עין גדי. בצהרי היום

לפני כמה שבועות שאלתי את הפרולטר שלי האם יאות לקחת יום חופש כדי לרדת אתי לים המלח לצורך ביצוע עבודה קטנה בתמורה לדיל לא רגיל מחמישי עד שבת כולל: מלון ארבעה כוכבים חצי פנסיון, הופעות בלובי בסגנון שנות ה- 70 וכניסה חופשית לספא. הפרולטר שקל את הצעתי בכובד ראש ואמר שהוא לא פוסל אותה על הסף  למרות שבעניין מספר הכוכבים  יש מקום לשיפור. הבטחתי להעלות את הנושא לישיבת ההנהלה הבאה.

השכם בבוקרו של יום חמישי האחרון, העמסנו את המכונית בתיקים, כלי מדידה, תוכניות מגולגלות, קלסרים, תרמוס עם תה נענע ופירות יבשים. היינו צריכים להגיע לעין גדי בשעה 9:30 כדי לפגוש את נרי האחראי על תחום הפיתוח התיירותי במועצה מקומית תמר. למרגלות נחל דוד יש 3 מבנים נטושים שנבנו בשנות ה- 50 כהיאחזות נח"ל בטרם הקיבוץ עבר למקום משכנו הנוכחי. יש תוכנית להפוך את האזור למרכז מבקרים פוטנציאליים- אבל לפני כן צריך לתעד את המבנים במצבם הקיים.

במבנה הקרוב לשביל עמד חדר האוכל במבנה השני – מכבסה ושירותים והשלישי הגבוה מכולם, היה פעם בית ביטחון. בבית הזה גר כיום מתיישב בודד, קובי שמו שקיבל את פנינו בחיוך ידידותי ובמשקה ריחני מעשבי גינתו. הוא הגיע לכאן לפני 40 שנה ומכיר כל אבן בהר. נרי ביקש שיעזור לנו, כי הוא מוכרח ללכת יש לו עוד ישיבה. קובי אמר אין בעיה. תשאלו מה שאתם רוצים, אני אענה רק אם אני יודע. ראשית הפרולטר רצה לדעת איך זה לחיות ככה לבד. וקובי ענה : אני יודע? אני לא זוכר כבר איך זה לחיות אחרת. ואיך הגעת לכאן? בגלל המילה הזאת רנטבילי. כלומר? הייתי חבר גרעין לקיבוץ שובל ויום אחד מרכז המשק אמר לי אתה לא רנטבילי. אני איך ששמעתי את המילה הזאת, ישר קפצו לי הפיוזים ואמרתי פה אני לא נשאר. וככה הגעתי לפה. אבל שלא תחשבו שאני גר כאן בחינם. אני משלם שכר דירה לקיבוץ. הסתכלתי על הספק חורבה ספק אתר ארכיאולוגי הזה – והגעתי למסקנה שאילו המבנה היה ממוקם בת"א אפשר היה להכניס לכאן עשרות פליטים, אם לא יותר.
וממה אתה מתפרנס? שאל אותו הפרולטר וקובי ענה – מפה ושם, ממה שיש. אחר כך הוא סיפר לנו על חיות הבר, על השיטפונות, על הנמרים שהתמעטו, על משטר הרוחות ועל שאר איתני הטבע. שאלתי אותו מה דעתו על הפיתוח המתוכנן והוא אמר שאין לו בעיה עם זה. מקסימום הוא ילך למקום אחר. אבל 40 שנה אתה כאן, מה לא יהיה לך קשה? אין מה לעשות הוא אמר. אדם פרטי אף פעם לא יכול לנצח את המוסדות. יש להם את כל הכוח, ואני מי אני בכלל. אם ירצו בי –אשאר, ואם לא – אחפש לי מקום אחר. לא קרה שום דבר.

אמרנו לו תודה רבה על האירוח והמידע המועיל והלכנו לצלם את שני המבנים הנטושים האחרים, שגם הם מסתבר לא ממש נטושים: במקום שפעם היה חדר האוכל מתגורר כיום שבט גדול ובו עשרות שפני סלע עצומים בגדלם. הם התבוננו בנו בתערובת של סקרנות והתרסה: למי אתם קוראים שפנים, אה? נראה אתכם מנסים להוציא אותנו מכאן. בזמן שצילמתי רינה מארכיון התקשרה ואמרה שהיא מחכה לי כבר הרבה מאד זמן. בקשתי סליחה ואמרתי שאני כבר באה.
ארכיון עין גדי ממוקם משמאל לכביש הגישה לחדר האוכל של בית הארחה. יש שם הרבה ארגזים ושתי עמדות מחשב. בעמדה אחת יושב איש קשיש וחביב שמקליד את הפרוטוקולים של ישיבות המשק משנת 1956 והלאה בקצב של חמש נקישות לדקה. יש לקוות שעד העשור הבא הוא יגיע לפרוטוקולים של 1957. הארכיונאית הראשית קבלה את פנינו ברצינות עניינית, כיאה לתפקידה. סליחה, התעכבנו במבנים למטה, איפה שקובי, הסברתי לה. מה זאת אומרת? המקום הזה שייך לקיבוץ, עוד הרבה לפני שקובי הגיע לשם. נכון מאד, טען המקלידן, המבנים הם בחזקת הקיבוץ ולא צריך לחשוש מהמילה הזו "חזקה". אני לא חוששת לומר את זה טענה רינה בתוקף, חזקה היא לא מילה גסה ואני אמרתי נעים מאד, תכירו בבקשה את בעלי, גם הוא נולד בקיבוץ אבל הוא גר בת"א היום.
משפייסתי את דעתם בנושא זה, עברנו לשוחח על ההיסטוריה של היאחזות הנח"ל בעין גדי. יש הרבה חומרים על האנשים שגרו שם, יש הרבה תמונות שבהן רואים אנשים צעירים ושזופים זורעים שדות, חולבים פרות, קוטפים עגבניות ובאופן כללי – מפרחים את השממה. כי באותן שנים שום דבר לא היה כאן, אלו היו שנים קשות מאד. יש כמה ותיקים שזוכרים את התקופה מצוין. מתי אתם באים לראיין אותם? פעם אחרת, מבטיחה. יש לנו עוד פגישה במחנה העובדים של מפעלי האשלג בסדום. כשנבוא בפעם הבאה נפנה לכם את כל הזמן שבעולם. נפרדנו כידידים ובדרך לסדום חשבתי שהארץ הזו מלאה באנשים שרוצים לספר, אבל איפה תמצא כאן אנשים שרוצים לשמוע.

על סדום בצהרי היום, בפוסט הבא.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On ינואר 31, 2011 at 2:34 pm

    נטלי יקרה,
    קובי הנווד הנשאר במקומו הזכיר לי דאואיסט או פילוסוף סטואי או קיניקאי, אשר מצא את מקומו תחת השמש בעין גדי, אבל יודע כי כל מקום תחת השמש עשוי להיות מקומו תחת השמש, ומבקש רק שלא יסתירו לו את השמש.
    ובכל זאת, דומני כי 40 שנות שהיה בטבע של עין גדי; נוף ההרים, החי, הצומח– כל אלו מותירים איזה חותם… כלומר, גם אם קובי ייאלץ לזוז, אזיי כמו צב הוא ימשיך לשאת את ביתו במשך 40 שנה, כטבעות זכרון על גבו.

  • nataliemessika  On ינואר 31, 2011 at 5:40 pm

    שועי יקר,
    אכן יפה תיארת את האיש. חשבתי על זה שגם בטבע יש חיות שמתקיימות לבדן רוב הזמן כמו נמרים למשל, ויש חיות שמסוגלות להתקיים רק בלהקות. קובי הוא מהסוג הנמרי ויחד עם זאת הוא איש מאד נעים וידידותי.

  • x  On פברואר 1, 2011 at 10:10 am

    מעניין לראות את הארץ דרך האנשים שרוצים לספר. את מתארת אותם ברגישות רבה. הצחיקו אותי כיסאות בית הספר במרפסת של קובי, זה מעלה זיכרונות. אשמח לראות גם תמונה של שפני הסלע המתריסים.

  • nataliemessika  On פברואר 1, 2011 at 3:59 pm

    תודה , אנסה להעלות מצגת מסודרת של האתר/ים בימים הקרובים…

  • איתי  On פברואר 7, 2011 at 2:12 pm

    כתוב יפה ומעניין (כרגיל…).
    תמונת "החורבה" נראית כבניית בלוקים (לא רק הפתח הסתום), ואילו תמונת ההקמה מראה בבירור עץ ("צריפים שבדיים" כונו רבים מהם אז).
    אלה אותם מבנים?

  • nataliemessika  On פברואר 7, 2011 at 3:35 pm

    תודה, איתי.
    לגבי "החורבה" – מדובר אמנם במבנה בלוקים. הצריפים ששימשו בעיקר למגורים, פורקו והרסו עם השנים ונותרו רק משטחי הבטון של רצפתם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: