ארכיון חודשי: אוקטובר 2010

אהוד נצר 1934- 2010

יום שני אחרי הצהריים. קבוצת אנשים עומדת על משטח המרפסת של ארמון הורדוס בהרודיון. האווירה שמחה וחגיגית, נראה שהדברים מתחילים להסתדר – עבודות השיקום בעצומן, התקציבים זורמים כסדרם, הצוות במצב רוח מרומם. פרופ' אהוד נצר נשען בגופו הגדול על מעקה העץ שבקצה המרפסת,  משתף את הנוכחים באיזו מחשבה חדשה שצצה במוחו, או מקשיב בסבלנות לרעיון מעניין של אחד מאנשי צוותו. ואז לפתע מעקה העץ  מתערער ונפרץ והוא אחריו, מתדרדר ונופל מטה כמו איקרוס, תלוי בין שמים לארץ, נחבט בראשו בגובה שלושה מטרים במדרגת הצוק, נעצר רגע, ממשיך ליפול מטה-מטה לעבר מדרגה נוספת ושם נעצר. אנשי הצוות רצים לסייע לו, מוצאים אותו עדיין בהכרה חלקית ומבהילים אותו לבית החולים הדסה בירושלים. שלושה ימים נאבק על חייו והלילה, הלך לעולמו. 

הכרתי אותו בשנה הראשונה ללמודי התואר השני בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. הוא העביר קורסים על האדריכלות הרומית ועל מפעלי הבנייה של הורדוס ועל נושאים נוספים מסוג זה. דומה שהקירות האפורים של חדרי הלימוד סגרו עליו, שכן העדיף לבלות את זמנו בבחינה קרובה של הדברים עצמם, בחוץ בשמש היוקדת, בגשמים ובשרב. אבל לא היתה לו ברירה, ככה מלמדים באוניברסיטה. בטרם עידן הפוורפונט העברנו את זמננו בבהייה מנומנמת  בעשרות רבות של שקופיות ובהן – צילומי גשרים, אמות מים, מקדשים וארמונות שבנו הרומאים.  הוא היה מתאר את התמונות בקולו השקט המונוטוני, כמו אדריכל שמנסה לשטח את טיעוניו בפני  לקוחות ספקניים: הפנתיאון הוא מבנה מיוחד כי קוטרו  שווה לגובהו ופה רואים את תוואי אמות המים לקיסריה שמזכירה את אמת המים מהעיר נים שבדרום צרפת, שימו לב לדמיון בין האומנות, שקופית הבאה. והיה גם הורדוס שאתו אהוד הכי אהב.  כי הורדוס גילם במעשיו את המגלומניה ואת הגאונות הצרופה  של הארכיטקטורה הרומית במיטבה: ארמונות יריחו, מצדה, הר הבית, קיסריה, וגולת הכותרת – ההרודיון, אותו מקום מסתורי ומסקרן שבמשך שנים הוא חיפש בו עדות אחת יחידה – את הקבר של האיש שלכבודו הקימו את ההר המלאכותי העצום הזה. והנה לפני כמה שנים, לגמרי במקרה,  אהוד גילה סוף-סוף את מקום הקבורה  וגם הצליח לשכנע בצדקתו את הספקנים הגדולים ביותר. והשבוע בצירוף מקרים מוזר ומתעתע –אותו מקום הביא עליו את מותו שלו. 

לפני כמה שנים באתי לשמוע את אהוד מרצה בפני קהל חובב ארכיאולוגיה על תגליותיו האחרונות בהרודיון. הוא שיטח את טיעוניו בסדר לוגי וענה לשאלות הקהל בסבלנות אין קץ כמו היתה זו הרצאה מלומדה בסימפוזיון חוקרים. בתום הרצאתו ניגשתי לברך אותו, ומצאתי אותו נבוך ותוהה על כל תשומת הלב שהורעפה עליו. כל כך הרבה שנים הורגל לעבודת שטח שקטה ועמלנית, הרחק מאור הזרקורים. בלוריתו הקוצנית האפורה, פניו חרושי קמטים, חיוכו הביישני, קצוות פיו יבשים מדיבורים. טוב לראות כמה פרצופים מוכרים בקהל, הוא אמר לי  ופניו אורו בחיוך גדול. את עוד מתעסקת בהדמיות?  זה מעניין מאד, את יכולה לשלוח לי דוגמאות לגי'מייל דוט קום?

אבל שום מודל ממוחשב לא יכול היה להחליף את היד המיומנת הקלה של רישומי האמן שלו. זה לא כוחות בכלל. בראש וראשונה היתה לו תפיסה מרחבית ולוגית של אדריכל: ארכיאולוגים יכלו לומר ולכתוב כאוות נפשם, להציע תיאוריות על גבי תיאוריות, אבל הוא במבט מצומצם אחד ידע לקבוע – זה יכול לעמוד, או שלא.

לפני כחודש הזכרנו את שמו בהקשר לפרויקט שאני מעורבת הנוגע לשיקום הנמל העתיק בקיסריה. גובי קרטס, אדריכל הפרויקט ואני סיכמנו להיפגש אתו "אחרי החגים" כדי לשוחח אתו על השטחים שחפר לפני למעלה מעשרים שנה. ועכשיו זה כבר לא יקרה, נצטרך לנסות להבין את הראש של הורדוס לבד.

 

 

 

שני מכתבים

מכתב ראשון

בס"ד ט"ו טבת התשס"א

לכב' מר שלמה הילל יו"ר שימור אתרים ירושלים, יצ"ו

שלום רב לך אדוני "עטרת ישראל"

היום יום ראשון טו טבת שעה 20:30. התקשרתי אל כבודו טלפונית, ניסיתי לעדכן את כב' במצב בו נמצא ביה"כ העתיק של עולי חידאן ברח' מנשה קפרא 38-40 בעיר רחובות.

בתימן בעייירה חידאן העיר והאיר ביה"כ זה את יהדות חידאן וחכמיה, מקור השראה גדול לעמוסי בטן בחכמת תימן כלה, כשנשמעו פעמי משיח ב-1909 ננטש בית-הכנסת עם כל תכולתו מלבד ספרי התורה המקודשים ביותר ושנכתבו ע"י אנשי "קבלה" ידועי שם, אשר הגיעו לאניה הקיטור העמוסה   בגדלי התורה ומשפחותיהם בתשוקה הגדולה לארץ המובטחת לחננה כי בא מועד!

בעקבות חזון גדול הדורות משיח צדקנו, בהגעם לירכתי היבשה נתגלה להם הנס הגדול! כשהאחרונים נוחתים מהאניה עם ספרי התורה היחודיים הנשאים על כתפיהם בחרדת קודש של משפחת מדאר הידועה כמושכי עט סופר, רבנים, חכמי קבלה ידועי שם המוכיחים את נפלאות ד' רזיו וסודותיו, אך דרכה רגלם על היבשה בריחוק כ-15 אמה מהאניה קול שבר אדיר זעזע אותם מאחוריהם. האניה הריקה התפרקה לשניים ושקעה במימי הנמל. משם עקרו לעיר רחובות, ראשון לציון ופתח תקוה בהודיה גדולה על הנס הגדול הסבא ר' צדוק זצ"ל בעל בית הכנסת שאת רוב כספיו נתן כופר עבור הפמליה כלה 3 פחים כסף מזוקק טהור, בנותר בנה בשכונת שעריים בעיר רחובות את ביה"כ הזה אשר שימש את אותה עליה, מקור השראה לתלמידי בית הספר ולתיירים סקרניים רבים אשר הנציחו את המקום.

כבר בשנת 2000 התרעתי בעירייה על הסכנה הנשקפת למקום לראש העיר, למהנדס העיר, ולשימור אתרים אשר גילו התלהבות בהבטחות להגן על ביה"כ ולשמרו מכל רע למרות שידעתי אותם על הסכנה האורבת מהבית הסמוך, הקשור בקיר משותף העומד לקרוס.

אפפוני בהבטחות רבות! מכל פניותי הרבות הקימו סככה במסגרת שימור המקום מגשמים וסופות. כל ההבטחות התאדו לנגד עיננו הצורבות עומד בנין סינדיקוף ברח' יעקב משומר להפליא… הושקעו בו כספים רבים בסכומים כאלה יכלה העיריה לשחזר את ביה"כ ברח' מנשה קפרא 40, והיתה נהנית מהנותר. הרגשת הקיפוח מטופפת לנו על מצחנו, ביה"כ נותר דומם תחת השתיקה הגדולה! אנו מחפשים נשמה גדולה אשר תניע את גלגלי הצדק לקדושת המקום – ואשר תקרא ביה"כ גם על שמו. התקווה מתבוססת בליבנו- לישועה קרובה. לקיום מורשתנו כיהודים שווים… אני מצרף לכב' חלק מהדו שיח ותיעוד ביה"כ הנ"ל…

בברכת חיים טובים ובברכת כי בו ירבו ימך ויוסיפו לך שנות חיים רבות וטובות

XXX

____________________________________________________

מכתב שני

 

מינהל הנדסה

מחלקת בניה ציבורית

הנדון: מבנה ברח' מנשה קפרא 38

תיאור המבנה

מבנה ישן מאד חד קומתי, קירותיו בנויים מטיט ואבן.

המבנה נטוש . גג המבנה בנוי מקונסטרוקצית עץ ומקורה ברעפים, בחלקם מפורקים ושבורים ובמצב התפוררות, כולל קונסטרוקציה מעץ (רקוב) ותיקרה בתוך המבנה. סכנת התמוטטות חלונות ודלתות שבורים בחלקו קירות המבנה סדוקים. בחזית המבנה יש סדקים ברוחב של כ 5- 3 ס"מ מהקרקע ועד לגג המבנה.

יש חשש להתמוטטות של הקיר מסיבות שונות (רעידת אדמה) וכ"ו. נפילתו עלולה להיות על הכביש שהמבנה גובל עם רח' מנשה קפרא וקיימת סכנה לעוברים ולמכוניות מהתמוטטות חלקי הקיר. סביבת המבנה מוזנחת צמחיה וציוד אחר. המבנה מסוכן מבחינה הנדסית ומהווה סכנה בטיחותית לסביבה ולאנשים במבנה.

המלצות

מדובר במבנה מסוכן כמשמעו בחוק העזר בדבר חריגת מבנים מסוכנים. הנני ממליץ לבעלי הנכס על הריסתו. עד להריסתו יש לגדר את השטח, לאסור כניסה למקום בשילוט ולא לאפשר כניסת אדם אליו.

כל האחריות בעניין המבנה חלה על בעלי המבנה בלבד.

אין לעירייה כל אחריות לנושא.

בכבוד רב,

XXX

ובאותה הזדמנות אני שמחה להפנות אתכם לאתר הבית המחודש שלי שלמען בנייתו טרחתי אפילו ללמוד איך עובדים עם דרימוויבר. היה שווה את המאמץ.

סיפורים תוניסאים

כשביקרנו את ההורים שלי בחג, מצאתי קלטת וידאו ישנה ובה צילום מפגש של אגודת יוצאי ביזרט (JOB) שנערך לפני 11 שנים בבית מלון בנתניה, שאין ראויה ממנה למפגשים מסוג זה.

בביזרט היתה קהילה יהודית קטנה, שמנתה כמה אלפי בודדים, שהיו מעורים בשלב מוקדם יחסית במנגנוני השלטון הצרפתי שכבשוה בשנת 1880. קרבתה לסיציליה (140 ק"מ), הפכו אותה לתחנת מעבר נוחה למהגרים וסוחרים מן המערב. בשנת 1942 נכבשה ע"י הגרמנים והאיטלקים הפשיסטים שניסו להחיל על יהודיה צווים מפלים, ללא הצלחה. בעקבות ההפצצות של בעלות הברית, נמלטו רבים מהיהודי ביזרט  לקרוביהם בעיר תוניס הסמוכה עד ששוחררה ע"י האמריקאים במאי 1943. סבתי ספרה שאת המפתחות לבתיהם השאירו בידי השכנים הערבים. שלא כמו במזרח אירופה, אלה לא ניסו להשתלט על רכושם ודווקא שמחו לראותם חוזרים.

אבל האידיליה היחסית הזו לא נמשכה זמן רב: עליית הלאומנות הערבית, הסכסוך הישראלי-פלשתינאי ותום  הקולוניזציה הצרפתית בצפון אפריקה גרמו לעזיבה מסיבית של רוב תושבי תוניסיה. מיעוטם לישראל, מרביתם   לצרפת, המדינה שהעניקה להם זכויות אזרח עוד כשהיו תחת חסות  הבּיי. הצעירים המוסלמים בביזרט לא סלחו ליהודים על "בגידתם" במולדת: משעזבו את עירם החליטו לכלות את זעמם על בית הקברות – עד שהפכו את המצבות העתיקות, לעיי חורבות. לפני כמה שנים אמי ערכה טיול שורשים בעיר ילדותה  עם ארבעת אחיה. הם חיפשו נואשות את הקבר הסבתא שלי, אימם, שנפטרה בצעירותם. אבל כל הקברים נראו דומים זה לזה – קוביות מלט אפור ללא אבן, ללא שם. הם זכרו שהקבר של אימם עמד בקרבת החומה. בתום שיטוט ארוך  גילו במקרה משולש שיש קטנטן  ואפור ועליו שרדו בדרך נס, שתיים מאותיות שמה: איבון. על בדל האבן הזו שפכו האחים ים של דמעות.

אגודת יוצאי ביזרט הוקמה בראש וראשונה כדי לשקם את בית הקברות.  היו"ר הנבחר  רוברט זיתון, בן דודה של אימי, הידוע בכינויו "הפרופסור הגדול" על שום הקריירה שעשה בתחום המחקר האונקולוגי בצרפת,  לקח על עצמו את הטיפול בשיקום בית הקברות, גיוס התורמים וניהול העניינים הבירוקרטים מול השלטונות בתוניסיה. ראוי לציין שהמקומיים  דווקא גילו נכונות לסייע : הם  גידרו את בית הקברות והעמידו בו שומר קבוע. מרסיסי המצבות השבורות הקימו חברי אגודת ה- JOB יד-מצבה כללית ורשמו עליה את שמות כל הנפטרים לפי סדר משפחותיהם, עד כמה שיכלו לזכור. 

המפגשים של חברי ה- JOB נערכים מדי לשנה ומשתתפים בהם כמה עשרות אנשים מישראל ומצרפת. מטבע הדברים מספרם הולך ופוחת עם השנים, אך עובדה זו לא מחלישה את רוחם – אלא רק מחזקת אותה. במפגש שתועד בקלטת שמצאתי בבית הורי,  רואים אותם ממלאים ברעש גדול שולחנות שבת, שרים, מתווכחים, מעבירים החלטות, יוצאים  לטיולים מאורגנים  באוטובוסים ממוזגים לאורכה ורוחבה של הארץ – ובעיקר מעלים זיכרונות, מספרים מעשיות, משתעשעים בנוסטלגיות במשך שבוע שלם. באחת השבתות הכריזו על תחרות מספרי סיפורים נושא פרסים. להלן שלושת הסיפורים שעלו לשלב הגמר:

 

*

"יום אחד דוד שלי יצא מהחנות לצפות בתהלוכת הנוצרים בחג הפסחא ואת מי הוא רואה בקצה השורה? את הבן הקטן של סבג, לבוש בגדים של פרח כמורה. דוד שלי רץ מיד לסבג האבא אמר לו:  בוא מהר, הבן שלך הצטרף למסדר הצלב יימח שמו! האב סבג לא האמין למשמע אוזניו וביקש לראות את החרפה  במו עיניו: ואמנם, התכשיט שלו מזנב בעקבות  ראשי הקנוניה, מטלטל את צלבו בגאון, ללא כל בושה.  מיד נטל את האוזן של הילד והרים אותה למעלה ביחד עם הפרחח, החוצה משם. אבל אבא, יבב הילד המתייפח, זו עבודה טובה… הכומר משלם 50 סו לכל ילד, הנה תראה בעצמך!! 50 סו תהה האב סבג שהיה ידוע בקמצנותו. כל כך הרבה רק כדי ללכת אתם? תחזור לשם ותשאל את הכומר אם הוא יכול לסדר לך עבודה גם מחר…"

*

"ערב אחד בזמן המלחמה, זה היה בקיץ 42, אני חושב, ישבנו בבית כל המשפחה ופתאום התחילו הפצצות מהאוויר. בום, בום, כל הבית רעד. אחרי זמן קצר, שמענו רעש גדול וראינו איך הבית של השכנים קורס תחתיו. טוב, אחרי איזה זמן, יצאנו החוצה לראות מה קרה. התחלנו ללכת בזהירות בין ההריסות ולפתע ראינו את השכן, אדון סממה שוכב מקופל באיזו פינה של קיר נוטה ליפול. אדון סממה, אתה בסדר שאלנו אותו, והוא ענה: סליחה, לא התכוונתי. מה לא התכוונת שאלנו אותו. זו לא אשמתי, הוא חזר ויבב והטמין את ראשו בין כפיו. מה זאת אומרת, שאלנו אותו, מה עשית? כלום, באמת, כלום. בסך הכל ישבתי בשירותים, בשקט, קמתי למשוך בניאגרה – וכל הבניין נפל".

 

*

…"הסיפור הוא על אבא שלי זכרונו לברכה. הוא עבד אצל בעל בית צרפתי. גניו, צבעי. הם קיבלו עבודה בכנסיה של צרפתים. נוצרים. אמרו להם לצבוע חדר שהיו בו כל מיני פסלים של קדושים – גבריאל, ישו, אנא ערף כל מיני.  מה יש? הם אחים שלנו, גם כן יהודים! מה,  ישו לא היה יהודי? ואז הגיע אללה ירחמו, שמימל. נו, איך קראו לשמימל? כן. סעדה, נכון. אז הבעל בית אמר להם: אתם רואים את כל הפסלים האלה? צריך להוריד אותם אחד-אחד כדי לצבוע את הקיר, בסדר? והם אמרו בסדר. אבל שמימל היה דתי. אבא שלי אמר לו : בוא ניקח סולם – אתה תוריד אותם ואני אחזיק אותו. ושמימל ענה לו: אני לא יכול, חארם! אבל חייבים, אם לא הבעל הבית יפטר אותנו מהעבודה. אז הוא אמר בסדר. אחר כך הוא הכין את עצמו למלאכה הקשה: קודם לבש  סינר גדול רכס  אותו עד צוואר טוב-טוב, אחר כך שם עליו כפפות, ואז עלה על  הסולם. הוא ניגש לפסלים  והתחיל  למלמל תפילות: יא רבי… שמצילנו מעוונות ככה כל מיני.  אבא שלי החזיק לו את הסולם וזעם עליו: יא שמימל, תפסיק להתפלל, תוריד אותם כבר!, אבל שמימל פחד לגעת בהם – ניגש לפסל של ישו ונגע בו  בקצות האצבעות מרחוק בעיניים חצי סגורות.  תזהר הוא ייפול ! צעק לו אבא ושמימל ענה: לא, לא , לא אני לא יכול! מה לא יכול? התעצבן עליו אבא והתחיל לטלטל  את הסולם ואותו עד שהתרצה לבסוף ".

והנה  המקור בבליל צרפתית -ערבית-תוניסאית (שווה לצפות גם למי שלא מבין מילה):