גברת פישר

מאז ומתמיד אני קוראת לה גברת פישר. גרה בדלת הכניסה הסמוכה לדלתי, מאז שעברתי לפה, לפני יותר מ- 10 שנים. יודעת עליה מעט – אלמנה, ערירית, יש לה בן אחד  עם אופנוע של הרלי-דיוויסון , כמה נכדים וקעקוע עם מספר על היד. בשנים הראשונות שלי כאן, דיי חששתי ממנה, היה לה מנהג קבוע לתפוס אותי בחדר מדרגות ולבוא בטענות על כל  מה שלא בסדר: החתולים בחצר, טיב הניקיון  בחדר המדרגות, פועלו של ועד הבית , מחירי  הגז והחשמל – האם שמתי לב כמה הם עלו עכשיו? אך מדי פעם בפעם גיליתי גם גברת פישר אחרת  בעיקר לפני שהיתה יוצאת לחופשה בכפר נופש  באוסטריה או כשאחד מנכדיה היה  מגיע לביקור.

לפעמים  היתה דופקת בדלת בהיסוס מתנצל ומבקשת שאעזור לה לבדוק למה הטלוויזיה לא בסדר, או אם אפשר לעזור לה  לפתוח מכסה עקשני של  צנצנת ריבה. זה כבר שנתיים שהיא ממעטת לצאת מהבית – כאבי הגב הורגים אותה. 36 מדרגות היא צריכה לטפס כדי להגיע הביתה. חזרתי ואמרתי לה שלא תהסס לבקש ממני כל דבר שהיא צריכה, אבל היא היתה אומרת תודה רבה, תודה רבה,  כמו שמחה שיש מי שמוכן לעזור אבל בלי שום קשר – עליה להמשיך לעשות את שמוטל עליה לעשות – בנחישות, בכוח, בהתמדה כמו שורדת אמיתית. לפעמים הייתי נתקלת בה ברחוב סוחבת שקיות מהסופר, ואז היתה מסכימה שאקח אותן ואשא אותן עד למפתן דלת ביתה .

אתמול אחר הצהריים כשניסיתי לפענח את עלילותיו של מבנה  המיועד לשימור, נשמעה דפיקה רפה בדלת. היא עמדה שם עצובה ומבולבלת והושיטה לי את הטלפון הנייד שלה: אני לא מבינה מה זה הכיתוב הזה, היא אמרה. הסברתי לה שזו הודעת טקסט שאומרת שיבואו לחבר לה כבלים בחודש הבא. קניתי אתמול כורסא לטלוויזיה אבל היא לא נוחה, אי אפשר להישען עליה. אז תבקשי להחליף אותה, אמרתי לה. אז היא נאנחה ואמרה: נטלי, אנחנו צריכים להיפרד עכשיו, אני עוזבת. לאן? לדיור מוגן בגבעתיים, קשה, קשה. מילא אם הייתי עושה את זה בגיל 70 אבל אני בת 92. מחר יבואו המובילים, אני לא יודעת מה לעשות. אין לי כוחות. 40 שנה אני פה. אני לא מרגישה כל כך טוב היום.  המבט שלה היה עצוב ומוזר, הפנים שלה היו חיוורות והנשימה שלה קצרה. בואי שבי, תנוחי, להכין לך תה? אם את רוצה, אני לא רוצה להטריח אותך.

הכנתי ספל תה, הנחתי לצדו שתי חתיכות בוּלוּ (*) וחזרתי אליה. דומה שמצבה הדרדר מרגע לרגע: ידיה החלו לרעוד, נשימותיה היו מהירות ומבוהלות, עיניה עצומות. את רוצה שאתקשר לבן שלך? שאתקשר לרופא? היא נענעה בראשה לשלילה ואמרה יש לי כדורי הרגעה  שנתן לי הרופא. הוא אמר שאין רפואה מונעת לחרדה.  הם שם על השיש במטבח. אחרי שבלעה את הכדור השעינה את ראשה לאחור ואני הסתכלתי עליה בחשש, תוהה אם אני זוכרת משהו משיעורי  ההחייאה שעשיתי בקורס מכיות.

את זוכרת גברת פישר איך כשבאתי לגור פה היית יוצאת כל בוקר, עם שיער מטופח, לבושה טיפ-טופ?

היא פקחה את זוג עיניה  הטרוטות והסתכלה עלי. נדמה שזיק עמום ניצת בהן: כן. 14 שנה התנדבתי בעמותה לניצולי שואה של יוצאי הונגריה. עזרתי להם לקבל את הזכויות שהגיע להם.

ואת זוכרת איך נסעת  עם קבוצת קצינים מבה"ד 1 למסע בפולין לפני כמה שנים?

הקצין החינוך ראשי הזמין אותי. קראו לו הררי. איש כל כך נחמד. אחר כך הוא הזמין אותי לליל הסדר שהם ארגנו לחיילים הבודדים במלון אינטרקונטיננטל. ישבתי בשולחן שלו עם המשפחה, אשתו והילדים.  הוא שלח קצינה במיוחד בשבילי, עם אוטו שלקחה והחזירה אותי.  היה להם פרויקט לאימוץ של ניצולי שואה.

וכשהיית בפולין דיברת  מול  כל החיילים ?

כן, אבל לא הייתי לבד היו בקבוצה עוד כמה ניצולים. הייתי באוושוויץ-בירכנאו ומשם יצאנו לצעדה. מיום חמישי עד ליום ראשון.

לאן? וביני לביני חשבתי שהוא קצת הגזים ההררי הזה, ככה לתזז אנשים מבוגרים?

זה היה קשה מאד. היה שלג והשמש זרחה. מי שיכול היה ללכת הלך, מי שלא השאירו אותו שם. לא יודעת מה קרה להם.

מה הם לא חזרו אחר כך לקבוצה?

לא, הם מתו.

?

הם מתו כולם. קראו לזה צעדת המוות. אחר כך הגעתי לגרמניה לברגן-בלזן ושמה שחררו אותי האנגלים.

בת כמה היית אז?

בת 24.

ואז עלית לישראל?

לא רק ב- 61. בעלי הראשון, גם היה ניצול שואה מהונגריה. הוא מת כשהבן שלנו היה בן 11. אף פעם לא היה כל כך בריא. אחר כך התחתנתי עם פישר כשהבן שלי היה כבר גדול, אחרי צבא. הוא בא בעליית הנוער ב- 1933 מוינה. גם הוא לא היה כל כך בריא – היתה לו סכרת נעורים. הוא מת אחרי 15 שנים.

אבל היו לך שנים יפות פה, נכון?

נכון.

ועכשיו נהיה לך קצת קשה לחיות כאן לבד. תראי שיהיה לך נחמד שם בדיור המוגן. תפגשי חברות וחברים חדשים, ידאגו לך. יש שם רופא ואחות שבאים כל יום. לא תצטרכי לנסוע באוטובוס בשביל להגיע לקופת חולים.

נכון. מה יש לי פה? אין לי עם מי לדבר, כל החברות שלי כבר הלכו, אף אחד לא נשאר. אם אני רוצה לשמוע קול אנושי אני מדליקה את הטלוויזיה, אבל הטלוויזיה רק מדברת, היא לא בשביל לשמוע מה יש לי להגיד. ימים שלמים עוברים ואין מי שמתקשר אלי. תודה רבה על העוגיות, עשית אותן לבד? תראי הפסקתי לרעוד, הכדור התחיל לעבוד. עכשיו אני אלך לנוח קצת.

חזרתי לעמדת המחשב אל המבנה  המוזר שאני מתעדת עכשיו, ותהיתי איך החיים יודעים לזמן לפעמים צירופי מקרים פלאיים  שאין כל דרך להסבירם:  מבנה באוהאוס קלאסי שהתחיל כרעיון נקי  ופשוט, פרי יצירתו של  שמואל מסטצ'קין אחד האדריכלים החשובים שפעלו כאן בשנות ה- 50- וה-60. עם השנים החליט מי שהחליט לעשות במבנה  שינויים רבים – נוספו קירות גבס, דלתות נפתחו, מדרגות הוסרו  וחלונות שפנו לים הגדול נאטמו בתריסי פלסטיק וערמות של תיקיות מאובקות. השנים לא היטיבו עם המבנה כלל, הקונסטרוקציה איבדה מכוחה, הרעיון הלך והסתבך לכלל קקופוניה גמורה, פיקאסו נורא. בערך כמו הקיום שלנו כאן. זהו מבנה שהוקם לכבודה של גיבורה אחרת, יוצאת הונגריה, שאם היתה בחיים היתה יכולה להיות פחות או יותר בגילה של שכנתי גברת פישר – בית חנה סנש שבקיבוץ שדות ים.

 

 

  • מתכון לבוּלוּ – עוגיות יבשות תוניסאיות

שמים ערימת קמח בקערה (תלולית לא גבוהה ולא נמוכה)

מפזרים מעל  סיבוב של שמן, עדיף קנולה

שמים 2 ביצים אפשר 3

סוכר, ככה לפי העין

מפזרים קינמון, תמצית וניל, אבקת אפייה (לפי העין כנ"ל)

כמה חופני צימוקים ושקדים טבעיים חתוכים לפרוסות

מערבבים ולשים עד שנוצרת עיסה נעימה למגע, קצת דביקה אבל לא יותר מדי (במידה וכן, צריך להוסיף קמח).

מחממים תנור לחום בינוני

מכינים 3- 4 נקניקים ארוכים ושמים בתבנית משומנת

אופים כ- 20 – 30 דקות.

נותנים לבולו להתייבש עוד כמה שעות, עוטפים בנייר כסף ו מאחסנים בקופסה. בוצעים חתיכות וטובלים בקפה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי ברקאי  On אפריל 6, 2011 at 6:55 am

    איזה יופי של סיפור.מפגש אנושי כל כך שהזדמן לכן לפני פרידה, כתבת אותו כל כך יפה, אפשר להרגיש את גב' פישר כאילו היתה כאן עכשיו אצלי בסלון.

  • שוֹעִי  On אפריל 6, 2011 at 10:48 am

    נטלי,
    רשימה נהדרת ומצערת (הזכיר לי את סבתי הפרטיזנית שנפטרה השנה זמן לא רב לאחר שהביע נכונות לצאת מביתהּ לבית אבות, לראשונה בחייה. אני לא כל כך קשור למשפחה הרחבה. אבל אליה אני מתגעגע).

  • חני שטרנברג  On אפריל 6, 2011 at 11:56 am

    נטלי,
    בדיוק לפני כמה ימים הבן הצעיר שלי שנמצא עכשיו בשנת שירות סיפר לי כמה הם אוהבים בחווה את חנה סנש, איך הם קוראים דברים שכתבה ומרגישים שהיא ממש אחת מהן. התחבר לי לסוף הרשימה היפה והמרגשת הזאת שלך. תודה. תודה גם על הבולו 🙂

  • יעל  On אפריל 6, 2011 at 4:37 pm

    נטלי, פוסט מרגש ומצויין.

  • nataliemessika  On אפריל 6, 2011 at 7:27 pm

    תודה לתמי, שועי, חני ויעל.
    מחר יגיעו המובילים…

  • גלית, פלורידה  On אפריל 7, 2011 at 2:41 pm

    ריגשת אותי מאוד. הם הולכים ןמתמעטים ניצולי השואה ובקרוב לא ישאר אף אחד שיספר ממקור ראשון. הילדות שלי שגדלות באמריקה שרות את "אלי אלי" בעברית עם מבטא ובאנגלית. חנה סנש בשבילן זו הסטוריה רחוקה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: