במעמקי ההרודיון עם מדריך קוראני

מעולם לא הצלחתי להבין את ירושלים ואת ההיגיון הסבוך שלה. מבחינה  גיאוגרפית בעיקר. בעיר ילדותי נצרת יש שתי שכונות: צפונית ודרומית ובאמצע- כביש. הגיוני. בת"א הכי קל להסתדר כי במערב יש ים ושאר הכיוונים מסתדרים פחות או יותר בהתאם. בחיפה שגם בה גרתי, יש ים שאפשר להגיע אליו רק מהעיר התחתית, יש את שכונות הכרמל שמשקיפות מעל ויש את נווה שאנן בקצה השממה המבודדת. אי אפשר להתבלבל. רק ירושלים כמו ירושלים היא מתוסבכת לגמרי: בליל אינסופי של עשרות שכונות על כל גבעה ועמק. בכל פעם שאני מצליחה להגיע בשלום ליעדי אני רואה בזה סוג של נס.

בשישי האחרון התקיים בהרודיון סיור לכבודו של פרופ' אהוד נצר שנפל בעת מילוי תפקידו. מאחר ולא ביקרתי באתר הרבה שנים- החלטתי להירשם אליו, אפילו שלא הכרתי את המארגנים.  ראיתי בזה גם סוג של מחווה אישית למורה ומעל לכל – לאדם שהיה באמת, יוצא דופן בנוף המקומי.

הדרך מת"א להרודיון, עוברת כידוע בירושלים. מאחר והיה צריך להגיע לאתר בשעה 8:00 בבוקר, החלטתי לשנן ערב קודם את המסלול. אבל זה לא ממש עזר. כשהגעתי לרחביה פניתי בכל הרחובות שלא הייתי צריכה לפנות בהן וגרמתי למהומת עולמים ולאינספור צפירות של נהגים ירושלמים עצבניים. אחר כך התקשר חבר ירושלמי במיל' שעשה מאמצים  לחלץ אותי מהתסבוכת. את ממש קרובה ליציאה הוא אמר, תפני לכיוון דרום-מזרח. הסתכלתי על השמים המעוננים שטפטפו מעל ואמרתי שהוא בטח צוחק עלי. איפשהו קרוב למושבה הגרמנית, כשכבר הייתי בייאוש גדול, עצרתי את המכונית ושאלתי את האיש הראשון שעמד בצד הכביש איך מגיעים לרמת רחל. בעצם, איך מגיעים להרודיון תיקנתי כשגיליתי שהנ"ל  הוא למעשה הארכיאולוג גיא שטיבל, שחפר עם נצר במצדה ובעוד כמה מקומות. שטיבל חייך ואמר לי לעשות u-turn. אם יש ניסים בעולם – אז הם קורים בירושלים.

בדרך להרודיון עוברים במחסום צבאי ובשורת כפרים אפורים ודלים למראה. רוב המכוניות שנוסעות בכביש המתפתל והצר נושאות לוחיות זיהוי בצבע אפור דהוי. פעם מזמן אחרי אוסלו,  לוחיות הזיהוי היו עליזות וצבעוניות: ורוד לחברון, תכלת לרמאללה. עברו חלפו להן ימי האופטימיות, נשארנו עם המצב. לאחר נסיעה קצרה מגלים את הגבעה המלאכותית שעליה ניצב ההרודיון במלא תפארתו. פונים שמאלה בכיכר מאולתרת עם עמדת שמירה נטושה, ומיד אחר כך מתחילים להעפיל בהר דרך כביש צר מלהכיל  בתקווה שאף אחד לא יחליט לרדת למטה באותה שעה.

הגעתי לאתר כמעט בזמן. המדריך שלא ידעתי עליו דבר, בדיוק נתן סקירה מפורטת על ההיסטוריה הפרטית של אהוד נצר. הוא אמר שאהוד התחיל את הקריירה שלו בתור ארכיטקט ולכן את הד"ר בחר לעשות על הארכיטקטורה  מהתקופה ההרודיאנית במצדה.  אבל עם השנים הוא התקרב יותר למקצוע והיה  לארכיאולוג של ממש. ואני חשבתי ממתי מפרידים בין הדברים – שהרי ארכיאולוגיה היא תמיד גם וגם. האנשים בקבוצה הקשיבו למדריך ברוב קשב – לגברים היו כיפות סרוגות ושפמים והנשים הבודדות לבשו שכבות של חצאיות ומכנסיים.

השמיים היו סגריריים ומדי פעם בפעם טפטפו עלינו, אבל אלו לא מנעו מהמדריך להאריך בהסברים על שיפולי הגבעות, הנקיקים  והואדיות. היו גם הסברים על הכפרים הפלסתינים  ש"תקועים" לדבריו בנוף של בתי הלגו עם הגגות האדומים. בשלב זה כבר הבנתי שבאשר אבדתי –אבדתי. לפעמים צריך לעשות דרך ארוכה בבוקר חורפי רק כדי לשמוע מישהו שאי אפשר להסכים אתו. אחר כך התחזק הגשם והקבוצה התקבצה במבנה הרוטונדה של בית המרחץ. שם שמענו הרצאה מלומדה על יוספוס פלביוס, המרד הגדול וכיבוש יודפת. אז  כבר איבדתי את סבלנותי לגמרי ויצאתי לשוטט באתר. בקצה אחד השבילים נתקלתי  בקבוצת מטיילים מלוכסני עיניים מצוידים במטריות, מעילי גשם ומצלמות ענק. המדריך שלווה את הקבוצה נראה קפצני וידען והוא הצביע על המבנים הפזורים בשטח תוך כדי תנועה נמרצת. הקהל מצדו ענה לו בקריאות מתוזמנות היטב של: אוֹוֹוֹ ו- אהההה. שמחתי שסוף-סוף מצאתי לי מדריך כלבבי.  מיד חברתי אליהם וירדתי אתם למערכת המסתור מימי בר כוכבא.  כמו כולם רצתי בעקבותיו, הקשבתי להסבריו התמציתיים, הנהנתי בהתלהבות  וקראתי אוֹוֹוֹ ו- אהההה. אחד מחברי הקבוצה חייך אלי ואמר שהם קוראנים מניו-יורק, סטודנטים  ללימודי תנ"ך.

המקום הזה מאד מעניין אבל הוא עצוב מאד הוא אמר. בגלל הפרופסור שנהרג בזמן החפירה? לא בדיוק הוא ענה –  המקום הזה עצוב כי הרבה אנשים מתו כאן, הרבה דם נשפך. אם כך אין לך מה להתרגש. כל הארץ הזו עצובה באותה מידה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בועז  On פברואר 7, 2011 at 3:12 pm

    נטלי, כירושלמי, אכן הבחנה נכונה על עירי היפה, הקשה, והבלתי אפשרית, תזכרי שלכל אחת מאותן שכונות יש את האוכלוסיה המיוחדת שלה. (שנמצאת בעימות עם שאר הקבוצות ובינה לבין עצמה).
    לגבי הערת הקוריאני, נציין שבמלחמת קוריאה שקרתה אך לפני 60 שנה נהרגו מיליונים רבים. (אני מהמר שיותר מאשר נהרגו מאז ומתמיד בארץ הקודש).

  • nataliemessika  On פברואר 7, 2011 at 3:42 pm

    מה שיותר מפליא בעיני מירושלים – הם הירושלמים עצמם. ציבור מעורר הערצה, לפחות בעיני. לגבי הקוראנים – אתה כנראה צודק, הבעייה עם המלחמות שלנו פה היא שלעיתים קרובות מדובר במלחמות דת ואז – הסיכויים לפשרה והדברות הם קלושים למדי.

  • שוֹעִי  On פברואר 7, 2011 at 5:08 pm

    נטלי יקרה,
    חלפה בי מחשבה עיקשת, הייתכן שהשיר יוֹ-יָה של כוורת התחבר לאחר טיול של שלשה ימים עם קבוצה קוריאנית במצדה, קומראן וחמי ים המלח?

  • nataliemessika  On פברואר 7, 2011 at 5:26 pm

    שועי יקר, בהחלט יתכן… (-:

  • תמי ברקאי  On פברואר 7, 2011 at 8:23 pm

    נטלי, בתור ירושלמית (לשעבר)נוספת, שגדלה לא רחוק מההרודיון (בגילה – הוא היה חלק מהנוף) העלית חיוך של הזדהות והסכמה על שפתיי, בתיאורך את העיר הזו שקטנה מכדי להכיל את עצמה ואת כל המלחמות שהיו ועודן.
    הפוסט מקסים, עורר בי רצון להיות שם בסיור הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: