סיפורים תוניסאים

כשביקרנו את ההורים שלי בחג, מצאתי קלטת וידאו ישנה ובה צילום מפגש של אגודת יוצאי ביזרט (JOB) שנערך לפני 11 שנים בבית מלון בנתניה, שאין ראויה ממנה למפגשים מסוג זה.

בביזרט היתה קהילה יהודית קטנה, שמנתה כמה אלפי בודדים, שהיו מעורים בשלב מוקדם יחסית במנגנוני השלטון הצרפתי שכבשוה בשנת 1880. קרבתה לסיציליה (140 ק"מ), הפכו אותה לתחנת מעבר נוחה למהגרים וסוחרים מן המערב. בשנת 1942 נכבשה ע"י הגרמנים והאיטלקים הפשיסטים שניסו להחיל על יהודיה צווים מפלים, ללא הצלחה. בעקבות ההפצצות של בעלות הברית, נמלטו רבים מהיהודי ביזרט  לקרוביהם בעיר תוניס הסמוכה עד ששוחררה ע"י האמריקאים במאי 1943. סבתי ספרה שאת המפתחות לבתיהם השאירו בידי השכנים הערבים. שלא כמו במזרח אירופה, אלה לא ניסו להשתלט על רכושם ודווקא שמחו לראותם חוזרים.

אבל האידיליה היחסית הזו לא נמשכה זמן רב: עליית הלאומנות הערבית, הסכסוך הישראלי-פלשתינאי ותום  הקולוניזציה הצרפתית בצפון אפריקה גרמו לעזיבה מסיבית של רוב תושבי תוניסיה. מיעוטם לישראל, מרביתם   לצרפת, המדינה שהעניקה להם זכויות אזרח עוד כשהיו תחת חסות  הבּיי. הצעירים המוסלמים בביזרט לא סלחו ליהודים על "בגידתם" במולדת: משעזבו את עירם החליטו לכלות את זעמם על בית הקברות – עד שהפכו את המצבות העתיקות, לעיי חורבות. לפני כמה שנים אמי ערכה טיול שורשים בעיר ילדותה  עם ארבעת אחיה. הם חיפשו נואשות את הקבר הסבתא שלי, אימם, שנפטרה בצעירותם. אבל כל הקברים נראו דומים זה לזה – קוביות מלט אפור ללא אבן, ללא שם. הם זכרו שהקבר של אימם עמד בקרבת החומה. בתום שיטוט ארוך  גילו במקרה משולש שיש קטנטן  ואפור ועליו שרדו בדרך נס, שתיים מאותיות שמה: איבון. על בדל האבן הזו שפכו האחים ים של דמעות.

אגודת יוצאי ביזרט הוקמה בראש וראשונה כדי לשקם את בית הקברות.  היו"ר הנבחר  רוברט זיתון, בן דודה של אימי, הידוע בכינויו "הפרופסור הגדול" על שום הקריירה שעשה בתחום המחקר האונקולוגי בצרפת,  לקח על עצמו את הטיפול בשיקום בית הקברות, גיוס התורמים וניהול העניינים הבירוקרטים מול השלטונות בתוניסיה. ראוי לציין שהמקומיים  דווקא גילו נכונות לסייע : הם  גידרו את בית הקברות והעמידו בו שומר קבוע. מרסיסי המצבות השבורות הקימו חברי אגודת ה- JOB יד-מצבה כללית ורשמו עליה את שמות כל הנפטרים לפי סדר משפחותיהם, עד כמה שיכלו לזכור. 

המפגשים של חברי ה- JOB נערכים מדי לשנה ומשתתפים בהם כמה עשרות אנשים מישראל ומצרפת. מטבע הדברים מספרם הולך ופוחת עם השנים, אך עובדה זו לא מחלישה את רוחם – אלא רק מחזקת אותה. במפגש שתועד בקלטת שמצאתי בבית הורי,  רואים אותם ממלאים ברעש גדול שולחנות שבת, שרים, מתווכחים, מעבירים החלטות, יוצאים  לטיולים מאורגנים  באוטובוסים ממוזגים לאורכה ורוחבה של הארץ – ובעיקר מעלים זיכרונות, מספרים מעשיות, משתעשעים בנוסטלגיות במשך שבוע שלם. באחת השבתות הכריזו על תחרות מספרי סיפורים נושא פרסים. להלן שלושת הסיפורים שעלו לשלב הגמר:

 

*

"יום אחד דוד שלי יצא מהחנות לצפות בתהלוכת הנוצרים בחג הפסחא ואת מי הוא רואה בקצה השורה? את הבן הקטן של סבג, לבוש בגדים של פרח כמורה. דוד שלי רץ מיד לסבג האבא אמר לו:  בוא מהר, הבן שלך הצטרף למסדר הצלב יימח שמו! האב סבג לא האמין למשמע אוזניו וביקש לראות את החרפה  במו עיניו: ואמנם, התכשיט שלו מזנב בעקבות  ראשי הקנוניה, מטלטל את צלבו בגאון, ללא כל בושה.  מיד נטל את האוזן של הילד והרים אותה למעלה ביחד עם הפרחח, החוצה משם. אבל אבא, יבב הילד המתייפח, זו עבודה טובה… הכומר משלם 50 סו לכל ילד, הנה תראה בעצמך!! 50 סו תהה האב סבג שהיה ידוע בקמצנותו. כל כך הרבה רק כדי ללכת אתם? תחזור לשם ותשאל את הכומר אם הוא יכול לסדר לך עבודה גם מחר…"

*

"ערב אחד בזמן המלחמה, זה היה בקיץ 42, אני חושב, ישבנו בבית כל המשפחה ופתאום התחילו הפצצות מהאוויר. בום, בום, כל הבית רעד. אחרי זמן קצר, שמענו רעש גדול וראינו איך הבית של השכנים קורס תחתיו. טוב, אחרי איזה זמן, יצאנו החוצה לראות מה קרה. התחלנו ללכת בזהירות בין ההריסות ולפתע ראינו את השכן, אדון סממה שוכב מקופל באיזו פינה של קיר נוטה ליפול. אדון סממה, אתה בסדר שאלנו אותו, והוא ענה: סליחה, לא התכוונתי. מה לא התכוונת שאלנו אותו. זו לא אשמתי, הוא חזר ויבב והטמין את ראשו בין כפיו. מה זאת אומרת, שאלנו אותו, מה עשית? כלום, באמת, כלום. בסך הכל ישבתי בשירותים, בשקט, קמתי למשוך בניאגרה – וכל הבניין נפל".

 

*

…"הסיפור הוא על אבא שלי זכרונו לברכה. הוא עבד אצל בעל בית צרפתי. גניו, צבעי. הם קיבלו עבודה בכנסיה של צרפתים. נוצרים. אמרו להם לצבוע חדר שהיו בו כל מיני פסלים של קדושים – גבריאל, ישו, אנא ערף כל מיני.  מה יש? הם אחים שלנו, גם כן יהודים! מה,  ישו לא היה יהודי? ואז הגיע אללה ירחמו, שמימל. נו, איך קראו לשמימל? כן. סעדה, נכון. אז הבעל בית אמר להם: אתם רואים את כל הפסלים האלה? צריך להוריד אותם אחד-אחד כדי לצבוע את הקיר, בסדר? והם אמרו בסדר. אבל שמימל היה דתי. אבא שלי אמר לו : בוא ניקח סולם – אתה תוריד אותם ואני אחזיק אותו. ושמימל ענה לו: אני לא יכול, חארם! אבל חייבים, אם לא הבעל הבית יפטר אותנו מהעבודה. אז הוא אמר בסדר. אחר כך הוא הכין את עצמו למלאכה הקשה: קודם לבש  סינר גדול רכס  אותו עד צוואר טוב-טוב, אחר כך שם עליו כפפות, ואז עלה על  הסולם. הוא ניגש לפסלים  והתחיל  למלמל תפילות: יא רבי… שמצילנו מעוונות ככה כל מיני.  אבא שלי החזיק לו את הסולם וזעם עליו: יא שמימל, תפסיק להתפלל, תוריד אותם כבר!, אבל שמימל פחד לגעת בהם – ניגש לפסל של ישו ונגע בו  בקצות האצבעות מרחוק בעיניים חצי סגורות.  תזהר הוא ייפול ! צעק לו אבא ושמימל ענה: לא, לא , לא אני לא יכול! מה לא יכול? התעצבן עליו אבא והתחיל לטלטל  את הסולם ואותו עד שהתרצה לבסוף ".

והנה  המקור בבליל צרפתית -ערבית-תוניסאית (שווה לצפות גם למי שלא מבין מילה):

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On אוקטובר 4, 2010 at 1:22 pm

    נטלי יקרה,
    זה מאוד מרגש הספור על סבתך איבון ועל שרידי מצבהּ בבית העלמין החרב של ביזרט. הזכיר לי סיטואציה שאירעה בשנת 2000 בה מצאתי באיזה ספר, מאמר אמריקני שהתבסס על עדויות שהעניקו בני משפחתי (פרטיזנים) מיד לאחר תום מלחה"ע ה-II. רובם כבר לא היו בחיים כאשר התוודעתי למאמר. ולמצוא מסמכים מאנשים שהכרתי בחייהם, שלא היו ידועים לאיש, זה גרם לי לפרץ בכי באמצע הספריה.
    ובאשר לסיפורים עממיים. אני חושב כי הרבה מאוד מן החכמה האנושית הועברה, לא דרך ספרים, מעתיקים ומתרגמים, כי אם דווקא באמצעות סיפוריהם של מספרי סיפורים מול מדורה, בשיירה, או בבתי קפה או תה כלשהם. לסיפורים כאלה אין תחליף. הם עוד יימצאו בקרב בני האדם הרבה אחר הספר או הפלסמה וכיו"ב. אנחנו לא יכולים מבלעדיהם.

  • דוד אוזן  On אוקטובר 4, 2010 at 7:25 pm

    איזה כיף לראות.
    תודה לאל למרות גילי הלא מבוגר אני עוד מסוגל להבין את בליל השפות (שווה לשבת עם הזקנים של המשפחה בשמחות).

    תודה נטלי.

  • nataliemessika  On אוקטובר 5, 2010 at 6:31 am

    שועי יקר,
    וואו, מסקרן. וחשבת לעשות משהו עם העדויות האלה? חבל שישכבו ויעלו עובש באיזה ארכיון שכוח.
    ובנוגע לסיפורים העמיים – מסכימה אתך לגמרי. מה גם שנדמה לי שהסיפורים של האנשים שקדמו לנו בשני דורות, חוו חויות שלא יאמנו בכלל.באמת עולם אחר.

    תודה דוד. אגב יש לנו במשפחה אוזן שהפך לאוז. האם אתה קשור אליו באיזו צורה?

  • שירלי  On אוקטובר 5, 2010 at 7:05 am

    הרשימה שלך מלאת חן, כרגיל.
    הספור הראשון הזכיר שוב, עד כמה פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה ואנטישמיות עניין של מוצא הדובר. הבדיחה של ברלוסקוני (http://192.118.73.5/hasite/spages/1191856.html?more=1) היא בטעם רע והספור שלך משעשע…

  • שוֹעִי  On אוקטובר 5, 2010 at 8:27 am

    נטלי,
    בינתיים עשו. לפני כשלוש שנים ויותר יצא ספר בהוצאת קיבוץ לוחמי הגטאות המספר את סיפורהּ של המשפחה, בשם: "העיירה שלא עלתה לרכבת".

  • nataliemessika  On אוקטובר 5, 2010 at 9:13 am

    שירלי, תודה. לגבי ברלוסקוני, הבנאדם הזה פשוט מופרך מהיסוד. אין הגדרה אחרת.

    שועי, כמו תמיד סיקרנת אותי ומצאתי קישור לסיפור של העיירה שבה התגוררה המשפחה שלך. http://www.antinaziresistance.org/Apps/WW/page.aspx?ws=cfda0459-dc1a-471e-a2b4-8c9bfc8bd5d2&page=d376ff94-4ed4-4117-8444-b784f4526a01&fol=6e1fbb0b-a44e-47f5-a1d2-12cfb1865f27&code=6e1fbb0b-a44e-47f5-a1d2-12cfb1865f27&box=88793e81-f5cf-4841-9291-ebaae597f5eb&_pstate=item&_item=cb2274c4-acc8-4463-bd27-e17fbb846a2f
    כמה אומץ היה להם. צריך לציין לטובה גם את מפקד היודנראט שעודד את האנשים לברוח ולא לעלות לקרונות הרכבת.

  • שוֹעִי  On אוקטובר 5, 2010 at 11:11 am

    נטלי, איך נגדיר זאת: כל הקוברובסקים (בקישור) גם ראש המשטרה היהודית (שהיה אח של סבי) הם משפחה מאוד קרובה שלי. אבל אני חייב לומר שהיה מרתק יותר לשמוע סיפורים מפי הנותרים כילד וכנער, מאשר לקרוא את הספר אח"כ (-:

  • nataliemessika  On אוקטובר 5, 2010 at 2:16 pm

    תמיד חשדתי שיש בך משהו מן הפרטיזניות המרדנית (במובן המטאפורי של המילה)
    🙂

  • שוֹעִי  On אוקטובר 5, 2010 at 4:53 pm

    נטלי,
    זה כנראה משהו שעובר איכשהו בצד ההוא של המשפחה, ואולי לא פסח עליי. למשל, קרובים-רחוקים מצרפת, בני אותו צד, הצטרפו ופעלו באותן שני ממש בשורות הרזיסטאנס, בלי לדעת כי קרוביהם עושים אותו דבר ממש, בתנאים בלתי-אפשריים, ביערות ליטא-פולין.

  • אסתי ממליצה  On אוקטובר 8, 2010 at 7:28 pm

    איזה יופי. נוגע בשורשים עצמם.
    מומלץ בפנאי
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/10/1510-810.html

  • דוד אוזן  On אוקטובר 9, 2010 at 5:05 pm

    נטלי, אני לא חושב, מוצא המשפחה שלי הוא מהעיר סוס, וסבא שלי הוא היחידי שעלה ארצה, שאר אחיו העדיפו את צרפת.
    בכל אופן, קובי אוז מספר על סביו הפייטן ששם משפחתו היה מסיקה, האם התכוונת למשפחתו?

  • nataliemessika  On אוקטובר 9, 2010 at 8:59 pm

    כן התכוונתי אליו. הוא אמר לנו פעם שהוא מתכוון יום אחד לחזור לשם המשפחה המקורי שלו. בינתיים הוא החליף את קובי בחזרה ליעקב…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: