אתמול הלכנו לראות את "האישה ששרה". בעכבר העיר נכתב עליו שזהו סרט קנדי שמתרחש ברובו במדינה מזרח תיכונית כלשהי (לבנון, לא קשה לנחש) ושהעלילה סובבת על שני צירי זמן, האחד – של צעירה נוצרייה שנקלעת למציאות טרגית בימי מלחמת האזרחים בארצה, וציר נוסף – סיפורם של שני ילדיה, ג'אן וסימון, אח ואחות תאומים, שמתבקשים בצוואתה לשוב לארץ מולדתה של האם כדי לחפש את עקבותיהם של אח אבוד שננטש ואב שנחשב למת. את המשימה הם צריכים לבצע יחד וכל אחד בנפרד: הבת צריכה למצוא את האח והבן- את האב.
התאומים נדרשים לחפש את אחיהם ואביהם אך למעשה הם מחפשים את עקבותיה של האם, את הבחירות שעשתה בחייה הקודמים, את הדרכים שהלכה בהן ואליהן הם נדרשים לשוב באותו מסלול מצמרר. האימהות הוא הכוח הגדול בסרט, אך הוא כוח שסורס, שדוכא וחולל בידי אלה שבאים כביכול להגן עליה. באחת הסצנות הקשות בסרט, רואים לוחמי פלנגות עוצרים אוטובוס עם נוסעים מוסלמים שנמלטים מאחד הכפרים בדרום. הם מורידים את הנהג המתחנן על נפשו, יורים בו, ואחר כך יורים דרך החלונות בכל יושבי האוטובוס. הגיבורה שאינה נפגעת, מזהה מבין הגופות אישה נוספת שילדתה תלויה לה על צווארה. הן זוחלות לעבר הפתח בזמן שאחד החיילים שופך נפט על הגג. ברגע של תושייה היא צועקת לחיילים שהיא נוצרייה ומנופפת בשרשרת עם תליון הצלב. האם השניה מבינה שגורלה נחרץ וכמו מבקשת בעיניה שתחלץ את ילדתה. הגיבורה מנסה, אך הילדה שבה לזרועות אמה ונורית מיד בידי שורת חיילים עם מקלעים שעליהם מתנוססת תמונתה של המדונה והילד על המחסנית.
הדיאלוג בין "הארץ הישנה" (המזרח התיכון) "לארץ החדשה" (יבשת אמריקה) הוא דיאלוג של ניגודים בין צבעים, שפה ותרבות.
מונטריאול שבקנדה מצולמת על רקע נופיה הסגריריים, המנוכרים, הבלתי אנושיים כמעט. מנגד ניצבים נופי הכפר הים-תיכוני המוכר לנו כל כך, נוף מולדתה של האם והמקום שבו ילדיה יוצאים לתור אחת "האמת" שמניעה את העלילה.
השפה הצרפתית היא המחברת בין הדמויות משני קצוות תבל, אך זוהי לא הצרפתית המוכרת, הפורמאלית אלא צרפתית אחרת, צרפתית "ילידית". היא מעידה על העקבות שהותירה התנועה הקולוניאליסטית הצרפתית בפרובינציה הקוויבקית של המאה ה- 17 ובמזרח התיכון שבמאות ה- 19- 20. מאות שנים של השפעה ומה שנשאר היום זו רק השפה.
שפה מדוברת נוספת היא הערבית, שבה משתמשים אנשי המקום והאם. הגיבורה בחרה לא ללמד את ילדיה את שפתה הקודמת (את "שפת האם" שלה), כמו רצתה לחצוץ בינם ובין עברה. כתוצאה מכך, הם אינם יכולים לתקשר עם בני ארצה ישירות. באחת הסצנות הבת מגיעה לכפרה של האם ומוזמנת לאחד הבתים שבו מתכנסות נשים רבות שמקבלות אותה בסבר פנים יפות ובשאלות לרוב. אך הבת, אינה יודעת לומר אלא את שמה שוב ושוב, בנימה נבוכה ומתנצלת. בסופו של דבר, נשלחת תלמידת בית ספר שמשמשת כמתורגמנית. למרות שהדיאלוג בין הנשים אפשרי לכאורה זה לא מספיק – צריך גם רצון לאותה הדברות: השיחה נקטעת מיד כשמתגלית זהותה של האם, שמואשמת בידי זקנת השבט על שהמיטה חרפה על הכפר.
הדיאלוג השלישי והמורכב מכולם הוא הדיאלוג הבין-תרבותי. החברה הלבנונית היא משל לכל הסכסוכים כולם: בין דתות, בין עדות, בין לאומים ובין זרמים פוליטיים שעוינים זה את זה. האם היא היחידה שרואה את האיוולת שבכל זה, וכדי לשרוד היא נעה בין זהויות סותרות בהתאם לצו השעה. יש לה מטפחת ראש בתיק ושרשרת עם צלב על צוואר. שהיא נדרשת לחבור לפליטים מוסלמיים היא מורידה את השרשרת ועוטה את המטפחת, כשהיא עוברת לצד הנוצרי היא מסירה את המטפחת ומנפנפת בשרשרת. לכל קבוצה יש סמל משלה, סמל מוכר וברור שמאפיל על האדם שמתחתיו.
האם היא אישה אמיצה שהקדימה את זמנה. היא יוצאת כנגד המוסכמות והכללים של החברה שבה היא חיה למרות המחיר הכבד שהיא נדרשת לשלם. בתחילת הסרט רואים אותה רצה בוואדי בחברת גבר צעיר עם כפייה לבנה-שחורה – כנראה פלסטיני-מוסלמי. שני אחיה אורבים להם, עוצרים את הצעיר, מכנים אותו בבוז "פליט בן פליט" ומוציאים אותו להורג בירייה בעורף כעונש על שחילל את כבוד אחותם. מיד אחר כך הוא מתכוונים לבצע בה נגזר דין דומה. היא מצדה מוכנה לקבל את הדין בהכנעה, אלא שהסבתא מגיחה לפתע, מגרשת את האחים ומצילה אותה. כל מי שחי במרחב שלנו מכיר היטב את משפטי השדה הללו שזכו לכינוי המרכך "רצח על רקע כבוד המשפחה" בידי רשויות החוק והמשפט. כי אל מול שתי מילים טעונות וערכיות כל כך כמו "כבוד" ו"משפחה" – מהו כבר רצח קטן אחד ?
מעניין שתוך דור אחד, מערכת היחסים בין האחים עוברת היפוך מוחלט. את הקשר הבל ינתק בין התנהגותן של הבנות (או מידת מתירנותן המינית) לבין כבודם של הבנים במשפחתן, מחליפה גישה הפוכה של ריחוק וניכור. בעוד שהבת יוצאת מיד לדרך כדי למלא את השליחות שהוטלה עליה בצוואת האם, הבן מסרב לשתף פעולה ומתעלם מבקשותיהן של אמו ואחותו. כל הסיפור הזה נראה תמוה ומיותר וכל מה שהוא רוצה זה להיות כמו כולם: לא להיות יוצא דופן, לא להראות משונה בעיני אחרים, לא לעשות מעשים שיוציאו אותו מגדר הכלל.
האחות יוצאת לבדה ומעדכנת אותו בטלפון הנייד במה שקורה אותה בדרך. הוא מגיב בשתיקות זעופות מצדו השני של הקו. רק לאחר זמן מה, הוא מתרצה ומחליט להצטרף אליה כדי למלא אחר החלק שלו במשימה – למצוא את האב. ההסכמה שלו להצטרף למסע היא הסכמה להתבונן פנימה, לתוך מוקד הכאב של הווייתו שנוצרה יש מאין על חורבות עברה של אמם.
ויש דיאלוג אוניברסאלי נוסף, רחב יותר שנוגע במהות הדתות המונותיאיסטיות שצמחו כאן באזורינו. דתות שכבר מאות בשנים מקיימות דו-שיח של חרשים. ולמרות זאת הם הרי כל כך דומות זו לזו: כולן מהללות ומאדירות את כוחו ומעמדו של האב העליון, המוחלט הצודק תמיד. את האל שהוא גם אב וגם בן וגם רוח הקודש. אל אחד ויחיד שהוא הכי אכבר מכולם. אל שהוא הכי חזק והכי טוב והכי צודק ובד בבד הכי רחום וחנון. ואולי כפי שכתב בצדק המשורר עמחי: "אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא רק בו."
ארכיאולוגיה להמונים 