הרהורים על ענייני מגדר, פריפריה ושאר ירקות בין כותלי האוניברסיטה

כשהייתי בת עשר בערך, יצאנו באחת השבתות כל המשפחה במכונית מקרטעת מנצרת ע' לחיפה.  ולא סתם חיפה – אלא למקום מאד –מאד חשוב, כפי שהסביר לנו אבא. בתום  נסיעה מיגעת בכבישים מפותלים במעבה החורש, הגענו סוף-סוף למקום נטוש שבמרכזו הזדקר מגדל אימתני עשוי בטון, זכוכיות ואבן . מין פרונקל ענק ומשונה באמצע שום מקום.

אני מאד מקווה שמישהו מכם יגיע לפה יום אחד,  הצהיר  אבא בפאתוס אופייני. אני מאמין שאתה  תגיע הוא אמר לאחי הגדול  (אלא מה,  התלמיד המצטיין, חביב המורות), את אולי… (כלומר אני- חולמנית ומפוזרת, אבל עם פוטנציאל), ואתה, טוב… לא כולם חייבים ללמוד (אחי הקטן, ברדקיסט עם דיפלומה, שרק מכבי תל אביב  היתה לו בראש).

 קצת יותר מ- 10 שנים לאחר הדרשה על ההר, יצאתי מהמושב ברמת הגולן ליום עיון והרשמה לאחר שהתקבלתי ללימודי ארכיאולוגיה ואמנות יצירה באוניברסיטת חיפה. אחרי ששוטטתי קצת במסדרונות ואספתי טפסים כנדרש, יצאתי החוצה לדשא שמול המגדל הגבוה כדי להשקיף על הנוף עוצר הנשימה שנשקף מההר. כשנשכבתי על הדשא שמחתי ביני לביני על שבחרתי ללמוד במקום כל כך פסטוראלי  שאפשר להתנמנם בו בכל פעם שעולה הצורך.

אבל בשלוש השנים שעברו עלי מאז  לא זכיתי ליהנות מיתרותיה הברורים של האוניברסיטה הנ"ל. רק התרוצצות מבוהלת בין כיתה מוכת ניאון לאחרת, תמיד טרודה, תמיד ממהרת, כי אין זמן, יש הגשות ומבחנים ועבודות  ובין לבין צריך להספיק להתפרנס – פעם לצייר ממצאים לאיזה פרויקט, פעם למלצר בפאב  אפלולי בדאון טאון חיפה עד 5 לפנות בוקר.

את ההחלטה הנמהרת להמשיך במסלול לתואר שני באוניברסיטה העברית ולתואר שלישי באוניברסיטת ת"א, אפשר להסביר כאיזה סוג של מזוכיזם לשמו. או אולי חיפשתי דרך להוכיח לעצמי או לדרשן על ההר, או לכל מי שפקפק בי מהיום שעמדתי על דעתי החולמנית והמבולבלת – שאם אני רוצה, אני יכולה. גם שני האחים שלי עברו מסלולים ארוכים דומים, גם  האח שלא ציפו ממנו הרבה סיים תואר שני בפקולטה לחקלאות. 

כשקראתי השבוע על הסאגה המתמשכת בחוג לסוציולוגיה התמלאתי ברגשות מעורבים. הסיפור הזה מעורר הרבה תגובות כי כולנו הרי ינקנו מאותם מיתוסים וסיפורים עסיסיים – החל  מפיגמליון  ואגאלאתיאה, דרך גברתי הנאווה,  אילוף הסוררת ואפילו "אישה יפה". בצד אחד יש גבר שניחן בכל המעלות האפשריות,  בצד שני – אישה בעייתית כביכול, שצריך להפוך לבנאדם בתהליך ארוך. מה שחמור בעיני מכל הוא לא הרומן עצמו, כי מה לעשות, דברים כאלה קורים בכל מקום שיש בו אנשים בוגרים, אלא המעשה של המרצה לרוץ ולספר לחבר'ה.  תכונה ישראלית מאד מאד לא מצודדת. 

ולגבי הפער בגיל, במוצא ובמעמד האקדמי שהובאו כהוכחה ליחסי מרות בין המרצה למתלוננת: מילא הפערים בגיל ובמעמד האקדמי שאותם עוד אפשר להבין, אבל מה עניין המוצא העדתי או העובדה שבן דיין גדלה בפריפריה? כבת פריפריה לבת פריפריה – אני מרשה לעצמי לומר שעוד לא נמצא המקום על פני כדור הארץ שמאציל על יושביו תבונה יתרה. אבל קדושה – זה משהו אחר, זו כבר תכונה אנושית. כשעבדתי בפומפיי סיפרתי לסטודנט אירי כבדרך אגב, שגדלתי בנצרת והוא בתגובה, אחז בידי וכמעט בכה מהתרגשות. וכל החיים הייתי בטוחה שהסוכנות היהודית קפחה אותנו כשעלינו לארץ, רק בגלל שאנחנו מסיקה. והנה נהפוך הוא- שלחו אותנו להתגורר בקרם שבקרם, במקום שמזוהה עם האיש המפורסם בעולם, קצת כמו ליוורפול, שגם שם כידוע, צמחו כמה מופלאים ששמם יצא למרחוק.

"היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" התריעו חז"ל. לעניות דעתי  דווקא אלה ש"לא זכו באור מין ההפקר", הם אלה שיש להם סיפור יותר מעניין לספר. להיות דור ראשון  של פורצי דרך ולא משנה באיזה תחום, הרבה יותר שווה בעיני מאשר ללכת בכל נתיב סלול אחר. חוץ מזה,  ישראל היא לא בדיוק אנגליה או צרפת עם שושלות של  "כסף ישן" ובני אצולה מדורי-דורות. אם "נחפור" קצת אחורה נגלה שרוב-רובם של  הפרופסורים המובילים בארץ, הם מהגרים / פליטים או צאצאים של מהגרים /  פליטים חסרי כל,   שהוריהם (וודאי אמותיהם),  לא החזיקו תארים ותעודות, או מורים פרטיים באחוזות משפחתיות.

נכון, יש הרבה מה לתקן. האוניברסיטה מעצם טבעה היא מוסד מיושן, שמתנהל בכבדות, לפי קודים ותפיסות עולם שאבד עליהם הכלח. השיח המעניין באמת מתנהל היום מחוצה לה – בקבוצות לימוד, במוסדות עצמאיים, בתקשורת ובמדיה החברתית. אולי זו התועלת העקרית שצמחה מהסיפור הזה – בן דיין הוכיחה לארן שלמרות שלכאורה נתוני הפתיחה שלו היו גבוהים משלה בכל הפרמטרים – היא זו שהצליחה לגבור עליו בנקודות. בא נקווה שהנצחון הזה לא יעלה לה ביוקר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכאל יעקובסון  On מרץ 18, 2011 at 8:41 am

    נצרת?
    אותי דווקא מעניין יותר לשמוע מאיפה יצאתם. נצרת היא עיר מרתקת. עיר מעורבת עשירה באדריכלות.

  • nataliemessika  On מרץ 18, 2011 at 1:51 pm

    זה נכון לגבי נצרת, אם כי זו עיר שקשה מאד להזיז בה דברים.
    לגבי נצרת עלית – חוץ מנוף טבעי מרשים, אין בה הרבה. נדמה לי שנעם כתב על זה פוסט לפני כמה שבועות

    • מיכאל יעקובסון  On מרץ 18, 2011 at 1:58 pm

      נכון הוא כתב על בית הכנסת של זולוטוב. אבל אפשר לכתוב משהו הרבה יותר רחב ומעמיק. האמת שהתחלתי לעבוד על זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: