מרכז-שוליים

בשבוע שעבר נסעתי צפונה עם עוד כמה אנשים שעוסקים בתיעוד ושימור מבנים מטעם המועצה לשימור אתרים. בתוכנית נאמר שנבקר במבנה הסראיה בתרשיחא, במתחם המוזיאון במעלות ובארמון הפאשה בעכו. שלושה מקומות שלא ידעתי עליהם דבר וחצי דבר.

בכניסה לאתר הראשון בתרשיחא קיבל את פנינו בצלאל דהן – נציג הפיתוח התיירותי במועצה המשותפת מעלות-תרשיחא. הוא הגיע למעלות ממרוקו בשנות ה- 50 ומאז הוא נאחז בה במעשה ציונות אמיתי, לא כמו האלו ממדינת תל אביב שעושים טובה מדי פעם ובאים לנגב פה חומוס.
בכלל החיים כאן היו מאד –מאד קשים. סביבה עוינת, פרנסה בדוחק, חשש ממסתננים בגבולות. אבל ברוך השם, הם עוד פה. ומה יש להגיד על המבנה הזה? טוב הוא עומד פה הרבה שנים, עוד לא עשינו עליו מחקר היסטורי ממש. בשביל זה כינסנו אתכם היום כדי שתתנו לנו כיוונים ורעיונות. והמקומיים? מה זאת אומרת? אה, כן, מהכפר תרשיחא. הם רוצים להפוך את המבנה למוזיאון לתולדות הנכבה. אני לא מאמין שההצעה שלהם תעבור במועצה.
אחר כך דהן גולל את שולי גדר הרשת ונכנסנו פנימה למתחם כדי לצלם ולהתבונן בעצב במה שבערבית מכונה "ארמון" או "היכל" אבל בכל שפה אחרת מדובר בחורבה נטשת בערמות של זבל. כשגמרנו לצלם ולהתעצב הלכנו לאכול חומוס בכפר, שזה מעשה שאי אפשר לוותר עליו בנסיבות הקיימות. צלחות חומוס עם שלל תוספות מהבילות, פיתות דקות וחמוצים מעשה בית חתוכים פרוסות עבות, נפרשו אז לפנינו ואתם עוד כמה מהגיגיו של נציג המועצה. לדעתו מדינת ישראל כבר מזמן ויתרה על הצפון. עובדה – למעלה מ- 60 אחוז מתושביי הגליל הם בני מיעוטים היום. בסוף תישאר רק מדינת תל אביב לחילונים וירושלים לדתיים וחיפה. ביקשתי למחות על ההכללה הגורפת, וציינתי בפניו שאני אמנם חוטאת מזה כמה שנים בחטא התלביביות, אבל יש לי כמה נקודות זכות – גדלתי בצפון ויש לי הורים שעדיין גרים פה. לגור במקום מסוים זה לא אומר בהכרח לחיות, הוא הסביר לי בסבלנות. אבל הוא לא בא בטענות לצעירים, גם הילדים שלו עזבו את מעלות. מה כבר יש להם לחפש פה? אז מה יהיה? שאלתי אותו. שום דבר, רק יותר גרוע.

אחר כך במכונית הסיטרואן שלו ("אני קונה רק צרפתיות") בדרך למוזיאון המייסדים במעלות ליבנו עוד קצת את הנושא הכאוב: הוא אמר שהוא לא מאמין לכל הפוליטיקאים שבאים ומפריחים סיסמאות לפני כל בחירות, ובמיוחד הוא לא מאמין למערכניקים שנושאים את חטאי מפא"י ההיסטורית. עוד פחות הוא מאמין לספרדים שבהם. כי אין דבר כזה ספרדים שמאלנים ואם יש – זה רק בגלל שהם רוצים למצוא חן בעיני האשכנזים. דבריו גרמו לי לפקפק בעצמי פעמיים – פעם על מוצאי המזויף ופעם על נטיותיי הפוליטיות החשדות. אחר כך הוא סיפר לי על הרעיון שהנחה אותו בהקמת מרכז מבקרים בחלק מהצריפים שפעם התגוררו בהם ראשוני המתיישבים בעיר. הוא סיפר שלפני כמה ימים נכנסה למוזיאון אישה מבוגרת שהתרגשה מאד לראות את החיים שלה מוצגים בויטרינות. הוא הסביר לה שהמוזיאון נועד להראות שגם היא בעצם חלוצה, שגם היא חלק ממה שמכונה "האתוס הציוני". היא לא האמינה למשמע אוזניה ובכתה מרוב תדהמה. גם היום חמישים שנה אחרי – זה לא ברור מאליו בכלל. העיקר ,שאהוד ברק ביקש מהם סליחה.

מוזיאון המייסדים במעלות הוקם על שורת צריפים ששופצו לתפארת, לפני שורת צריפים נוספת שגם היא, כמו הסראיה בתרשיחא, מהווה עדות אילמת למעשי וונדליזם ולהזנחה פושעת. בצריפים ההרוסים המועצה מתכננת לשכן יום אחד אמנים שיקימו סדנאות למלאכות מסורתיות. בינתיים בכל יום נגנבים משם חלקי בנייה – פעם משקופי עץ ופעם מרצפות. בצריפים הקדמיים ששוקמו, אפשר לראות תמונות בשחור-לבן מחיי היום-יום של העולים (איש קונה לחם אחיד במכולת), תמונות מההווי התרבותי (חבורה מצטופפת סביב שולחן צר מלהכיל בקיוסק השכונתי), תמונות מעבודות הסיקול בשדות (נשים חייכניות יושבות בשדה זרוע סלעים וסלי גומי על גבן) ועוד. הרבה סיפורים יש על כל תמונה ותמונה, אבל הזמן קצר ואנחנו ממהרים לאתר הבא. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז שמענו למשל, על הילדים שהיו צריכים לקום ב- 5 בבוקר לפני הלימודים כדי להספיק לחפור 14 בורות בשדה- המכסה שנקבעה לכל אחד מהמבוגרים במשפחה, כולל לאמהות שלרוב לא היו מסוגלות למלא אותה. או הסיפור על המסמך שעליו נדרשו העולים לחתום עוד במרוקו, ובו התחייבות למלא אחר כל דרישה של פקידי הסוכנות וכל עבודה שתוטל עליהם, ולא – לא תינתן להם עזרה. עיינתי במסמך המדובר בתחושת תמיהה. מעניין אם עולים מעוד מדינות התחייבו לחתום על משהו כזה.
אני לא מבינה למה הם עושים מזה כזה סיפור, אמרה לי אחת המשתתפות שעיינה לצדי במסמך המדובר. גם סבתא שלי כשהגיעה מרוסיה בימי העלייה השניה נתבקשה לעבוד בכל עבודה. היא אפילו ראתה בזה זכות גדולה. זה לא אותו דבר אמרתי לה – סבתא שלך היתה מהפכנית סוציאליסטית צעירה. הם היו אנשים מבוגרים עם משפחות. היא היתה חלק מתנועה אידיאולוגית שיצאה נגד המטריאליזם הבורגני. בתפיסה הרווחת במזרח – רק בורים ועמי ארצות עבדו כפלחים. סבתא שלך היתה חלק מה- mainstream. פה מדובר באנשים שנדחקו בעל כורחם לשוליים בכל תחום אפשרי.

לא נכון גם היא הרגישה בשוליים ואפילו היתה גאה על כך! היא ענתה לי ואני הרהרתי קצת בדבריה ותהיתי האם יש הבדל בין שוליים לשוליים. הרי ההוייה היא שמעצבת את התודעה ואת זה טען כבר מרקס, שמין הסתם היה חביב על הסבתא שלה. במטריאליזם הדיאלקטי שלו הוא סבר שיש להבחין בין הטבע – (האובייקט), האדם הפועל (הסובייקט) והחברה עצמה – שמורכבת מחוקים, מוסדות, נורמות. יש אנשים שמרגישים שהשהייה בשוליים דווקא  מחזקת אותם, ויש אחרים שחשים בהם דחוקים ומושפלים. הכל תלוי במרקם העיסה, גמישותה וביד האחראית, המערבלת, הופכת ולשה אותם.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: