ארכיון חודשי: ינואר 2011

עין גדי. בצהרי היום

לפני כמה שבועות שאלתי את הפרולטר שלי האם יאות לקחת יום חופש כדי לרדת אתי לים המלח לצורך ביצוע עבודה קטנה בתמורה לדיל לא רגיל מחמישי עד שבת כולל: מלון ארבעה כוכבים חצי פנסיון, הופעות בלובי בסגנון שנות ה- 70 וכניסה חופשית לספא. הפרולטר שקל את הצעתי בכובד ראש ואמר שהוא לא פוסל אותה על הסף  למרות שבעניין מספר הכוכבים  יש מקום לשיפור. הבטחתי להעלות את הנושא לישיבת ההנהלה הבאה.

השכם בבוקרו של יום חמישי האחרון, העמסנו את המכונית בתיקים, כלי מדידה, תוכניות מגולגלות, קלסרים, תרמוס עם תה נענע ופירות יבשים. היינו צריכים להגיע לעין גדי בשעה 9:30 כדי לפגוש את נרי האחראי על תחום הפיתוח התיירותי במועצה מקומית תמר. למרגלות נחל דוד יש 3 מבנים נטושים שנבנו בשנות ה- 50 כהיאחזות נח"ל בטרם הקיבוץ עבר למקום משכנו הנוכחי. יש תוכנית להפוך את האזור למרכז מבקרים פוטנציאליים- אבל לפני כן צריך לתעד את המבנים במצבם הקיים.

במבנה הקרוב לשביל עמד חדר האוכל במבנה השני – מכבסה ושירותים והשלישי הגבוה מכולם, היה פעם בית ביטחון. בבית הזה גר כיום מתיישב בודד, קובי שמו שקיבל את פנינו בחיוך ידידותי ובמשקה ריחני מעשבי גינתו. הוא הגיע לכאן לפני 40 שנה ומכיר כל אבן בהר. נרי ביקש שיעזור לנו, כי הוא מוכרח ללכת יש לו עוד ישיבה. קובי אמר אין בעיה. תשאלו מה שאתם רוצים, אני אענה רק אם אני יודע. ראשית הפרולטר רצה לדעת איך זה לחיות ככה לבד. וקובי ענה : אני יודע? אני לא זוכר כבר איך זה לחיות אחרת. ואיך הגעת לכאן? בגלל המילה הזאת רנטבילי. כלומר? הייתי חבר גרעין לקיבוץ שובל ויום אחד מרכז המשק אמר לי אתה לא רנטבילי. אני איך ששמעתי את המילה הזאת, ישר קפצו לי הפיוזים ואמרתי פה אני לא נשאר. וככה הגעתי לפה. אבל שלא תחשבו שאני גר כאן בחינם. אני משלם שכר דירה לקיבוץ. הסתכלתי על הספק חורבה ספק אתר ארכיאולוגי הזה – והגעתי למסקנה שאילו המבנה היה ממוקם בת"א אפשר היה להכניס לכאן עשרות פליטים, אם לא יותר.
וממה אתה מתפרנס? שאל אותו הפרולטר וקובי ענה – מפה ושם, ממה שיש. אחר כך הוא סיפר לנו על חיות הבר, על השיטפונות, על הנמרים שהתמעטו, על משטר הרוחות ועל שאר איתני הטבע. שאלתי אותו מה דעתו על הפיתוח המתוכנן והוא אמר שאין לו בעיה עם זה. מקסימום הוא ילך למקום אחר. אבל 40 שנה אתה כאן, מה לא יהיה לך קשה? אין מה לעשות הוא אמר. אדם פרטי אף פעם לא יכול לנצח את המוסדות. יש להם את כל הכוח, ואני מי אני בכלל. אם ירצו בי –אשאר, ואם לא – אחפש לי מקום אחר. לא קרה שום דבר.

אמרנו לו תודה רבה על האירוח והמידע המועיל והלכנו לצלם את שני המבנים הנטושים האחרים, שגם הם מסתבר לא ממש נטושים: במקום שפעם היה חדר האוכל מתגורר כיום שבט גדול ובו עשרות שפני סלע עצומים בגדלם. הם התבוננו בנו בתערובת של סקרנות והתרסה: למי אתם קוראים שפנים, אה? נראה אתכם מנסים להוציא אותנו מכאן. בזמן שצילמתי רינה מארכיון התקשרה ואמרה שהיא מחכה לי כבר הרבה מאד זמן. בקשתי סליחה ואמרתי שאני כבר באה.
ארכיון עין גדי ממוקם משמאל לכביש הגישה לחדר האוכל של בית הארחה. יש שם הרבה ארגזים ושתי עמדות מחשב. בעמדה אחת יושב איש קשיש וחביב שמקליד את הפרוטוקולים של ישיבות המשק משנת 1956 והלאה בקצב של חמש נקישות לדקה. יש לקוות שעד העשור הבא הוא יגיע לפרוטוקולים של 1957. הארכיונאית הראשית קבלה את פנינו ברצינות עניינית, כיאה לתפקידה. סליחה, התעכבנו במבנים למטה, איפה שקובי, הסברתי לה. מה זאת אומרת? המקום הזה שייך לקיבוץ, עוד הרבה לפני שקובי הגיע לשם. נכון מאד, טען המקלידן, המבנים הם בחזקת הקיבוץ ולא צריך לחשוש מהמילה הזו "חזקה". אני לא חוששת לומר את זה טענה רינה בתוקף, חזקה היא לא מילה גסה ואני אמרתי נעים מאד, תכירו בבקשה את בעלי, גם הוא נולד בקיבוץ אבל הוא גר בת"א היום.
משפייסתי את דעתם בנושא זה, עברנו לשוחח על ההיסטוריה של היאחזות הנח"ל בעין גדי. יש הרבה חומרים על האנשים שגרו שם, יש הרבה תמונות שבהן רואים אנשים צעירים ושזופים זורעים שדות, חולבים פרות, קוטפים עגבניות ובאופן כללי – מפרחים את השממה. כי באותן שנים שום דבר לא היה כאן, אלו היו שנים קשות מאד. יש כמה ותיקים שזוכרים את התקופה מצוין. מתי אתם באים לראיין אותם? פעם אחרת, מבטיחה. יש לנו עוד פגישה במחנה העובדים של מפעלי האשלג בסדום. כשנבוא בפעם הבאה נפנה לכם את כל הזמן שבעולם. נפרדנו כידידים ובדרך לסדום חשבתי שהארץ הזו מלאה באנשים שרוצים לספר, אבל איפה תמצא כאן אנשים שרוצים לשמוע.

על סדום בצהרי היום, בפוסט הבא.

 

מרכז-שוליים

בשבוע שעבר נסעתי צפונה עם עוד כמה אנשים שעוסקים בתיעוד ושימור מבנים מטעם המועצה לשימור אתרים. בתוכנית נאמר שנבקר במבנה הסראיה בתרשיחא, במתחם המוזיאון במעלות ובארמון הפאשה בעכו. שלושה מקומות שלא ידעתי עליהם דבר וחצי דבר.

בכניסה לאתר הראשון בתרשיחא קיבל את פנינו בצלאל דהן – נציג הפיתוח התיירותי במועצה המשותפת מעלות-תרשיחא. הוא הגיע למעלות ממרוקו בשנות ה- 50 ומאז הוא נאחז בה במעשה ציונות אמיתי, לא כמו האלו ממדינת תל אביב שעושים טובה מדי פעם ובאים לנגב פה חומוס.
בכלל החיים כאן היו מאד –מאד קשים. סביבה עוינת, פרנסה בדוחק, חשש ממסתננים בגבולות. אבל ברוך השם, הם עוד פה. ומה יש להגיד על המבנה הזה? טוב הוא עומד פה הרבה שנים, עוד לא עשינו עליו מחקר היסטורי ממש. בשביל זה כינסנו אתכם היום כדי שתתנו לנו כיוונים ורעיונות. והמקומיים? מה זאת אומרת? אה, כן, מהכפר תרשיחא. הם רוצים להפוך את המבנה למוזיאון לתולדות הנכבה. אני לא מאמין שההצעה שלהם תעבור במועצה.
אחר כך דהן גולל את שולי גדר הרשת ונכנסנו פנימה למתחם כדי לצלם ולהתבונן בעצב במה שבערבית מכונה "ארמון" או "היכל" אבל בכל שפה אחרת מדובר בחורבה נטשת בערמות של זבל. כשגמרנו לצלם ולהתעצב הלכנו לאכול חומוס בכפר, שזה מעשה שאי אפשר לוותר עליו בנסיבות הקיימות. צלחות חומוס עם שלל תוספות מהבילות, פיתות דקות וחמוצים מעשה בית חתוכים פרוסות עבות, נפרשו אז לפנינו ואתם עוד כמה מהגיגיו של נציג המועצה. לדעתו מדינת ישראל כבר מזמן ויתרה על הצפון. עובדה – למעלה מ- 60 אחוז מתושביי הגליל הם בני מיעוטים היום. בסוף תישאר רק מדינת תל אביב לחילונים וירושלים לדתיים וחיפה. ביקשתי למחות על ההכללה הגורפת, וציינתי בפניו שאני אמנם חוטאת מזה כמה שנים בחטא התלביביות, אבל יש לי כמה נקודות זכות – גדלתי בצפון ויש לי הורים שעדיין גרים פה. לגור במקום מסוים זה לא אומר בהכרח לחיות, הוא הסביר לי בסבלנות. אבל הוא לא בא בטענות לצעירים, גם הילדים שלו עזבו את מעלות. מה כבר יש להם לחפש פה? אז מה יהיה? שאלתי אותו. שום דבר, רק יותר גרוע.

אחר כך במכונית הסיטרואן שלו ("אני קונה רק צרפתיות") בדרך למוזיאון המייסדים במעלות ליבנו עוד קצת את הנושא הכאוב: הוא אמר שהוא לא מאמין לכל הפוליטיקאים שבאים ומפריחים סיסמאות לפני כל בחירות, ובמיוחד הוא לא מאמין למערכניקים שנושאים את חטאי מפא"י ההיסטורית. עוד פחות הוא מאמין לספרדים שבהם. כי אין דבר כזה ספרדים שמאלנים ואם יש – זה רק בגלל שהם רוצים למצוא חן בעיני האשכנזים. דבריו גרמו לי לפקפק בעצמי פעמיים – פעם על מוצאי המזויף ופעם על נטיותיי הפוליטיות החשדות. אחר כך הוא סיפר לי על הרעיון שהנחה אותו בהקמת מרכז מבקרים בחלק מהצריפים שפעם התגוררו בהם ראשוני המתיישבים בעיר. הוא סיפר שלפני כמה ימים נכנסה למוזיאון אישה מבוגרת שהתרגשה מאד לראות את החיים שלה מוצגים בויטרינות. הוא הסביר לה שהמוזיאון נועד להראות שגם היא בעצם חלוצה, שגם היא חלק ממה שמכונה "האתוס הציוני". היא לא האמינה למשמע אוזניה ובכתה מרוב תדהמה. גם היום חמישים שנה אחרי – זה לא ברור מאליו בכלל. העיקר ,שאהוד ברק ביקש מהם סליחה.

מוזיאון המייסדים במעלות הוקם על שורת צריפים ששופצו לתפארת, לפני שורת צריפים נוספת שגם היא, כמו הסראיה בתרשיחא, מהווה עדות אילמת למעשי וונדליזם ולהזנחה פושעת. בצריפים ההרוסים המועצה מתכננת לשכן יום אחד אמנים שיקימו סדנאות למלאכות מסורתיות. בינתיים בכל יום נגנבים משם חלקי בנייה – פעם משקופי עץ ופעם מרצפות. בצריפים הקדמיים ששוקמו, אפשר לראות תמונות בשחור-לבן מחיי היום-יום של העולים (איש קונה לחם אחיד במכולת), תמונות מההווי התרבותי (חבורה מצטופפת סביב שולחן צר מלהכיל בקיוסק השכונתי), תמונות מעבודות הסיקול בשדות (נשים חייכניות יושבות בשדה זרוע סלעים וסלי גומי על גבן) ועוד. הרבה סיפורים יש על כל תמונה ותמונה, אבל הזמן קצר ואנחנו ממהרים לאתר הבא. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז שמענו למשל, על הילדים שהיו צריכים לקום ב- 5 בבוקר לפני הלימודים כדי להספיק לחפור 14 בורות בשדה- המכסה שנקבעה לכל אחד מהמבוגרים במשפחה, כולל לאמהות שלרוב לא היו מסוגלות למלא אותה. או הסיפור על המסמך שעליו נדרשו העולים לחתום עוד במרוקו, ובו התחייבות למלא אחר כל דרישה של פקידי הסוכנות וכל עבודה שתוטל עליהם, ולא – לא תינתן להם עזרה. עיינתי במסמך המדובר בתחושת תמיהה. מעניין אם עולים מעוד מדינות התחייבו לחתום על משהו כזה.
אני לא מבינה למה הם עושים מזה כזה סיפור, אמרה לי אחת המשתתפות שעיינה לצדי במסמך המדובר. גם סבתא שלי כשהגיעה מרוסיה בימי העלייה השניה נתבקשה לעבוד בכל עבודה. היא אפילו ראתה בזה זכות גדולה. זה לא אותו דבר אמרתי לה – סבתא שלך היתה מהפכנית סוציאליסטית צעירה. הם היו אנשים מבוגרים עם משפחות. היא היתה חלק מתנועה אידיאולוגית שיצאה נגד המטריאליזם הבורגני. בתפיסה הרווחת במזרח – רק בורים ועמי ארצות עבדו כפלחים. סבתא שלך היתה חלק מה- mainstream. פה מדובר באנשים שנדחקו בעל כורחם לשוליים בכל תחום אפשרי.

לא נכון גם היא הרגישה בשוליים ואפילו היתה גאה על כך! היא ענתה לי ואני הרהרתי קצת בדבריה ותהיתי האם יש הבדל בין שוליים לשוליים. הרי ההוייה היא שמעצבת את התודעה ואת זה טען כבר מרקס, שמין הסתם היה חביב על הסבתא שלה. במטריאליזם הדיאלקטי שלו הוא סבר שיש להבחין בין הטבע – (האובייקט), האדם הפועל (הסובייקט) והחברה עצמה – שמורכבת מחוקים, מוסדות, נורמות. יש אנשים שמרגישים שהשהייה בשוליים דווקא  מחזקת אותם, ויש אחרים שחשים בהם דחוקים ומושפלים. הכל תלוי במרקם העיסה, גמישותה וביד האחראית, המערבלת, הופכת ולשה אותם.

 

 

צעקה תוניסאית

הערב החלטתי לשוטט קצת ברשת כדי לדוג איזו תובנה חדשה על המתחולל בימים אלה בארץ מולדתם של הורי והורי-הורי לפניהם ואלה שקדמו להם. אף שמעולם לא הייתי בה, אין לי ספק שיום אחד עוד אזכה לבקר בתוניס אל-חדארה ("תוניס הירוקה"), כפי שהיא מכונה בפי הערבים. כלומר, אם לא יקרה משהו קיצוני, כמו מהפכה אסלאמית או משהו כזה.

זה התחיל כשמוחמד בועזיזי מהנדס מובטל שעסק לפרנסתו במכירת ירקות בעגלה מקרטעת, סרב לשלם דמי כופר ("פרוטקשן" בלעז) לשוטר מקומי שנטפל אליו. כתוצאה מכך הנ"ל החליט להחרים את עגלתו ואף להראות לו את נחת זרועו. לבועזיזי היה רישיון רוכלות כדת וכדין ולכן ביקש להתלונן נגד השוטר המושחת בפני מושל העיר. אבל למושל כמובן, היו דברים יותר חשובים לעשות מאשר לטפל בזוטות כגון זה. ר' נחמן אמר שאין ייאוש בעולם, אבל דומה שבעולמו של בועזיזי ושל 8 הנפשות שנסמכו עליו למחייתן, דווקא תקווה לא היתה בנמצא כלל. אז הוא החליט להצית את עצמו, וכך התחיל כל הבלגן.

כדי לנסות להמשיך להבין עוד קצת מה קורה, עשיתי עוד כמה שיטוטים הפעם ביוטיוב. מהפכות מצטלמות היטב בטלפונים ניידים, כי זה יוצר תחושה אוטנטית בלב הצופים. אפשר לראות למשל, קהל עצום ורב קורא קריאות קצובות נגד המשטר, אפשר לקרא סיסמאות מאולתרות על גזרי נייר באנגלית, ערבית וצרפתית. מדי פעם מצלמים מישהו נואם בזמן שאחרים מקשיבים באהדה ומוחאים כף. האנשים נראים עירוניים, מרביתם צעירים, חלק ניכר מהם נשים. רק מעטות עוטות מטפחות על ראשן. דומה שמדובר במהפכה של בורגנים.

באחד הקטעים שהועלו ליוטיוב רואים אישה כפרייה לא צעירה עם כיסוי ראש ארוך ולבן וסוודר גס. היא מדברת בתנועות ידיים גדולות במין ניגון שהוא ספק קינה ספק שירה. הקהל סביבה מקשיב לה בתשומת לב רבה. חלקו עוטה גלימות שחורות של עורכי דין עם סרט אדום בדש אולי לזכר בועזיזה. אני לא מבינה על מה האישה מקוננת אבל בדבריה אני מזהה כמה מילים: "וואלד", "פוּלוּס" , "פוֹלצייה" "עטיני" – מילים שמהן נרקמות סיפורי הייסורים של כל העניים כולם.

בטלוויזיה הצרפתית הראו קטע מהביקור הממלכתי שערך הנשיא בן עלי בבית החולים באחד מהימים שבהם בועזיזי פרפר בין חיים למוות, לפני שנפטר מפצעיו. צוות גדול של רופאים ואחיות קבלו את פניו וספרו לנשיא ולפמלייתו על מצבו של החולה, שנראה כמו גרסה מקומית של הגיבור מ"הפצוע האנגלי" – מומיה לבנה עטופה תכריכים, שוכבת ללא תנועה במיטה. חדי העין יכולים לראות שמתחת לעור השרוף, מסתתר רק בן אדם.
הנשיא ודאי פקד עליהם לעשות הכל כדי להציל את האיש. הרחובות התחילו לגעוש ולקצוף, ההמונים מבקשים לפרוק את זעמם על עוולות חייהם – השחיתות הפוליטית, יוקר המחייה, האבטלה, העוני –  זה מה שחסר לו עכשיו. הנשיא מן הסתם זימן גם את מושל העיר לנזיפה חמורה והורה לו להשיב את העגלה על תכולתה לבעליה. מושל העיר הבטיח לטפל בזה במיידי כמובן. זו לא אשמתו, זה השוטר אשם. ובכלל מה הבועזיזי הזה עשה כזה עניין: כוּלה עגבניות, כוּלה.

דיני ראיות

תסתכלו ילדים למרכז המצלמה, עוד מעט תצא ציפור קטנה! , אמר ה להמשיך לקרוא