Monthly Archives: אפריל 2011

החברות הסוריות שלי

פגשתי אותן באחד המושבים ברמת הגולן, כשהגעתי לשם עם החבר אחרי הצבא. הצבנו לעצמנו מטרה: לעשות כמה שיותר כסף לפני הלימודים ; האמצעי היה קטיף תפוחים. למרות שכבר היה לי רקע עשיר בעבודות שונות ומשונות מזמן שירותי בנח"ל, שום דבר לא הכין אותי לקושי בעבודה ההיא: 8 – 9 שעות ביום על הרגליים,  תרמיל עמוס תפוחים תלוי כל הזמן בין הצוואר לשכם, והידיים שצריכות לפעול כמו תמנון היפראקטיבי  כדי להספיק כמה שיותר מהר למלא את הארגז.

אחרי כמה שבועות הבוס המושבניק החליט לקדם אותי לתפקיד אחראית חולייה  ואת החבר לטרקטוריסט שמביא ומרוקן את המיכלים לפני שקילה ופריקה. ככה הפכתי להיות אחראית על קבוצה של קוטפות צעירות מהכפר הדרוזי בוקעתה שברמת הגולן שהיו ברובן בנות 13-18.

למרות שהרבה שנים עברו מאז, אני עוד זוכרת את שמותיהן – עדייה, מהני, עתיד'ל ועפיפה , כולן מהחמולה של משפחת שאמס. עדייה הבכורה היתה אחראית ונמרצת. זו שממהרת לנזוף ולדרבן את אחיותיה מתוקף מעמדה. אחריה בגיל – מהני, היפה בבנות. צמת זהב משתפלת על כתפה ברישול, חיוכה צופן סוד. כל תנועה שעשתה לוותה  בחן נשי המודע לערכו –בזמן שהיתה עובדת, נחה, או מקוששת  זרדים להכנת התה שהוגש בכוסות זכוכית קטנות. תהיתי  אם אי פעם אוכל לסגל לעצמי את אותן תנועות. לאחות הבאה עתיד'ל היה כיסוי ראש לבן ודק. אחיותיה הסבירו לי שזה מפני שהיא "דתייה". למרות הערבית הגרועה והמקרטעת שלי  והעברית הגרועה ומקרטעת שלה, הצלחנו בכל זאת לתקשר וללמוד זו מזו. זכורה לי שיחה נדירה שקיימתי אתה  על עניינים שהס מלהזכיר: על בית התפילה שהיא הולכת אליו ועל ספר סודי שרק האיש החכם מורשה לקרא בו. היא גם אמרה לי שכשהיא תתחתן, היא תבקש מבעלה  לא ללדת הרבה ילדים. רק 3-4. כי אישה צריכה לעשות עוד דברים. היא גם אמרה שחבל שאבא שלה הוציא אותה מבית הספר. היא כל כך אהבה ללמוד. קרן אור ארוכה האירה מבין עצי התפוח את פניה החוורות והחולמניות שדמו בעיני  לדיוקן של נזירה קדושה.  כמה אומץ וחוכמה גיליתי בשיחות ההן אתה.

היתה עוד אחות אחת ממש צעירה בת 12 אולי, אבל אני לא זוכרת את שמה והיו עוד כמה אחיות שטרם יצאו לעבודה, כי הן היו בסה"כ 9 בנות ובן זקונים אחד. בעוד כמה שנים כשיגדלו, אביהן ישלח גם אותן לעבוד בקטיף תפוחים במושבים של היהודים. אבל את הבן הוא לא ישלח כי יש לו רק אחד.

בקבוצה היו גם בנות אחרות כמו בת דודתם רווקה  בת 30, עפיפה "החטיירה" . עדיה אמרה שהיא עובדת כמו  עשרה גברים ובגלל זה אף אחד בכפר לא רוצה להתחתן איתה. עפיפה שהשלימה כנראה עם מצבה, נראתה מבוגרת בהרבה משלושים שנותיה:  לבושה בשכבות של בגדים מסמורטטים, על ראשה מטפחת ובפיה המהיר לרגוז מענות וטענות רבות שהוטחו בקולה הצפצפני הגבוה. רק עלי היא לא היתה מתרגזת כי  הייתי כאמור,  "הראיסה".  

באחד הימים שאלתי את עדייה איפה מהני היא הסבירה לי שהיא חולה היום וגם מחר לא תבוא. בשבוע הבא אני אהיה חולה יומיים. איך את יודעת שתהיי חולה בשבוע הבא? התפלאתי,  והיא אמרה ככה, יודעת ומשכה בכתפה. אחרי שתיקה קלה אמרה לי: אני רוצה לשאול אותך שאלה, ניטאלי… למה את אף פעם לא חולה? ולמה את רוצה שאני אהיה חולה? השתוממתי. כי ככה. כל הנשים חולות, לפחות פעם בחודש. אההה, חייכתי, המחלה הזאת… טוב זו לא ממש מחלה, כלומר לא משהו שמחייב מנוחה גמורה. היא לא הבינה אותי ואני אז, לא הבנתי אותה. כמה  שנים אחר כך הפנמתי  שדווקא היא הצודקת ולא הפרסומת ההיא שדרבנה אותנו הנשים לרוץ, לקפוץ, לשחות ולשמוח 365 ימים בשנה.

והיו עוד דברים שהן ניסו להבין דרכי כמו איך זה שאני עם החבר ככה, ואנחנו לא נשואים?… ומה אבא שלי אומר על זה? ושאצלם זה חארם, חס וחלילה אסור לעשות מה שעושים בלילה אם לא מתחתנים. והתדהמה שפשטה בפניהן כשאמרתי להן כבדרך אגב, שלא ממש חייבים רק בלילה. אפשר גם ביום.

אבל על דבר אחד לא הצלחנו להסכים בשום אופן: על זה שאסד האב הוא אריה גיבור ושסוריה עדיפה על ישראל. לעדיה הלוחמנית בעלת המודעות הפוליטית המפותחת, היו דעות נרצות ביותר בעניין זה, וזאת למרות שלטענת אביהן תחת שלטון הסורי אי אפשר היה להשיג מוצרי יסוד כמו סוכר ואורז כמו בזמן של הישראלים. אבל הוא לא צודק. אנחנו הצעירים יודעים שכל הדרוזים  הם סורים, ושכל הגולן הוא סורי ושיום אחד ישראל תסתלק מכאן. כדאי מאד שהסורים ידעו מראש שהדרוזים היו בעדם כל הזמן הזה.

ביום העבודה האחרון שלנו במושב הן עשו לי מסדר סיום חגיגי. כשדמעות  בעיניהן נפרדו ממני אחת אחת והגישו לי מתנות שהביאו אתן – חבילת פיתות בגודל סדינים, צנצנת כדורי לבנה צפים בשמן זית סמיך, מחרוזת צבעונית וסיכה מפלסטיק עם פרח ורוד. מהני הכינה תה ומשקה תפוחים טרי (לוקחים תפוח ירוק מזן גרנד-סמיט ומועכים אותו בזהירות עם תפוח אחר עד שחלקו הפנימי מתרכך ומתמלא  במיץ). לפני שעלינו למכונית הצטלמנו כולנו למזכרת. הן אמרו לי תבואי לבקר אותנו בכפר שלנו ואני אמרתי תבואו לבקר אותי בחיפה, אבל ידענו שזה כבר לא יקרה אף פעם: כי המרחק בין בוקעתה לחיפה גדול מדי.

ערב אחד שלוש שנים מאוחר יותר, אימא שלי קיבלה טלפון מוזר: בחורה עם מבטא ערבי שבקושי יודעת עברית שאלה אותה מה שלומי. היא  רצתה לדעת אם אני בסדר ואם אפשר לעזור לי או למשפחה שלנו. אלו היו הימים הארוכים והמתוחים שקדמו למלחמת המפרץ הראשונה. לא ידענו אם סדאם חוסיין יפזר עלינו גז עצבים, גז חרדל או שסתם יורו לנו להתכסות בניילונים  ולשתות הרבה מים. לא, היא לא השאירה מספר. התקשרתי למוקד 166 של בזק וביקשתי שיאתרו  את מספר הטלפון של משפחת שאמס בכפר בוקעתה. איזה שאמס? שאל המוקדן.  לחצי מהכפר יש את השם הזה.

 

 

 

 אני עם עדיה משמאל ומהני מימין

רחל כפול עשר= אלתרמן אחד

הבחירה בדמויות ובסמלים המופיעים על אמצעי התשלום אינה בחירה של מה בכך. לפני  כשנה המליצה ועדה נכבדת לעטר את השטרות החדשים שיונפקו החל משנת 2012 בדיוקנם של תיאודור הרצל, דוד בן גוריון, יצחק רבין ומנחם בגין . משפחת בגין התנגדה בתוקף. שר האוצר פסל את ההצעה כי לא נכללה בה אף אישה. אחר כך קמה עוד ועדה שהציעה  שמות חלופיים והפעם של משוררים ואנשי רוח מהשורה הראשונה : רחל המשוררת  (לשטר של  20 ₪), טשרניחובסקי (לשטר של 50 ₪), את לאה גולדברג (לשטר 100 ₪) ואת נתן אלתרמן (לשטר של 200 ₪).

 אבל בזאת לא הסתיים העניין:  השר סילבן שלום ופעילים בקשת המזרחית קבלו על כך שכולם אשכנזים,  דניאל הרשקוביץ', מהבית היהודי קבל על כך שכולם חילונים. למה שלא ישימו את יהודה הלוי או איבן גבירול? אישים ראויים לכל הדעות,  רק יש בעיה קטנה  עם ההצעה – לא השתמרו תמונות אוטנטיות של אותם נכבדים.

ומכן עולה השאלה המתבקשת: מדוע אנשי הועדה  לא עשו מאמץ מינימאלי  למצוא דמות שתענה על כל הדרישות:  שתהיה גם אשת רוח , גם מזרחית, גם דתית וגם חילונית- מסורתית (במידה).  מישהי שתייצג נאמנה את העבר ואת העתיד, את הנוף הקיים ואת תנובת הארץ שאליה שב עם ישראל אחרי אלפיים שנות גלות?  מישהי קונקרטית וסימבולית כאחד.  מישהי ייצוגית אך לא מתנשאת.  מישהי שתעורר אמון, ביטחון ויציבות במערכת המוניטארית של בנק ישראל.

ואז נזכרתי שדווקא יש אחת כזאת. מצאתי אותה בקופסת הפלאות של סבא שלי עליו השלום, בשטר של 5 פרנק של בנק אלג'יריה / תוניסיה משנת 1933.  ובכן, כך נראה השטר:

בצדו האחד אישה בבורקה (הס מלהזכיר !) בימים שהצרפתים  עוד לא ראו בה הפרה בוטה של זכויות אזרח, נושאת מגש פירות בידה האחת.  האישה ניצבת בנוף נמל אופייני לערים רבות ברחבי הים התיכון: ספינות דייגים עוגנות במזח, בתי מחסנים, מגדלור, קשתות נשענות על עמודים גבוהים.

את צדו השני של השטר מעטרת דמות של אישה גלוית פנים ויפת מראה  שמצנפת בד קשורה ברישול על ראשה. היא ספק מחייכת ספק רצינית. את אוזניה מעטרים עגלים ארוכים וענק רחב לצווארה. מבטה של האלמונית נישא  למרחק בנחישות וגאווה המודעת לערכה. יש לה הרי ממי ללמוד – על טביעת המים שבריבוע השקוף  שלצידה  משתקפת דמותה של אישה חזקה לא פחות:  האלה האם, אלת הפריון, אלת הירח הפניקית – תנית.

 

 

 

 

 

 

גברת פישר

מאז ומתמיד אני קוראת לה גברת פישר. גרה בדלת הכניסה הסמוכה לדלתי, מאז שעברתי לפה, לפני יותר מ- 10 שנים. יודעת עליה מעט – אלמנה, ערירית, יש לה בן אחד  עם אופנוע של הרלי-דיוויסון , כמה נכדים וקעקוע עם מספר על היד. בשנים הראשונות שלי כאן, דיי חששתי ממנה, היה לה מנהג קבוע לתפוס אותי בחדר מדרגות ולבוא בטענות על כל  מה שלא בסדר: החתולים בחצר, טיב הניקיון  בחדר המדרגות, פועלו של ועד הבית , מחירי  הגז והחשמל – האם שמתי לב כמה הם עלו עכשיו? אך מדי פעם בפעם גיליתי גם גברת פישר אחרת  בעיקר לפני שהיתה יוצאת לחופשה בכפר נופש  באוסטריה או כשאחד מנכדיה היה  מגיע לביקור.

לפעמים  היתה דופקת בדלת בהיסוס מתנצל ומבקשת שאעזור לה לבדוק למה הטלוויזיה לא בסדר, או אם אפשר לעזור לה  לפתוח מכסה עקשני של  צנצנת ריבה. זה כבר שנתיים שהיא ממעטת לצאת מהבית – כאבי הגב הורגים אותה. 36 מדרגות היא צריכה לטפס כדי להגיע הביתה. חזרתי ואמרתי לה שלא תהסס לבקש ממני כל דבר שהיא צריכה, אבל היא היתה אומרת תודה רבה, תודה רבה,  כמו שמחה שיש מי שמוכן לעזור אבל בלי שום קשר – עליה להמשיך לעשות את שמוטל עליה לעשות – בנחישות, בכוח, בהתמדה כמו שורדת אמיתית. לפעמים הייתי נתקלת בה ברחוב סוחבת שקיות מהסופר, ואז היתה מסכימה שאקח אותן ואשא אותן עד למפתן דלת ביתה .

אתמול אחר הצהריים כשניסיתי לפענח את עלילותיו של מבנה  המיועד לשימור, נשמעה דפיקה רפה בדלת. היא עמדה שם עצובה ומבולבלת והושיטה לי את הטלפון הנייד שלה: אני לא מבינה מה זה הכיתוב הזה, היא אמרה. הסברתי לה שזו הודעת טקסט שאומרת שיבואו לחבר לה כבלים בחודש הבא. קניתי אתמול כורסא לטלוויזיה אבל היא לא נוחה, אי אפשר להישען עליה. אז תבקשי להחליף אותה, אמרתי לה. אז היא נאנחה ואמרה: נטלי, אנחנו צריכים להיפרד עכשיו, אני עוזבת. לאן? לדיור מוגן בגבעתיים, קשה, קשה. מילא אם הייתי עושה את זה בגיל 70 אבל אני בת 92. מחר יבואו המובילים, אני לא יודעת מה לעשות. אין לי כוחות. 40 שנה אני פה. אני לא מרגישה כל כך טוב היום.  המבט שלה היה עצוב ומוזר, הפנים שלה היו חיוורות והנשימה שלה קצרה. בואי שבי, תנוחי, להכין לך תה? אם את רוצה, אני לא רוצה להטריח אותך.

הכנתי ספל תה, הנחתי לצדו שתי חתיכות בוּלוּ (*) וחזרתי אליה. דומה שמצבה הדרדר מרגע לרגע: ידיה החלו לרעוד, נשימותיה היו מהירות ומבוהלות, עיניה עצומות. את רוצה שאתקשר לבן שלך? שאתקשר לרופא? היא נענעה בראשה לשלילה ואמרה יש לי כדורי הרגעה  שנתן לי הרופא. הוא אמר שאין רפואה מונעת לחרדה.  הם שם על השיש במטבח. אחרי שבלעה את הכדור השעינה את ראשה לאחור ואני הסתכלתי עליה בחשש, תוהה אם אני זוכרת משהו משיעורי  ההחייאה שעשיתי בקורס מכיות.

את זוכרת גברת פישר איך כשבאתי לגור פה היית יוצאת כל בוקר, עם שיער מטופח, לבושה טיפ-טופ?

היא פקחה את זוג עיניה  הטרוטות והסתכלה עלי. נדמה שזיק עמום ניצת בהן: כן. 14 שנה התנדבתי בעמותה לניצולי שואה של יוצאי הונגריה. עזרתי להם לקבל את הזכויות שהגיע להם.

ואת זוכרת איך נסעת  עם קבוצת קצינים מבה"ד 1 למסע בפולין לפני כמה שנים?

הקצין החינוך ראשי הזמין אותי. קראו לו הררי. איש כל כך נחמד. אחר כך הוא הזמין אותי לליל הסדר שהם ארגנו לחיילים הבודדים במלון אינטרקונטיננטל. ישבתי בשולחן שלו עם המשפחה, אשתו והילדים.  הוא שלח קצינה במיוחד בשבילי, עם אוטו שלקחה והחזירה אותי.  היה להם פרויקט לאימוץ של ניצולי שואה.

וכשהיית בפולין דיברת  מול  כל החיילים ?

כן, אבל לא הייתי לבד היו בקבוצה עוד כמה ניצולים. הייתי באוושוויץ-בירכנאו ומשם יצאנו לצעדה. מיום חמישי עד ליום ראשון.

לאן? וביני לביני חשבתי שהוא קצת הגזים ההררי הזה, ככה לתזז אנשים מבוגרים?

זה היה קשה מאד. היה שלג והשמש זרחה. מי שיכול היה ללכת הלך, מי שלא השאירו אותו שם. לא יודעת מה קרה להם.

מה הם לא חזרו אחר כך לקבוצה?

לא, הם מתו.

?

הם מתו כולם. קראו לזה צעדת המוות. אחר כך הגעתי לגרמניה לברגן-בלזן ושמה שחררו אותי האנגלים.

בת כמה היית אז?

בת 24.

ואז עלית לישראל?

לא רק ב- 61. בעלי הראשון, גם היה ניצול שואה מהונגריה. הוא מת כשהבן שלנו היה בן 11. אף פעם לא היה כל כך בריא. אחר כך התחתנתי עם פישר כשהבן שלי היה כבר גדול, אחרי צבא. הוא בא בעליית הנוער ב- 1933 מוינה. גם הוא לא היה כל כך בריא – היתה לו סכרת נעורים. הוא מת אחרי 15 שנים.

אבל היו לך שנים יפות פה, נכון?

נכון.

ועכשיו נהיה לך קצת קשה לחיות כאן לבד. תראי שיהיה לך נחמד שם בדיור המוגן. תפגשי חברות וחברים חדשים, ידאגו לך. יש שם רופא ואחות שבאים כל יום. לא תצטרכי לנסוע באוטובוס בשביל להגיע לקופת חולים.

נכון. מה יש לי פה? אין לי עם מי לדבר, כל החברות שלי כבר הלכו, אף אחד לא נשאר. אם אני רוצה לשמוע קול אנושי אני מדליקה את הטלוויזיה, אבל הטלוויזיה רק מדברת, היא לא בשביל לשמוע מה יש לי להגיד. ימים שלמים עוברים ואין מי שמתקשר אלי. תודה רבה על העוגיות, עשית אותן לבד? תראי הפסקתי לרעוד, הכדור התחיל לעבוד. עכשיו אני אלך לנוח קצת.

חזרתי לעמדת המחשב אל המבנה  המוזר שאני מתעדת עכשיו, ותהיתי איך החיים יודעים לזמן לפעמים צירופי מקרים פלאיים  שאין כל דרך להסבירם:  מבנה באוהאוס קלאסי שהתחיל כרעיון נקי  ופשוט, פרי יצירתו של  שמואל מסטצ'קין אחד האדריכלים החשובים שפעלו כאן בשנות ה- 50- וה-60. עם השנים החליט מי שהחליט לעשות במבנה  שינויים רבים – נוספו קירות גבס, דלתות נפתחו, מדרגות הוסרו  וחלונות שפנו לים הגדול נאטמו בתריסי פלסטיק וערמות של תיקיות מאובקות. השנים לא היטיבו עם המבנה כלל, הקונסטרוקציה איבדה מכוחה, הרעיון הלך והסתבך לכלל קקופוניה גמורה, פיקאסו נורא. בערך כמו הקיום שלנו כאן. זהו מבנה שהוקם לכבודה של גיבורה אחרת, יוצאת הונגריה, שאם היתה בחיים היתה יכולה להיות פחות או יותר בגילה של שכנתי גברת פישר – בית חנה סנש שבקיבוץ שדות ים.

 

 

  • מתכון לבוּלוּ – עוגיות יבשות תוניסאיות

שמים ערימת קמח בקערה (תלולית לא גבוהה ולא נמוכה)

מפזרים מעל  סיבוב של שמן, עדיף קנולה

שמים 2 ביצים אפשר 3

סוכר, ככה לפי העין

מפזרים קינמון, תמצית וניל, אבקת אפייה (לפי העין כנ"ל)

כמה חופני צימוקים ושקדים טבעיים חתוכים לפרוסות

מערבבים ולשים עד שנוצרת עיסה נעימה למגע, קצת דביקה אבל לא יותר מדי (במידה וכן, צריך להוסיף קמח).

מחממים תנור לחום בינוני

מכינים 3- 4 נקניקים ארוכים ושמים בתבנית משומנת

אופים כ- 20 – 30 דקות.

נותנים לבולו להתייבש עוד כמה שעות, עוטפים בנייר כסף ו מאחסנים בקופסה. בוצעים חתיכות וטובלים בקפה.