החברות הסוריות שלי

פגשתי אותן באחד המושבים ברמת הגולן, כשהגעתי לשם עם החבר אחרי הצבא. הצבנו לעצמנו מטרה: לעשות כמה שיותר כסף לפני הלימודים ; האמצעי היה קטיף תפוחים. למרות שכבר היה לי רקע עשיר בעבודות שונות ומשונות מזמן שירותי בנח"ל, שום דבר לא הכין אותי לקושי בעבודה ההיא: 8 – 9 שעות ביום על הרגליים,  תרמיל עמוס תפוחים תלוי כל הזמן בין הצוואר לשכם, והידיים שצריכות לפעול כמו תמנון היפראקטיבי  כדי להספיק כמה שיותר מהר למלא את הארגז.

אחרי כמה שבועות הבוס המושבניק החליט לקדם אותי לתפקיד אחראית חולייה  ואת החבר לטרקטוריסט שמביא ומרוקן את המיכלים לפני שקילה ופריקה. ככה הפכתי להיות אחראית על קבוצה של קוטפות צעירות מהכפר הדרוזי בוקעתה שברמת הגולן שהיו ברובן בנות 13-18.

למרות שהרבה שנים עברו מאז, אני עוד זוכרת את שמותיהן – עדייה, מהני, עתיד'ל ועפיפה , כולן מהחמולה של משפחת שאמס. עדייה הבכורה היתה אחראית ונמרצת. זו שממהרת לנזוף ולדרבן את אחיותיה מתוקף מעמדה. אחריה בגיל – מהני, היפה בבנות. צמת זהב משתפלת על כתפה ברישול, חיוכה צופן סוד. כל תנועה שעשתה לוותה  בחן נשי המודע לערכו –בזמן שהיתה עובדת, נחה, או מקוששת  זרדים להכנת התה שהוגש בכוסות זכוכית קטנות. תהיתי  אם אי פעם אוכל לסגל לעצמי את אותן תנועות. לאחות הבאה עתיד'ל היה כיסוי ראש לבן ודק. אחיותיה הסבירו לי שזה מפני שהיא "דתייה". למרות הערבית הגרועה והמקרטעת שלי  והעברית הגרועה ומקרטעת שלה, הצלחנו בכל זאת לתקשר וללמוד זו מזו. זכורה לי שיחה נדירה שקיימתי אתה  על עניינים שהס מלהזכיר: על בית התפילה שהיא הולכת אליו ועל ספר סודי שרק האיש החכם מורשה לקרא בו. היא גם אמרה לי שכשהיא תתחתן, היא תבקש מבעלה  לא ללדת הרבה ילדים. רק 3-4. כי אישה צריכה לעשות עוד דברים. היא גם אמרה שחבל שאבא שלה הוציא אותה מבית הספר. היא כל כך אהבה ללמוד. קרן אור ארוכה האירה מבין עצי התפוח את פניה החוורות והחולמניות שדמו בעיני  לדיוקן של נזירה קדושה.  כמה אומץ וחוכמה גיליתי בשיחות ההן אתה.

היתה עוד אחות אחת ממש צעירה בת 12 אולי, אבל אני לא זוכרת את שמה והיו עוד כמה אחיות שטרם יצאו לעבודה, כי הן היו בסה"כ 9 בנות ובן זקונים אחד. בעוד כמה שנים כשיגדלו, אביהן ישלח גם אותן לעבוד בקטיף תפוחים במושבים של היהודים. אבל את הבן הוא לא ישלח כי יש לו רק אחד.

בקבוצה היו גם בנות אחרות כמו בת דודתם רווקה  בת 30, עפיפה "החטיירה" . עדיה אמרה שהיא עובדת כמו  עשרה גברים ובגלל זה אף אחד בכפר לא רוצה להתחתן איתה. עפיפה שהשלימה כנראה עם מצבה, נראתה מבוגרת בהרבה משלושים שנותיה:  לבושה בשכבות של בגדים מסמורטטים, על ראשה מטפחת ובפיה המהיר לרגוז מענות וטענות רבות שהוטחו בקולה הצפצפני הגבוה. רק עלי היא לא היתה מתרגזת כי  הייתי כאמור,  "הראיסה".  

באחד הימים שאלתי את עדייה איפה מהני היא הסבירה לי שהיא חולה היום וגם מחר לא תבוא. בשבוע הבא אני אהיה חולה יומיים. איך את יודעת שתהיי חולה בשבוע הבא? התפלאתי,  והיא אמרה ככה, יודעת ומשכה בכתפה. אחרי שתיקה קלה אמרה לי: אני רוצה לשאול אותך שאלה, ניטאלי… למה את אף פעם לא חולה? ולמה את רוצה שאני אהיה חולה? השתוממתי. כי ככה. כל הנשים חולות, לפחות פעם בחודש. אההה, חייכתי, המחלה הזאת… טוב זו לא ממש מחלה, כלומר לא משהו שמחייב מנוחה גמורה. היא לא הבינה אותי ואני אז, לא הבנתי אותה. כמה  שנים אחר כך הפנמתי  שדווקא היא הצודקת ולא הפרסומת ההיא שדרבנה אותנו הנשים לרוץ, לקפוץ, לשחות ולשמוח 365 ימים בשנה.

והיו עוד דברים שהן ניסו להבין דרכי כמו איך זה שאני עם החבר ככה, ואנחנו לא נשואים?… ומה אבא שלי אומר על זה? ושאצלם זה חארם, חס וחלילה אסור לעשות מה שעושים בלילה אם לא מתחתנים. והתדהמה שפשטה בפניהן כשאמרתי להן כבדרך אגב, שלא ממש חייבים רק בלילה. אפשר גם ביום.

אבל על דבר אחד לא הצלחנו להסכים בשום אופן: על זה שאסד האב הוא אריה גיבור ושסוריה עדיפה על ישראל. לעדיה הלוחמנית בעלת המודעות הפוליטית המפותחת, היו דעות נרצות ביותר בעניין זה, וזאת למרות שלטענת אביהן תחת שלטון הסורי אי אפשר היה להשיג מוצרי יסוד כמו סוכר ואורז כמו בזמן של הישראלים. אבל הוא לא צודק. אנחנו הצעירים יודעים שכל הדרוזים  הם סורים, ושכל הגולן הוא סורי ושיום אחד ישראל תסתלק מכאן. כדאי מאד שהסורים ידעו מראש שהדרוזים היו בעדם כל הזמן הזה.

ביום העבודה האחרון שלנו במושב הן עשו לי מסדר סיום חגיגי. כשדמעות  בעיניהן נפרדו ממני אחת אחת והגישו לי מתנות שהביאו אתן – חבילת פיתות בגודל סדינים, צנצנת כדורי לבנה צפים בשמן זית סמיך, מחרוזת צבעונית וסיכה מפלסטיק עם פרח ורוד. מהני הכינה תה ומשקה תפוחים טרי (לוקחים תפוח ירוק מזן גרנד-סמיט ומועכים אותו בזהירות עם תפוח אחר עד שחלקו הפנימי מתרכך ומתמלא  במיץ). לפני שעלינו למכונית הצטלמנו כולנו למזכרת. הן אמרו לי תבואי לבקר אותנו בכפר שלנו ואני אמרתי תבואו לבקר אותי בחיפה, אבל ידענו שזה כבר לא יקרה אף פעם: כי המרחק בין בוקעתה לחיפה גדול מדי.

ערב אחד שלוש שנים מאוחר יותר, אימא שלי קיבלה טלפון מוזר: בחורה עם מבטא ערבי שבקושי יודעת עברית שאלה אותה מה שלומי. היא  רצתה לדעת אם אני בסדר ואם אפשר לעזור לי או למשפחה שלנו. אלו היו הימים הארוכים והמתוחים שקדמו למלחמת המפרץ הראשונה. לא ידענו אם סדאם חוסיין יפזר עלינו גז עצבים, גז חרדל או שסתם יורו לנו להתכסות בניילונים  ולשתות הרבה מים. לא, היא לא השאירה מספר. התקשרתי למוקד 166 של בזק וביקשתי שיאתרו  את מספר הטלפון של משפחת שאמס בכפר בוקעתה. איזה שאמס? שאל המוקדן.  לחצי מהכפר יש את השם הזה.

 

 

 

 אני עם עדיה משמאל ומהני מימין

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On אפריל 28, 2011 at 9:22 am

    נטלי יקרה,
    זה סיפור מרגש מאוד, המבהיר שוב עד כמה קל לקשור ידידויות בין בני אדם,אף על פי שהמנגנונים הפוליטיים והדתיים עושים ככל יכולתם על מנת לסכל אותם בדמגוגיה שגורה והפחדוֹת אחרוֹת.

  • nataliemessika  On אפריל 28, 2011 at 10:02 am

    שועי יקר,
    זה באמת הדבר שעלה בראשי אחרי שסיימתי לכתוב – עד כמה שהשיח הפוליטי מטבעו, נועד להפריד ולא לקרב בין אנשים. לדתות (שלא כמו אמונות) יש תכונה דומה.

  • שמס מסעוד  On מאי 2, 2011 at 5:49 am

    שלום נתלי באמת מעניין מאוד לקרוא מה כתבתית על החבירות שלך מרמת הגולן ואך עדין זוכרת את כל הפרטים החברות שלך הם האחויות שלי והם עדין זוכרים את כל הפרטים שאת דברתי עליהם והתמונות שלך עדין אצל הדאיה (עדיה) ישמחו לשמוע כל חדש ממך ולשמוע משלומך
    את יכולה לשלוח לי מייל כדי לצור קשר איתן (massaud2@walla.com)

  • טלי  On מאי 2, 2011 at 11:34 am

    איזה יופי! (-:

  • יואב אבניאון  On מאי 26, 2011 at 8:09 pm

    הי נטלי. אהבתי. מרגש. תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: