חומה ומגדל

בשבת בבוקר אמרתי לו בא ניסע לקיבוץ לבקר את ההורים שלך והוא אמר בשביל מה? ראיתי אותם לא מזמן, לפני שנה ועשרה חודשים בסה"כ.. עניתי לו שאולי בעדה שלהם זה די ויותר, אבל אצלנו זה לא מקובל. יאללה נוסעים וזהו.

בדרך על כביש 4 המצאנו מין משחק ארץ-עיר משופר: אומרים "אלף" ממשיכים למנות בלב עד שהשני אומר "סטופ" ואז צריך לשיר שיר שמתחיל באותה אות. לא כולל פזמון חוזר והמצאות לא הגיוניות. ק' – קסם על ים כנרת, י'-ים השיבולים, ש' שחקי שחקי על חלומות. ככה נכנסנו לאווירה המתאימה. למרות שהוא דור שלישי להתיישבות הציונית האובדת, ניצחתי אותו בקלי -קלות: היו לי יותר שירים פלמחניקים משלו.  שלוש שנים בגרעין נח"ל לא הולכות ברגל.

הקיבוץ שבו נולד נמצא במערב הנגב. בדרך פזורים שלטים המכוונים לעיירות מאובקות – באר שבע, מצפה רמון, אופקים, שדרות. מדי פעם  אפשר לפנות למושבים קטנים, שלא שמעתי עליהם אף פעם. הייתם בקשר אתם בכלל, שאלתי אותו והוא אמר שלא.  אפילו שהם למדו באותם בתי ספר אזוריים, הקיבוצניקים מעולם לא התערבו עם המושבניקים. האצילות מחייבת.

ככל שמדרימים התנועה מדלדלת והאוויר נצבע במין אבק חולי צהוב. אי שם במערב משתרע צל כהה ומאיים- הענק עזה  שמתנמנם לו בינתיים. רק שלא יתעורר ונלך לעזאזל. מצדו השני של הכביש וילות מצועצעות עם גגות אדומים וגינות פורחות: ההרחבה של שדרות. לא מעט  אנשים מין היישוב באו לגור פה, אפילו קיבוצניקים.  יותר משתלם מההרחבות שלהם.

אנחנו מגיעים בשעת צהריים לפתחו של הקיבוץ המסוגר בשער ברזל חשמלי. צריך לחייג איזה מספר כדי שאפשר יהיה להיכנס. האות ניתן והשער נפתח אט אט ואנחנו נכנסים פנימה. שלטים מורים על המקומות החשובים במשק: מרכולית, מזכירות, חדר אוכל. שקט מוחלט, אין אנשים בחוץ. המקום נראה כאילו ננטש לפני 30 שנה, אי-שם בשנות ה- 80. אולי כדאי להציע לשרון רז לעשות פה תיעוד.

אנחנו עוצרים ליד הבית של ההורים שלו, או נכון יותר לומר אמו ואביו החורג. האם נולדה באחד מקיבוצי העמק לזוג חלוצים שהגיעו בימי העלייה השנייה. הם גרו שם כמעט  70 שנה ובכל זאת סבתו לא חדלה לנטור לסבו על שאילץ אותה להתיישב בעמק יזרעאל בשעה ששאר חבריה לגרעין התיישבו בעמק בית שאן.  האח של הסבתא נלחם בתל חי, אפשר לומר שהיה יד ימינו של  טרומפלדור. אחר כך  הלך להקים את תל עדשים. אמו של בן זוגי הגיעה לקיבוץ הצחיח הזה היישר משדות העמק, ממלאת את צו השעה ואת צו התנועה שהרי צריך ליישב את הנגב. פה פגשה את אביו הביולוגי – מין אמן  נכלולי ואבוד "שרק בא לעשות קצת כסף" ובלי לשים לב מצא את עצמו מעורב בהרפתקה שלא נתן עליה את דעתו מראש. הוא נשאר בקיבוץ פרק זמן קצר מאד– אבל מספיק כדי להוליד שני בנים בהפרש של שנה וחודש, ואז נמלט על נפשו לירושלים ופצח בקריירה של מעצב תפאורות בטלוויזיה. אבל על הסיפור המעניין שלו אספר בפוסט אחר.

הוריו חיכו לנו בפתח הבית נרגשים באיפוק. את הבן הבכור שלה היא לא ראתה כמעט שנתיים, ואותי היא ראתה בפעם הראשונה. לחתונה שלנו הם לא הגיעו – אלף כי לא הרגישה כל כך טוב ובית כי היא שונאת טקסים דתיים. בדתיותם או חילוניותם הם מאד טוטאליים – זה הכול או כלום. יש לו גם שתי אחיות –למחצה מצד האב שחזרו בתשובה. בת העמק חיבקה את הבן האובד שלה  ואחר כך חיבקה אותי. היא לא צעירה כבר ובכל זאת,  יש לה לפיתה איתנה מאד. גם בעלה האנגלוסקסי שגידל אותם מגיל צעיר ביחד עם ילדיו התאומים (במקרה זה אימם נטשה אותם), שמח מאד לפגוש אותנו.

אנחנו נכנסים לסלון קטן ואפלולי ומתיישבים. הקירות גדושים בחפצי נוי ובהם עשרות שעוני קיר בגדלים שונים שמחוגיהם לא נעים לשום מקום. אל תפתח את התריס, יש שמש. תפעיל מזגן ותדליק אור,  היא אומרת והוא ממהר למלא אחר דרישותיה ואחר כך מעמיד לפנינו כוסות מיץ , ואפלים מצופים בשוקולד ועוגיות עבדי מלוחות. אני מתבוננת בהם בסקרנות, תוהה על מה ידברו אחרי שנה ועשרה חודשים של נתק כמעט מוחלט. איפה אתה עובד, איפה את עובדת. ביקרנו את אחותי בקיבוץ בעמק, בעלה מת.  ואז משום מקום הגיח גם מנדלסון והסימפוניות החביבות עליה. וגם מה דעתי על הספר ראשית ישראל? האם יש קשר בין הארכיאולוגיה למקרא? הרי את מאד משכילה, בוודאי יש לך דעה על הנושא הזה. אבל אני מסרבת להיכנס לזה. בטח שיש לי דעה אבל מה זה חשוב עכשיו. דברו אנשים, פשוט דברו ביניכם. אחרי שעה קלה אני עושה לו סמנים שקר וחנוק לי פה, בא נצא לסיבוב בשכונה.

הקיבוץ נח לו בין 2 ל- 4 למרות שהוא לא היה מי-יודע-מה ערני לפני כן.  תוך כדי הליכה הוא מספר לי על המקומות שאנחנו פוגשים בדרך, או לפחות מה שנשאר מהם: כאן המכבסה ושם המתפרה, וזהו הצריף שבו מגני הקיבוץ שלחו תשדורות למפקדה בזמן המאורעות והנה החדר אוכל – פיל אפור על עמודים, עדיין יש שם ארוחות צהריים בכל יום, אבל כל ארוחה יורדת מהתקציב. אחר כך הגענו למשטח חשוף עם עשבייה צהובה שתוחמת שבילי מלט צרים. זה המקום הכי חשוב בקיבוץ הוא מכריז ופורש את ידיו בגעגוע: מגורי המתנדבים ובמקרה דנן- המתנדבות.  חסד מופלא. מאות צעירות עשו דרכן לכאן מארבע כנפות תבל במסירות נפש גדולה כדי לגאול את נערי הקיבוץ מבתוליהם. אבל מכל המפעל המפואר הזה נותרה רק חלקת חצר מוזנחת שבה מתגוררים עכשיו כמה תאילנדים ופליטים מסודן. בקיבוץ שלמעלה מ- 60% מתושביו הם גמלאים, צריך לדאוג שמישהו יעשה את העבודה. 

הדרך חזרה הביתה היתה קלה  מהדרך לשם. הוא שמח שהכול עבר בשלום ואני שקעתי בהרהורים ותהיתי ביני וביני מה בדיוק התפקשש להם שם: הרי כוונות טובות – היו, ומעשים טובים – היו, ואנשים טובים – היו וגם היו. ובכל זאת – כשלון מפואר כזה. קולוסאלי כמעט. ואולי הם רק עוד כישלון מקומי בכישלון הכולל של הפריפריה באשר היא במדינת ישראל: אני יודעת כי הרי באתי משם. מעולם לא חשבנו אחיי ואני שנשאר לגור בנצרת עלית. ידענו שמי שרוצה להצליח צריך להגיע למרכז. מי שנשאר הם אלה שויתרו מראש או אלה שלא היתה להם ברירה.

ויש גם אפשרות אחרת, שהכישלון הנוכחי נטמן כזרע פורענות, בימים של טרום המדינה בימי  "חומה ומגדל": בנו מהר כדי לקבוע עובדות- חומות כדי ליצור חיץ בין האנשים לסביבתם ומגדלים כדי שיוכלו להשקיף מלמעלה על שכניהם. ואולי הימים האלה, ימי חומה ומגדל מעולם לא הסתיימו – הם עדיין ממשיכים  לא רק באזורי הפריפריה ובישובים שמעבר לקו הירוק, אלא גם פה בתל אביב רבתית, בואכה  מגדלי אקירוב.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • bddaba  On נובמבר 8, 2010 at 12:23 pm

    כן, כן, יש לי הרבה עבודה, בכל מקום, זה רק שהזמן לא נמצא ברשותי, הזמן…
    פוסט יפה, מעביר לגמרי תחושות לגבי מקומות, נופים, התנהגויות, אנשים.
    "הקיבוץ נח לו בין 2 ל- 4 למרות שהוא לא היה מי-יודע-מה ערני לפני כן."
    מדהים אותי שיש לפעמים נתקים כאלה בין אנשים ומשפחותיהם.

  • דפנה לוי  On נובמבר 8, 2010 at 12:33 pm

    רשימה מרגשת. אגב כשהגעתם ל"מ" שרתם את מעלה אבק המבריק של קובי אוז? נדמה לי שהוא נכתב בדיוק על המקומות האלה.

  • נטלי מסיקה  On נובמבר 8, 2010 at 1:09 pm

    תודה לשרון ודפנה.
    למעלה אבק – לא הגענו, אבל נדמה לי שבחרנו במי יבנה הגליל וכאלה..
    בכל מקרה, השיר שלו מתאר מאד יפה את הנוף האנושי-סביבתי שבו הוא גדל. עוד איש פריפריה טיפוסי שהגיע למרכז כדי שיוכל לפרוח.

  • נועם  On נובמבר 8, 2010 at 8:56 pm

    מבט אחר שאינו כל כך פסימי על עוף החול הקיבוצי מביא יגאל סרנה:
    .
    http://igalsarna.wordpress.com/2010/11/06/%D7%94%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%A7%D7%95-%D7%94%D7%9B%D7%97%D7%95%D7%9C/

  • שוֹעִי  On נובמבר 9, 2010 at 2:59 am

    נטלי יקרה,
    אפשר אולי לקרב בין חומת ההפרדה (המסתירה מחנה פליטים) ובין מגדלי אקירוב
    זה בהחלט יבהיר לכולנו היטב באיזה שלב בדיוק (אנומיה חברתית) נמצא הפרוייקט הציוני שכולנו גדלנו עליו.

    ותודה גם על הסיפור המרגש. ובאשר לתמיהתו של שרון למעלה, למרבה הצער, היחס בין הורים לילדים, הוא כמו יחס בין בני אדם בכלל, והוא תלוי בחום, רגישות, כּנוּת, אחריוּת, קשב, קירבה וכיו"ב. משהדברים הללו נעדרים, הקשר, גם באם הוא קיים ושריר לכאורה, נעדר.

  • nataliemessika  On נובמבר 9, 2010 at 7:27 am

    תודה לנעם, קראתי את הכתבה של יגאל ומאד אהבתי.

    שןעי יקר,
    אכן קשרים בין הורים לילדיהם עניין סבוך הוא, רק ששם הקושי שבניתוק הוא חזק יותר. לפעמים יש הזדמנות לתיקון, אם האדם הלך כברת דרך והוא יותר בטוח בחייו ובדרכו. את הטעויות של ההורים שלנו כבר לא נעשה, אבל מין הסתם נעשה אחרות.

  • שי אבידן  On פברואר 1, 2011 at 11:57 am

    אתר נחמד מאוד…ומסקרן…הגעתי בדרך של שיטוטים…ונלכדתי… ניסיתי לנחש את שם הקיבוץ "בחומה ומגדל" אך לא הצלחתי…אני גם לא כל כך חזק בזה!בגדול אני מומחה בשיטוטים,ובלזכור שטויות… סוג של דיסלקציה…עוד נתראה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: