בצהרי היום. סדום

אחרי שנפרדנו מאנשי הארכיון בעין גדי, המשכנו בדרכנו דרומה לסדום.  קבענו להיפגש שם עם עופר,  הממונה על האזור  במועצה לשימור אתרי מורשת. למרות שכבר יצא לי לבקר באי-אילו אתרים עתיקים פחות-או יותר בימי חיי, האתר בסדום הוא מהמרגשים שפגשתי עד כה.  לי הוא מזכיר  עיירת כורים נטושה באיזה מערבון ספגטי שהזמן בה קפא מלכת. יש תחושה שבכל רגע נתון, יכולים לצוץ מבין הבקתות המתפוררות המכוסות אבק מדברי  – בלונדי , טוקו או "עיני מלאך"  רק כדי לסגור כמה עניינים לא פתורים בנוגע לזהב.  

המחנה  היה שקט ומנומנם כשהגענו בצהרי היום,  אבל ידעתי שכדאי מאד  לפקוח עין לכל צרה שלא תבוא.  כי צרות במקום הזה לא חסרו מהרגע שהחליטו על הקמתו ב-1 במאי 1934, ובעצם גם הרבה שנים לפני כן. הדרך היחידה  להגיע ולצאת מפה היתה דרך הים, וגם אז הנסיעה ארכה בין 7- 8 שעות במקרה הטוב. גם מים לשתייה לא היו, ניסו למצוא כל מיני פתרונות יצירתיים עד שהמלך עבדאללה הסכים שיעבירו מים ממעיין סמוך לא-צאפי שבעבר הירדן בצינור תת-קרקעי מעץ, תמורת העסקתם של כמה מאות עובדים בדואים במפעל. אבל ההסכם הזה לא צלח את המאורעות אחרי הסכם החלוקה מ- 1947. היו גם סכסוכים וקרבות קשים בין חלק מהעובדים לבין אנשי ההנהלה ווהיזם הראשי נובומייסקי. אנשי "הקבוצה המקובצת"  וביניהם יהודה אלמוג האשימו אותו בנטיות קפיטליסטיות, בהעדפת האינטרסים של ממשלת המנדט על פני האינטרסים של בני עמו וגם על זה שלא עשה דיי כדי לקדם את רעיון הקמת גרעין התיישבות עברית ראשונה בסדום.

אחרי מלחמת העצמאות הצרות רק הלכו וגברו – המפעל נכנס לתקופה של משבר כלכלי, הפועלים המקצועיים שהיו קודם – עזבו, עולים חדשים מצפון אפריקה  נשלחו למקום בעל-כורחם והתקשו לעמוד בדרישות שהוצבו להם, ובמקביל התחוללו גם צרות סביבתיות – הים שהיה פה קודם הלך ונסוג  וכיום בחלק הדרומי של ים המלח יש יותר שרידים של בריכות מלח מאובנות מאשר ים.

 עופר הראה לנו כיצד מתקדמות  עבודות  השימור של חדר האוכל ובית הביטחון. מסתבר שהקבלן עובד קשה כדי להתאים את עצמו לסטנדרטים הגבוהים שהיו  לבנאים משנות ה- 30. בשלב הבא יעברו לשמר את בית  המנהל, 13 בקתות מגורים, חדר כיבוי האש, השירותים,  המקלחות,  מתחם המכבסה ואת המזח שמצפון למחנה.  הרבה עבודה. הכוונה הכללית היא להפוך באחד הימים את האתר למרכז מבקרים. 

למחרת בבוקר ביום שישי, קמנו מוקדם בכפוף לשעות ארוחת הבוקר, הצטיידנו בבגדים נוחים, נעליים גבוהות, כלי מדידה, דפים, בקבוקי מים (אין מים זורמים באתר) וגם בשני סנדביצ'ים  עם ביצה קשה שפילחתי מהמלון- 4- כוכבים -חצי פנסיון-הכל כלול-כולל ספא  (איך את עושה את זה, אין לך בושה? לא, אין לי.  אתה עוד תודה לי באמצע היום כשתמות מרעב ) – ויצאנו לדרך.

ראשית דבר הסברתי  לפרולטר מהם שלושת  הכללים החשובים  להצלחת המשימה שעומדת לפנינו והיא-  לתעד למעלה מ- 20 מבנים ביום עבודה אחד: סדר, סדר וסדר. צריך לבדוק אם כבר מדדו את הבניין – אם כן, מה טוב, נותר רק לצלם. הצילום מתבצע כך: אני מתקתקת והוא רושם: "צילום מס' 5 : בקתה 1 – חזית צפונית", "צילום מס' 6: פרט חלון,  קיר מערבי פנימי" וכן הלאה. מאד חשוב לדייק בסדר המספרים ובתיאורים, כי כשחוזרים הביתה מאד קשה לשחזר . בתום 400 ומשהו תמונות ו- 6 שעות נותר לנו רק להגיע למזח ולמדוד את השירותים.  שתי משימות לא פשוטות לסיומו של יום עבודה. המזח ממוקם קילומטר או שניים מצפון למחנה והוא מוקף תעלות, בריכות פתוחות ואדמה לא מי יודע מה יציבה. אבל גם את זה וגם את המדידה של שירותי הבול-קליעה צלחנו בשלום בלי לפול לאף בולען או מהמורה.

יצאנו מהמחנה קצת לפני שירדה השבת, כשהשמש כבר החלה לנטות מערבה מאחורי הר סדום. נעלנו את השער במנעול גדול ונתתי מבט אחרון בבתים המתפוררים שנצבעו בצללים ארוכים וכהים באופן שאינו  מבשר טובות.  בפתח אחת הבקתות יכולתי לראות איש  על כיסא נוח  מתנדנד קלות, שרגליו נשענות על הקיר,   ראשו השמוט מטה מוסתר בכובע בוקרים, על כתפיו פאנצ'ו  ארוך והוא ממתין באדישות לבאות.

 

טלפון מבורא עולם

–   הי מה קורה?

–   ברוך השם, ואת?

–   תגיד מה היה לך אתמול? היית באטרף בגלל הסינגל החדש?

–   כן, אל תשאלי. וגם דפקתי את ההופעה. השתלטתי על הבמה, שעות דיברתי עם הקהל בלי הפסקה.

–    באמת? ואחר כך, מה קרה?

–    כלום. אשפזתי את עצמי, מאתמול אני כאן.

–    אוי כפרה (אנחה). שמתי לב שהיית קצת בהיי בזמן האחרון. ואיך אתה מרגיש עכשיו?

–    בסדר גמור. עד אתמול חשבתי שאני המשיח בן דוד.

–    והיום מה?

–    היום אני בורא עולם.

–    ואיך זה מרגיש להיות בורא עולם?

–   לא משהו, אני אגיד לך ת'אמת. שעה שאני מבקש מהם מגבת והם לא נותנים לי. ככה מתייחסים לבורא עולם?

–   באמת לא בסדר.

–  את יודעת מה עוד חשבתי?

–   מה?

–  שאם אני בורא עולם זה אומר שיש לי עוד הורים בשמים. חוץ מאלה שאני מכיר. ראית מה כתבתי אתמול בפייסבוק שלי?

–  קצת היה לי קשה לעקוב אחריך. עדכנת את הקיר שלך כל 3 דקות בערך.

–  אבל קראת מה כתבתי?

–  לא ממש.

–  אז כנסי לפרופיל שלי ותקריאי. אני חייב להיזכר. היו שם דברים חשובים ביותר.

–   טוב…כתבת שצריך להיות בשמחה וגם שבעדליידע  הבאה יהיה מפגש קוסמי בין העולמות וגם ש…

–   אני צריך לסיים, הביאו לי מגבת.

כשהתנתקה השיחה התמלאתי תוגה. חשבתי על החבר היקר שלי שאני כל כך אוהבת, על הסחרחורת הבלתי אפשרית שהוא חי בה – פעם למעלה, פעם למטה.  בעת השירות הצבאי שלו בסיירת הוא  יצא בראש הכוח לתפוס מבוקשים בג'נין, וחטף בלוק בראש שהשאיר אותו בקומה במשך חודש ימים. כשהתעורר התפרצה אצלו המחלה הארורה הזאת שלאורה ולצילה הוא לא מפסיק ליצור:  בתיאטרון, במוסיקה בשירה. חשבתי על יוצרים  גדולים אחרים, שגם הם זכו לגורל דומה: מה הפסיכיאטריה היתה עושה עם הנביאים, ישו, ר' נחמן , שבתאי צבי ?

בעודי שקועה בהרהורים קיבלתי ממנו מסרון עם סמיילי: חברים יקרים: נא להיכנס לדף הפייסבוק שלי !

 

 

במעמקי ההרודיון עם מדריך קוראני

מעולם לא הצלחתי להבין את ירושלים ואת ההיגיון הסבוך שלה. מבחינה  גיאוגרפית בעיקר. בעיר ילדותי נצרת יש שתי שכונות: צפונית ודרומית ובאמצע- כביש. הגיוני. בת"א הכי קל להסתדר כי במערב יש ים ושאר הכיוונים מסתדרים פחות או יותר בהתאם. בחיפה שגם בה גרתי, יש ים שאפשר להגיע אליו רק מהעיר התחתית, יש את שכונות הכרמל שמשקיפות מעל ויש את נווה שאנן בקצה השממה המבודדת. אי אפשר להתבלבל. רק ירושלים כמו ירושלים היא מתוסבכת לגמרי: בליל אינסופי של עשרות שכונות על כל גבעה ועמק. בכל פעם שאני מצליחה להגיע בשלום ליעדי אני רואה בזה סוג של נס.

בשישי האחרון התקיים בהרודיון סיור לכבודו של פרופ' אהוד נצר שנפל בעת מילוי תפקידו. מאחר ולא ביקרתי באתר הרבה שנים- החלטתי להירשם אליו, אפילו שלא הכרתי את המארגנים.  ראיתי בזה גם סוג של מחווה אישית למורה ומעל לכל – לאדם שהיה באמת, יוצא דופן בנוף המקומי.

הדרך מת"א להרודיון, עוברת כידוע בירושלים. מאחר והיה צריך להגיע לאתר בשעה 8:00 בבוקר, החלטתי לשנן ערב קודם את המסלול. אבל זה לא ממש עזר. כשהגעתי לרחביה פניתי בכל הרחובות שלא הייתי צריכה לפנות בהן וגרמתי למהומת עולמים ולאינספור צפירות של נהגים ירושלמים עצבניים. אחר כך התקשר חבר ירושלמי במיל' שעשה מאמצים  לחלץ אותי מהתסבוכת. את ממש קרובה ליציאה הוא אמר, תפני לכיוון דרום-מזרח. הסתכלתי על השמים המעוננים שטפטפו מעל ואמרתי שהוא בטח צוחק עלי. איפשהו קרוב למושבה הגרמנית, כשכבר הייתי בייאוש גדול, עצרתי את המכונית ושאלתי את האיש הראשון שעמד בצד הכביש איך מגיעים לרמת רחל. בעצם, איך מגיעים להרודיון תיקנתי כשגיליתי שהנ"ל  הוא למעשה הארכיאולוג גיא שטיבל, שחפר עם נצר במצדה ובעוד כמה מקומות. שטיבל חייך ואמר לי לעשות u-turn. אם יש ניסים בעולם – אז הם קורים בירושלים.

בדרך להרודיון עוברים במחסום צבאי ובשורת כפרים אפורים ודלים למראה. רוב המכוניות שנוסעות בכביש המתפתל והצר נושאות לוחיות זיהוי בצבע אפור דהוי. פעם מזמן אחרי אוסלו,  לוחיות הזיהוי היו עליזות וצבעוניות: ורוד לחברון, תכלת לרמאללה. עברו חלפו להן ימי האופטימיות, נשארנו עם המצב. לאחר נסיעה קצרה מגלים את הגבעה המלאכותית שעליה ניצב ההרודיון במלא תפארתו. פונים שמאלה בכיכר מאולתרת עם עמדת שמירה נטושה, ומיד אחר כך מתחילים להעפיל בהר דרך כביש צר מלהכיל  בתקווה שאף אחד לא יחליט לרדת למטה באותה שעה.

הגעתי לאתר כמעט בזמן. המדריך שלא ידעתי עליו דבר, בדיוק נתן סקירה מפורטת על ההיסטוריה הפרטית של אהוד נצר. הוא אמר שאהוד התחיל את הקריירה שלו בתור ארכיטקט ולכן את הד"ר בחר לעשות על הארכיטקטורה  מהתקופה ההרודיאנית במצדה.  אבל עם השנים הוא התקרב יותר למקצוע והיה  לארכיאולוג של ממש. ואני חשבתי ממתי מפרידים בין הדברים – שהרי ארכיאולוגיה היא תמיד גם וגם. האנשים בקבוצה הקשיבו למדריך ברוב קשב – לגברים היו כיפות סרוגות ושפמים והנשים הבודדות לבשו שכבות של חצאיות ומכנסיים.

השמיים היו סגריריים ומדי פעם בפעם טפטפו עלינו, אבל אלו לא מנעו מהמדריך להאריך בהסברים על שיפולי הגבעות, הנקיקים  והואדיות. היו גם הסברים על הכפרים הפלסתינים  ש"תקועים" לדבריו בנוף של בתי הלגו עם הגגות האדומים. בשלב זה כבר הבנתי שבאשר אבדתי –אבדתי. לפעמים צריך לעשות דרך ארוכה בבוקר חורפי רק כדי לשמוע מישהו שאי אפשר להסכים אתו. אחר כך התחזק הגשם והקבוצה התקבצה במבנה הרוטונדה של בית המרחץ. שם שמענו הרצאה מלומדה על יוספוס פלביוס, המרד הגדול וכיבוש יודפת. אז  כבר איבדתי את סבלנותי לגמרי ויצאתי לשוטט באתר. בקצה אחד השבילים נתקלתי  בקבוצת מטיילים מלוכסני עיניים מצוידים במטריות, מעילי גשם ומצלמות ענק. המדריך שלווה את הקבוצה נראה קפצני וידען והוא הצביע על המבנים הפזורים בשטח תוך כדי תנועה נמרצת. הקהל מצדו ענה לו בקריאות מתוזמנות היטב של: אוֹוֹוֹ ו- אהההה. שמחתי שסוף-סוף מצאתי לי מדריך כלבבי.  מיד חברתי אליהם וירדתי אתם למערכת המסתור מימי בר כוכבא.  כמו כולם רצתי בעקבותיו, הקשבתי להסבריו התמציתיים, הנהנתי בהתלהבות  וקראתי אוֹוֹוֹ ו- אהההה. אחד מחברי הקבוצה חייך אלי ואמר שהם קוראנים מניו-יורק, סטודנטים  ללימודי תנ"ך.

המקום הזה מאד מעניין אבל הוא עצוב מאד הוא אמר. בגלל הפרופסור שנהרג בזמן החפירה? לא בדיוק הוא ענה –  המקום הזה עצוב כי הרבה אנשים מתו כאן, הרבה דם נשפך. אם כך אין לך מה להתרגש. כל הארץ הזו עצובה באותה מידה.