יום שני אחרי הצהריים. קבוצת אנשים עומדת על משטח המרפסת של ארמון הורדוס בהרודיון. האווירה שמחה וחגיגית, נראה שהדברים מתחילים להסתדר – עבודות השיקום בעצומן, התקציבים זורמים כסדרם, הצוות במצב רוח מרומם. פרופ' אהוד נצר נשען בגופו הגדול על מעקה העץ שבקצה המרפסת, משתף את הנוכחים באיזו מחשבה חדשה שצצה במוחו, או מקשיב בסבלנות לרעיון מעניין של אחד מאנשי צוותו. ואז לפתע מעקה העץ מתערער ונפרץ והוא אחריו, מתדרדר ונופל מטה כמו איקרוס, תלוי בין שמים לארץ, נחבט בראשו בגובה שלושה מטרים במדרגת הצוק, נעצר רגע, ממשיך ליפול מטה-מטה לעבר מדרגה נוספת ושם נעצר. אנשי הצוות רצים לסייע לו, מוצאים אותו עדיין בהכרה חלקית ומבהילים אותו לבית החולים הדסה בירושלים. שלושה ימים נאבק על חייו והלילה, הלך לעולמו.
הכרתי אותו בשנה הראשונה ללמודי התואר השני בחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. הוא העביר קורסים על האדריכלות הרומית ועל מפעלי הבנייה של הורדוס ועל נושאים נוספים מסוג זה. דומה שהקירות האפורים של חדרי הלימוד סגרו עליו, שכן העדיף לבלות את זמנו בבחינה קרובה של הדברים עצמם, בחוץ בשמש היוקדת, בגשמים ובשרב. אבל לא היתה לו ברירה, ככה מלמדים באוניברסיטה. בטרם עידן הפוורפונט העברנו את זמננו בבהייה מנומנמת בעשרות רבות של שקופיות ובהן – צילומי גשרים, אמות מים, מקדשים וארמונות שבנו הרומאים. הוא היה מתאר את התמונות בקולו השקט המונוטוני, כמו אדריכל שמנסה לשטח את טיעוניו בפני לקוחות ספקניים: הפנתיאון הוא מבנה מיוחד כי קוטרו שווה לגובהו ופה רואים את תוואי אמות המים לקיסריה שמזכירה את אמת המים מהעיר נים שבדרום צרפת, שימו לב לדמיון בין האומנות, שקופית הבאה. והיה גם הורדוס שאתו אהוד הכי אהב. כי הורדוס גילם במעשיו את המגלומניה ואת הגאונות הצרופה של הארכיטקטורה הרומית במיטבה: ארמונות יריחו, מצדה, הר הבית, קיסריה, וגולת הכותרת – ההרודיון, אותו מקום מסתורי ומסקרן שבמשך שנים הוא חיפש בו עדות אחת יחידה – את הקבר של האיש שלכבודו הקימו את ההר המלאכותי העצום הזה. והנה לפני כמה שנים, לגמרי במקרה, אהוד גילה סוף-סוף את מקום הקבורה וגם הצליח לשכנע בצדקתו את הספקנים הגדולים ביותר. והשבוע בצירוף מקרים מוזר ומתעתע –אותו מקום הביא עליו את מותו שלו.
לפני כמה שנים באתי לשמוע את אהוד מרצה בפני קהל חובב ארכיאולוגיה על תגליותיו האחרונות בהרודיון. הוא שיטח את טיעוניו בסדר לוגי וענה לשאלות הקהל בסבלנות אין קץ כמו היתה זו הרצאה מלומדה בסימפוזיון חוקרים. בתום הרצאתו ניגשתי לברך אותו, ומצאתי אותו נבוך ותוהה על כל תשומת הלב שהורעפה עליו. כל כך הרבה שנים הורגל לעבודת שטח שקטה ועמלנית, הרחק מאור הזרקורים. בלוריתו הקוצנית האפורה, פניו חרושי קמטים, חיוכו הביישני, קצוות פיו יבשים מדיבורים. טוב לראות כמה פרצופים מוכרים בקהל, הוא אמר לי ופניו אורו בחיוך גדול. את עוד מתעסקת בהדמיות? זה מעניין מאד, את יכולה לשלוח לי דוגמאות לגי'מייל דוט קום?
אבל שום מודל ממוחשב לא יכול היה להחליף את היד המיומנת הקלה של רישומי האמן שלו. זה לא כוחות בכלל. בראש וראשונה היתה לו תפיסה מרחבית ולוגית של אדריכל: ארכיאולוגים יכלו לומר ולכתוב כאוות נפשם, להציע תיאוריות על גבי תיאוריות, אבל הוא במבט מצומצם אחד ידע לקבוע – זה יכול לעמוד, או שלא.
לפני כחודש הזכרנו את שמו בהקשר לפרויקט שאני מעורבת הנוגע לשיקום הנמל העתיק בקיסריה. גובי קרטס, אדריכל הפרויקט ואני סיכמנו להיפגש אתו "אחרי החגים" כדי לשוחח אתו על השטחים שחפר לפני למעלה מעשרים שנה. ועכשיו זה כבר לא יקרה, נצטרך לנסות להבין את הראש של הורדוס לבד.
ארכיאולוגיה להמונים 