ארכיון חודשי: מרץ 2011

החתולה האפורה של הבלוק

היא גרה כאן בבלוק כבר הרבה זמן-  אולי עשר שנים. אולי פחות, מי זוכר.  רוב הזמן  לא ממש חיבבתי אותה. היא היתה מעצבנת כזו– יללנית מדי, דעתנית מדי ובעיקר בלתי צפויה לחלוטין –  כמו שחתולה צפון-תלביבית צריכה להיות.

קראנו לה החתולה האפורה של הבלוק אבל היא היתה בעצם טריקולור של לבן, אפור וכתמים ג'ינג'יים בהירים. היו לה עיניים מלוכסנות בצבע ירוק בהיר ומבט ערמומי. בכל פעם שפתחנו את דלת הכניסה לבניין, היא היתה חומקת פנימה לחדר המדרגות במהירות הבזק, תוך כדי יללות בלתי פוסקות. אי אפשר היה לעצור אותה או לשכנע אותה לצאת מכאן.

כלפי חוץ היתה נחמדה – נהגה להתחכך עם הראש במעקה הברזל כמו מבקשת ליטוף, אבל לרוב כל ניסיון להתקרבות היה  מסתיים  בציפורניים שלופות. למרות הרעש והיללות, אכלנית גדולה היא לא היתה. אבל אוי לחתול שהעז להתקרב לצלחת שלה. אפילו תגרנים  מצולקים בגודל של טיגריס פחדו ממנה.  אבל הכי מעצבן היו ההמלטות – פעמיים בשנה לפחות. הגג או חדר המדרגות היו מתמלאים אז  בקולות יללה מכמירי לב,  וכל השכנים היו נכנסים לכוננות ספיגה ולדיונים אינסופיים איך להתגבר על המפגע: להוריד את הגורים מהגג למטה לחצר ולסכן את חייהם או להשאיר אותם במקלט ולהסתכן במכת פרעושים?

ובסוף זה תמיד נגמר באותה תמונה: חנן השכן מלמטה ואני יוצאים למשימת חילוץ בעורף האויב כדי ליישב מחדש את הפולשים הקטנים קודם בקופסת קרטון מרופדת בסמרטוטים ומשם למקום אחר, בין השיחים לחלון העורפי, בזמן שהאימא שלהם המטומטמת זועמת על  ה- relocation  ועושה מאמצים חוזרים ונשנים להשיב  את הגורים לכל מיני פינות אפלות, תוך כדי יללות איומות של כל המעורבים.

באחד הימים לפני שנתיים-שלוש החלטנו לשים סוף לסיפור: התקשרנו לעירייה וביקשנו עזרה. ובגלל שת"א היא עיר עם מודעות סביבתית, העזרה לא איחרה להגיע . בשעת בוקר מוקדמת פשטו שני לוכדי חתולים מיומנים על הבלוק ואספו את החתולה האפורה וכמה ממאהביה המזדמנים לתוך כלובים גדולים עד תום ההליכים. וכששבה  אלינו אחרי יומיים, עם צלקת קטנה ואוזן קטומה יכולנו סוף-סוף לנשום לרווחה. חסל סדר פרו ורבו של החתולה האפורה.

מאז היא הפסיקה אמנם להמליט אבל לא הפסיקה להיות מוזרה. למשל, היא היתה קופצת דרך דלת הסורג למקלט ופוצחת ביללות קורעות  לב בלי שום סיבה. אולי חשבה ששכחה  איזה גור מאחורי הספה. מדי פעם  נהגה להטיל  את מימיה על הכותרת הראשית של עיתון הארץ שהונח בפתח אחת הדירות. היא לא היתה מהסוג שמעריך במיוחד אנשים חושבים.

בשנה האחרונה שמתי לב שהיא התחילה להזדקן  – עדיין היתה זריזה והחלטית כשעמדה על זכותה להיכנס לחדר המדרגות בכל פעם שעלה הרצון מלפניה,  אבל היללות נעשו רפות ורכות יותר. פעם או פעמיים היא אפילו הסכימה שאלטף לה את הראש. בחודשים האחרונים שכבה רוב הזמן מכונסת בעיגול, ראשה לחוץ בין כפות ידיה לרגליה האחוריות,  על השטיח שבמפתן הדלת של  השכנים מהקומה הראשונה.

והנה ביום ראשון האחרון כשיצאתי מהבית בבוקר, ראיתי אותה שוכבת בתנוחה לא אופיינית :

שרועה לאורכה בלי תנועה, פיה פעור, פרוותה רטובה. מבט אחד הספיק כדי להבחין בשני חורים לא גדולים באזור הבטן ובכתמי דם מסביבה.

טרוף טורפה החתולה האפורה.

ליד  דלת הכניסה פגשתי את השכן חנן, שחזר ומלמל בפנים קפואות: היא היתה כזאתי חמודה. כל יום האכלתי אותה.

מה נעשה עכשיו, שאתקשר לעירייה?

תעשי את זה. אני לא מסוגל.

אז התקשרתי למוקד 106 ואמרתי להם: איזה כלב מנוול טרף פה חתולה. והפקידה שאלה: והיא מתה? אמרתי: כן. אז היא אמרה: אני אודיע שיבואו לפנות אותה.  שיהיה לך יום יפה ותודה רבה.

חַד גַדְיָא . חַד גַדְיָא . דְזָבִין אַבָא בִּתְרֵי זוּזִי . חַד גַדְיָא .

ואז בא השונרא ואכל לגדיא

החתול התחיל, עובדה.

ואז  בא הכלבא שאכל לשונרא

ואז בא החוטרה שהיכה לכלבא

לכן הגיעו גם האש והמים והשור והשוחט ואפילו מלאך המוות שהוא הגיבור האמיתי בסיפור הזה. מין הראוי שזה יסתיים פה.

אבל לא. יש מי שחזק ממנו.

באמת?

עובדה,  יש.

אפשר שיקראו לזה הקדוש ברוך הוא, אפשר שיקראו לזה טבע הקיום, אפשר שיקראו לזה החיים עצמם.

וככה בעודי תוהה על העולם הזה לאור הזוועות שנחתו עלינו בסוף השבוע האחרון מידי אדם וטבע, קיבלתי טלפון מהמוקד העירוני: הרינו שמחים להודיעך כי פנייתך טופלה בהצלחה והפגר פונה.

ואני אמרתי: באמת תודה רבה. אבל זה לא פגר. זו החתולה האפורה.

 

הרהורים על ענייני מגדר, פריפריה ושאר ירקות בין כותלי האוניברסיטה

כשהייתי בת עשר בערך, יצאנו באחת השבתות כל המשפחה במכונית מקרטעת מנצרת ע' לחיפה.  ולא סתם חיפה – אלא למקום מאד –מאד חשוב, כפי שהסביר לנו אבא. בתום  נסיעה מיגעת בכבישים מפותלים במעבה החורש, הגענו סוף-סוף למקום נטוש שבמרכזו הזדקר מגדל אימתני עשוי בטון, זכוכיות ואבן . מין פרונקל ענק ומשונה באמצע שום מקום.

אני מאד מקווה שמישהו מכם יגיע לפה יום אחד,  הצהיר  אבא בפאתוס אופייני. אני מאמין שאתה  תגיע הוא אמר לאחי הגדול  (אלא מה,  התלמיד המצטיין, חביב המורות), את אולי… (כלומר אני- חולמנית ומפוזרת, אבל עם פוטנציאל), ואתה, טוב… לא כולם חייבים ללמוד (אחי הקטן, ברדקיסט עם דיפלומה, שרק מכבי תל אביב  היתה לו בראש).

 קצת יותר מ- 10 שנים לאחר הדרשה על ההר, יצאתי מהמושב ברמת הגולן ליום עיון והרשמה לאחר שהתקבלתי ללימודי ארכיאולוגיה ואמנות יצירה באוניברסיטת חיפה. אחרי ששוטטתי קצת במסדרונות ואספתי טפסים כנדרש, יצאתי החוצה לדשא שמול המגדל הגבוה כדי להשקיף על הנוף עוצר הנשימה שנשקף מההר. כשנשכבתי על הדשא שמחתי ביני לביני על שבחרתי ללמוד במקום כל כך פסטוראלי  שאפשר להתנמנם בו בכל פעם שעולה הצורך.

אבל בשלוש השנים שעברו עלי מאז  לא זכיתי ליהנות מיתרותיה הברורים של האוניברסיטה הנ"ל. רק התרוצצות מבוהלת בין כיתה מוכת ניאון לאחרת, תמיד טרודה, תמיד ממהרת, כי אין זמן, יש הגשות ומבחנים ועבודות  ובין לבין צריך להספיק להתפרנס – פעם לצייר ממצאים לאיזה פרויקט, פעם למלצר בפאב  אפלולי בדאון טאון חיפה עד 5 לפנות בוקר.

את ההחלטה הנמהרת להמשיך במסלול לתואר שני באוניברסיטה העברית ולתואר שלישי באוניברסיטת ת"א, אפשר להסביר כאיזה סוג של מזוכיזם לשמו. או אולי חיפשתי דרך להוכיח לעצמי או לדרשן על ההר, או לכל מי שפקפק בי מהיום שעמדתי על דעתי החולמנית והמבולבלת – שאם אני רוצה, אני יכולה. גם שני האחים שלי עברו מסלולים ארוכים דומים, גם  האח שלא ציפו ממנו הרבה סיים תואר שני בפקולטה לחקלאות. 

כשקראתי השבוע על הסאגה המתמשכת בחוג לסוציולוגיה התמלאתי ברגשות מעורבים. הסיפור הזה מעורר הרבה תגובות כי כולנו הרי ינקנו מאותם מיתוסים וסיפורים עסיסיים – החל  מפיגמליון  ואגאלאתיאה, דרך גברתי הנאווה,  אילוף הסוררת ואפילו "אישה יפה". בצד אחד יש גבר שניחן בכל המעלות האפשריות,  בצד שני – אישה בעייתית כביכול, שצריך להפוך לבנאדם בתהליך ארוך. מה שחמור בעיני מכל הוא לא הרומן עצמו, כי מה לעשות, דברים כאלה קורים בכל מקום שיש בו אנשים בוגרים, אלא המעשה של המרצה לרוץ ולספר לחבר'ה.  תכונה ישראלית מאד מאד לא מצודדת. 

ולגבי הפער בגיל, במוצא ובמעמד האקדמי שהובאו כהוכחה ליחסי מרות בין המרצה למתלוננת: מילא הפערים בגיל ובמעמד האקדמי שאותם עוד אפשר להבין, אבל מה עניין המוצא העדתי או העובדה שבן דיין גדלה בפריפריה? כבת פריפריה לבת פריפריה – אני מרשה לעצמי לומר שעוד לא נמצא המקום על פני כדור הארץ שמאציל על יושביו תבונה יתרה. אבל קדושה – זה משהו אחר, זו כבר תכונה אנושית. כשעבדתי בפומפיי סיפרתי לסטודנט אירי כבדרך אגב, שגדלתי בנצרת והוא בתגובה, אחז בידי וכמעט בכה מהתרגשות. וכל החיים הייתי בטוחה שהסוכנות היהודית קפחה אותנו כשעלינו לארץ, רק בגלל שאנחנו מסיקה. והנה נהפוך הוא- שלחו אותנו להתגורר בקרם שבקרם, במקום שמזוהה עם האיש המפורסם בעולם, קצת כמו ליוורפול, שגם שם כידוע, צמחו כמה מופלאים ששמם יצא למרחוק.

"היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" התריעו חז"ל. לעניות דעתי  דווקא אלה ש"לא זכו באור מין ההפקר", הם אלה שיש להם סיפור יותר מעניין לספר. להיות דור ראשון  של פורצי דרך ולא משנה באיזה תחום, הרבה יותר שווה בעיני מאשר ללכת בכל נתיב סלול אחר. חוץ מזה,  ישראל היא לא בדיוק אנגליה או צרפת עם שושלות של  "כסף ישן" ובני אצולה מדורי-דורות. אם "נחפור" קצת אחורה נגלה שרוב-רובם של  הפרופסורים המובילים בארץ, הם מהגרים / פליטים או צאצאים של מהגרים /  פליטים חסרי כל,   שהוריהם (וודאי אמותיהם),  לא החזיקו תארים ותעודות, או מורים פרטיים באחוזות משפחתיות.

נכון, יש הרבה מה לתקן. האוניברסיטה מעצם טבעה היא מוסד מיושן, שמתנהל בכבדות, לפי קודים ותפיסות עולם שאבד עליהם הכלח. השיח המעניין באמת מתנהל היום מחוצה לה – בקבוצות לימוד, במוסדות עצמאיים, בתקשורת ובמדיה החברתית. אולי זו התועלת העקרית שצמחה מהסיפור הזה – בן דיין הוכיחה לארן שלמרות שלכאורה נתוני הפתיחה שלו היו גבוהים משלה בכל הפרמטרים – היא זו שהצליחה לגבור עליו בנקודות. בא נקווה שהנצחון הזה לא יעלה לה ביוקר.