בדמויות. וזה פועל לשני הכיוונים – מושך ומרתיע בו זמנית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: