דיני ראיות

תסתכלו ילדים למרכז המצלמה, עוד מעט תצא ציפור קטנה! , אמר הצלם  הגוץ בחליפה האפורה. ריכזתי את מבטי אבל שום ציפור לא יצאה. רק הבזק מהיר של פלאש פולשני בוהק שעשה לי חושך בעיניים למשך שניה או שתיים.  איך פיספסתי את ציפור הקסם שהובטחה?  בפעם הבאה אפקח את העיניים יותר חזק ולא אמצמץ, החלטתי. הייתי בת 5 בערך.  בכל הצילומים המשפחתיים מאז אותו אירוע לבשתי על פני אותה הבעה מוזרה- פרצוף מתוח ודרוך ועיניים פעורות לרווחה: מתי לעזאזל תצא הציפור הקטנה? 

אבל שום ציפור קטנה לא יצאה מעין המצלמה.

אחר כך היה הסיפור הזה של סוחר החול  Le Marchand de sable –    סיפור ילדים  שסיפר דוד שלנו שבא מצרפת: כל לילה מגיע  סוחר זקן עם שק גדול  ובתוכם גרגרי קסם שאותם הוא  מפזר בעיני הילדים הקטנים לפני שהם הולכים לישון. בערב  במיטה החלטתי לראות את הסוחר האגדי בפעולתו. שעות ארוכות   נאבקתי בעפעפי הכבדות, אחזתי בהן כדי לא לפספס את המפגש הגורלי. אבל בדרך פלא הוא הצליח לגבור עלי, הסוחר הערמומי.  גרגרי החול נזרעו בעיניים  ברגע של חולשה זמנית.

ומתי התחלתי להתפקח ולחשוד בסיפורי הבדים של ילדותי? אני חושבת שהסדק הראשון נוצר סביב העניין הזה עם העכבר הקטן שמטמין מטבע מתחת לכר בכל פעם שנופלת  שן חלב. חיכיתי דרוכה קפואה מתנועה (שהרי עכברים ידועים בפחדנותם) בתקווה להפוך את העכבר הנדיב לחיית מחמד.  לפנות בוקר הרגשתי מין גרוד  מתחת לכר, גרוד חרישי שאין לטעות בו, פקחתי את עיני בשמחה וראיתי את  ההורים שלי ממלמלים במבוכה:  "תשני תשני". יכול להיות אתם שמתם לי  את המטבע? שאלתי את  אימא בבוקר בטרוניה. מה פתאום היא אמרה.  באמת היה עכבר קטן, אפילו אני ראיתי אותו, הוא בא  למיטה שלי. הוא היה קטן קטן. אבל ההסבר הזה היה יותר מופרך מהטענה הראשונה. אין  סיכוי שאמא שלי תקבל בברכה עכברים למיטתה, אפילו את הנחמדים שבהם. הספק נזרע. האמון נסדק. במקביל הפסקתי לחכות לציפור שתצא ממחבואה בעדשת המצלמה.

ולמה אני נזכרת עכשיו  באירועים הללו משחר ילדותי?

אולי כי הגעתי למסקנה (מאוחרת אמנם), שלא כל סיפור  ניתן להוכחה. אפילו ארכיאולוגית מדופלמת שכמותי יודעת היום שבכל יום ויום יש הרבה מאד מעשים שאדם עושה וניתן להוכיחם  בראיות מוצקות וקבילות ובה בבעת ויש  הרבה מאד מעשים אחרים שאינם מותרים שום סימן וזכר.

אז איך נדע אם מעשה כלשהו היה או לא היה? מילה שלו מול מילה שלה. לא פשוט העניין הזה, נדרשים כוחות נפש גדולים כדי להכריע, לנסות להתיר לצד הראיות הקבילות גם את אותה בת קול יחידה וצלולה שבניגוד לדעת הפרקליט המלומד, אין לי שום ספק בממשות קיומה. אני רוצה להצטרף למברכים את שלושת השופטים במשפט קצב שלא חששו לשמוע ולהשמיע אותה.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On ינואר 3, 2011 at 6:56 pm

    נטלי יקרה,
    אצלי זה היה אליהוּ; כלומר ברגע שהבנתי שהוא לא הולך לשתות מהכוס ניסיתי להתחפש לאליהו ולהיכנס בדלת כדי לשתות את היין במקומו(-:

  • נטלי מסיקה  On ינואר 4, 2011 at 5:23 am

    שועי יקר,
    אם כבר להתחפש – אז רק לאליהו. עבודה קלה ושכרה (המובטח) לצדה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: