Monthly Archives: יוני 2011

סבתא ז'ווירה– (רשמים מפריס 1)

אנחנו נוסעים בשדרה מטופחת, קרן שמש הססנית חודרת מבעד לעצים גבוהי צמרת ודקי גזרה. האלגנטיות הפריזאית נשפכת מכל עבר, אפילו כאן. לאבני המצבות צורות שונות ומשונות ועליהן ערבוביה של כיתובים בצרפתית ועברית בין סמלי צלבים ומגני-דוד. בשלט הקבוע בכניסה נכתב: במקום הזה מוצאים מנוחה עניים ועשירים. ואני חשבתי שאפשר להוסיף ולכתוב גם יהודים, נוצרים ובני דתות אחרות. יש דברים שלא עולים על הדעת כאן אצלנו, בארץ הקודש.

הדוד ג'ילבר מחנה את מכוניתו בקצה השביל קרוב לחומה. הוא מתבונן מסביב וקובע נחרצות: הדוד דני מאחר. הוא לא יודע שהאידיוטים האלה סגרו את הרחוב בגלל השוק של יום ראשון. חוץ מזה הוא לא מכיר את הדרך ואין לו GPS. הדוד ג'ילבר הוא חובב טכנולוגיה ובכל פעם שהוא נכנס למכונית הוא מפעיל את הGPS כדי לסמן מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. בדרך כלל הוא מתווכח עם ההוראות וטוען שהכול שטויות ולא ככה נוסעים.
אנחנו יוצאים מהמכונית ומוצאים את הדוד דני מנפנף בבקבוקי פלסטיק ריקים: הגעת? לא היו לך פקקים? שאל הדוד ג'ילבר ספק בתמיהה ספק באכזבה על שהדוד דני הרס לו את התיאוריה לאיחור שלא אירע. לא, הכל היה פרפקט, אומר הדוד דני שבניגוד לאחיו הוא איש נוח לבריות ושליו מעצם טבעו. יש לך כיפה ? הוא שואל את הקיבוצניק שלי והלז אומר כמצטדק שבמקרה היום, באופן יוצא דופן, שכח להביא. ג'ילבר מוציא מתא הכפפות את כובע המצחייה החביב עליו למשחקי הגולף שעליו נכתב חטיבת השריון 7.

אנחנו נגשים לחלקת הקבר בו ניצבת המצבה שעליה חקוקים שמותיהם של הסבא, הסבתא והדוד שלי שנפטר בדמי ימיו והוא בן 34. דני מביא בקבוקי מים וכולנו מתגייסים למלאכת הניקוי והמירוק במרץ רב. פתאום מגיח איש עב כרס ומזוקן שמציע שרותיי תפילה מקצועיים לעילוי נשמתם. הדוד דני והדוד וג'ילבר מסכימים מיד כי תפילות בעברית זה לא הצד החזק שלהם, ואילו הקיבוצניק יודע אמנם עברית, אבל לתפילות – טרם הוכשר. ואני, מה? טוב, אותי לא מחשיבים. אני רק בת. אתם מישראל? שואל המתפלל המקצוען ואנחנו אומרים שכן. לכמה זמן באתם? לעשרה ימים. יפה, יפה. אם תרצו אחר כך, תגידו לדודים שאנחנו אוספים תרומות לתלמידי חכמים, אפשר לשלם מזומן או בכרטיס אשראי.
המתפלל פתח במזמור לדוד ואמר נוסח של תפילת אשכבה. אחר כך ביקש שנאמר את שמות הנפטרים שעל קברם אנחנו עומדים והציע בנדיבותו להזכיר שמות נוספים שעולים על דעתנו. מסתבר שהדודים התברכו בזיכרון מופלא לבני משפחה שהלכו לעולמם והרשימה התארכה עד מאד. כשלא היה עוד את מי להזכיר הם הציעו שהקיבוצניק יוסיף קצת מתים משלו. אך הוא סירב בנימוס כי לא היה בטוח אם המעשה יביא נחת לאבות-אבותיו הסוציאליסטים שקבורים אי-שם בשדות העמק.

בתום המעשה הלך המתפלל המקצוען ושטר בידו ואנחנו פנינו לבקר בקבר נוסף: זה של הסבתא רבא שלי – ז'ווירה. הדוד דני אמר שאמנם לא פקד את הקבר שנים רבות, אך הוא חושב שידע להוביל אותנו לשם. החלטתי לנסוע אתו כדי לעזור לו בניווטים וביקשתי מהקיבוצניק שיסע עם ג'ילבר, כדי לארח לו לחברה. ג'ילבר אינו שולט בשום שפה מלבד צרפתית וחוץ מזה הוא נמנע לנהוג במקומות שאינו מכיר ואי אפשר להפעיל בהם GPS. למרבה הצער היה קצת קשה למצוא את החלקה המדויקת בבית הקברות הענק. מבעד למראה יכולתי לראות איך העצבים של הדוד ג'ילבר משפריצים בסילונים דקים מהקרחת כמו במזרקות המעוצבות בורסאי.
בסוף מצאנו את סבתא ז'ווירה. היא קבורה מתחת למצבת אבן אפורה ופשוטה שעליה שני גביעים גבוהים ובאמצע כיתוב: גב' מסיקה, ז'ווירה לבית דיצ'י, בת 85. בלי תאריך ברור להתחלה או סוף. מתוך הגביעים פרצו להם עשבי פרא גבוהים שקמלו והתייבשו.
קראנו לה סבתא-פרפר-כחול כי תמיד היתה חגורה בסינר כחול דהוי. לפעמים כילד, הייתי מתגנב מאחוריה ומתיר את הקשר כדי להשתובב אתה. היא היתה רודפת אחרי בנעל בית שלופה ומתגלגלת מצחוק. כל אחד מילדיה ונכדיה היה בטוח שאותו היא אוהבת במיוחד. היא ידעה לתת לכל אחד מאתנו את ההרגשה שהוא הכי אהוב, הכי מוצלח, הכי-הכי בעולם בשבילה. בעלה, סבא מורדשה נפטר בביזרט שבתוניסיה, אבל היא המשיכה לחיות אתנו כמה שנים ואחר כך היגרה אתנו לפריז בתחילת שנות השישים. הילדים והנכדים שלה נהגו להתקוטט זה עם זה כדי לזכות בה, שכן לא היה לה בית קבוע. יום אחד יצאה עם אחת מהנכדות לחופשה בהרים. היא לא הרגישה כל כך טוב באותו אחר הצהריים, אבל לא רצתה להטריד את הנכדה שהיתה אז בשמירת הריון. לפני שהחזירה את נשמתה לבורא סמנה באצבעה על השפתיים, כי צריך לשמור על השקט כדי לא להבהיל חלילה את הילדה. דני וג'ילבר חלקו אתנו עוד סיפורים משעשעים על הסבתא ז'ווירה וצחקנו הרבה. אחר כך אמרו : ככה בדיוק ראוי לזכור אותה. היא היתה מאד מצחיקה.

משמה של הסבתא רבה שלי ז'ווירה לבית דיצ'י עולה כי משפחתה היתה מקהילת יוצאי ליוורנו שעברו להתגורר בתוניסיה. אז הסבא שלי יוסף מסיקה הוא חצי איטלקי. איטליה זה במערב, נכון? כן. ותוניסיה? לא. או שלפחות, ככה נהוג לחשוב. אם כך איך להגדיר את היהודים-האיטלקים שהתגוררו שם? "מערביים" "שהתמזרחו"? ומה לגבי אלה שהיגרו אחר כך לצרפת? מה הם? "מזרחיים" ש"התמערבו"? ואלה שנגיד באו אחר כך לישראל? מזרחיים-שהתמערבו-שהתמזרחו-שהתמערבו קודם לכן? לא יודעת. זה נשמע נורא מסובך.

אחר כך התפנינו לשפוך מים ולמרק את אבן המצבה ואני שקלתי ביני לביני מה לעשות עם העשבים הצהובים שצימחו פרא בתוך גביעי השיש האפור. חיפושית אדומה הילכה במתינות על אחד הגבעולים, ובראשי חלפה  מחשבה שסבתא ז'ווירה מן הסתם לא היתה עושה עניין גדול מצבעם של העשבים, כל עוד חיפושיות קטנות יכולות  להתהלך בהם לפעמים.

 

.

נסיעת מבחן

הדברים כמעט ארוזים, עוד  24 שעות כבר, אוטוטו ננחת בפריז. ביקור ראשון עם האיש שאתי, המון התרגשויות ופרפרים. הכנתי רשימה מפורטת של כל הטלפונים והכתובות של בני המשפחה הקרובה. יש שם יותר מאשר ימי חופשה. נראה מה נעשה. אולי ננסה לרכז אותם בחבילות מבצע.

ויש גם כתובת אחת רחוקה וקרובה במיוחד. אני קוראת את המייל שהיא כתבה לי לפני כמה שבועות : "בת דודי היקרה, אני לא אוכל להגיע לפריז לפגוש אתכם, אבל אולי תגיעו אתם אלינו? יש לנו מקום בשבילכם, ואני מבטיחה לפנק אותך בכל הטוב שאפשר". אני עושה גוגל מפות ומגלה שהיא גרה אי-שם בדרום בגבול ספרד, מרחק של יותר מ-1,000 ק"מ מהבירה. להגיע אליה זה סיפור מההפטרה.

מצד שני יש לי צורך כזה בלתי מוסבר, לנסוע אליה, לחבק אותה חזק-חזק, קרוב-קרוב, להסתכל בעיניים הכהות והמוכרות שלה שמדברות יותר ממנה, להגיד לה דברים שאף פעם לא העזתי לומר. כי זה היה מוקדם מדי ומסובך מדי, ואיך אפשר להתמודד עם סיפור כזה בכלל.

עד כה נפגשנו רק בשתי פעימות זמן. 

פעם ראשונה

הייתי בת 12 וחצי. נסעתי לסבא וסבתא שלי בפריז בחופש הגדול. שמו לי שלט בתיק ניילון על הצוואר עם השם שלי ושלחו אותי במטוס לבד. כשנחתי בשדה תעופה,  כולם חיכו לי שם בהתרגשות גדולה: הפליטה מישראל הגיעה לביקור משפחה. עבר עלי חודש של שכרון חושים: כל כך הרבה טעמים וריחות ומראות שטלטלו אותי וערערו את תודעתי לחלוטין. היא היתה אז בת 4 , אימא שלה היתה בהריון מתקדם ובכל בוקר היתה מביאה אותה לבית של סבא וסבתא עד שהיתה חוזרת מהעבודה. לימדתי אותה להגיד את שמות האצבעות בעברית והיא היתה חוזרת ומדקלמת אותם במבטא מתוק ומצחיק. זה גם היה החודש היחיד שבו זכיתי להכיר את אבא שלה, דודי. טיפוס צבעוני, כובש, תזזיתי, מלא הפתעות ומוכשר להפליא. הוא היה גיאולוג והיה לו אוסף ענק של אבנים מיוחדות  ובהן אבני יד מסותתות פרהיסטוריות שמצא במסעותיו באפריקה. הוא נחשב לגאון, לבן המוצלח במשפחת מסיקה. חוץ מהעניין הזה, עם אשתו הגויה. אמרו שהיתה המזכירה שלו, שפעלה בנחישות כדי להשיג אותו, ויהי מה. ההורים שלה באו מאיזה כפר שכוח-אל , שבו גידלו תרנגולות, חסה וגורי חזירים . עד שפגשו את חתנם היו בטוחים שלכל היהודים יש זנב.

פעם שנייה

לפני שש שנים בערך, נסעתי עם חברת נעורים להגשים חלום שנרקם עוד מימי הצבא, כמו בבלדה על לוסי ג'ורדן. אבא שלי צייד אותי בנר נשמה וביקש שאפקוד את קבר הוריו. אני לא יודעת להסביר איך זה קרה אבל ביום ראשון היחידי שבו התאפשר לנו להגיע, נפל בדיוק בתאריך העברי להזכרות של סבא שלי ושל הדוד שנפטרו באותו תאריך במרחק שש שנים.  לבית הקברות המטופח שבפאתי העיר התייצבו שלושה מהאחים לבית מסיקה, אני הנציגה של האח בישראל  והבת של הדוד המת. בת  דודי האבודה משכה עגלה עם תינוקת חייכנית וחרדה גדולה שרק הלכה והתגברה ככל שהתקרבנו למצבה. הוצאתי ספר תהילים קטן שהיה לי בכיס והקראתי כמה פסוקים, ובני משפחתי הקשיבו ברוב קשב ולא הבינו מילה. לא היינו מניין אז לא אמרנו קדיש.

אחר כך שמנו אבן על המצבה שנחרטו עליה שלושה שמות: שמה של סבתי,  שמו של סבי  ושמו של הדוד, כי בפריז קוברים בקומות כדי לחסוך במקום. אחר כך הדודים פנו ללכת ונשארנו רק שתינו כדי לשתוק קצת זו עם זו. ואז היא אמרה:  לא הייתי פה אף פעם. בתי קברות מפחידים אותי. אני לא יכולה לשאת את המוות. בגלל זה בחרתי להיות אחות בחדר ניתוחים. כל עוד יש פעימות לב, יש חיים. אני לא נותנת לאף אחד למות במשמרת שלי. החזקתי לה את המותן חזק ובהיתי איתה באבן השחורה והדמעות שלנו התפרצו לנו מהעיניים מאליהן, כמו נחל אכזב שמתמלא בסערה גדולה. איפה הם היו עד עכשיו כל הדמעות האלה?

ואז היא אמרה: הייתי בת 6 כשזה קרה. הפנים שלו הולכות אתי תמיד. תמיד הייתי הילדה של אבא. אמרו לי שהוא עשה את זה כי הוא היה חולה. אבל לא אמרו לי במה חלה. גם אף פעם לא אמרו לי מה בעצם קרה. אימא שלי לא אשמה. היא רצתה לבנות לה חיים חדשים, היא היתה אז עוד אישה צעירה. ואני שתקתי ורק הידקתי את האחיזה שלי במותן העגולה שלה וחשבתי שאולי יבוא יום, אם תרצה, אוכל לספר לה את הסיפור מהצד השני.

ובין שתי הפעמים האלה

היו אלה ימי מלחמת לבנון הראשונה. אחי הגדול היה אז בצבא, וכל טלפון בשעה לא שגרתית מיד היה מקפיץ את ההורים שלי לתקרה. את הטלפון ההוא בשעה 4 או 5 לפנות בוקר שמעתי מתוך שינה, אבל את הצעקה שאחריה כבר שמעתי לגמרי ערה. למה נתתם לו לעשות את זה? למה לא שמרתם עליו? הוא זעק וזעק על אחיו הבוכה מעברו השני של הקו.  ניחשתי  במי מדובר.  מזה כמה חודשים שהעניינים בינו ובינה לא היו טובים בכלל: אמרו שהם עוברים פרידה קשה.  שיש  לה מישהו אחר, שהיא לקחה את הילדים מהבית ולא נתנה לו לראות אותם. הם גרו באיזה ישוב  מבודד, מוכה ערפל בסמוך למקום עבודתו, באחד הכורים האטומים שבמרכז צרפת. האחים שמרו עליו לפי התור,  עודדו והזמינו אותו לביתם. נראה היה  שבשבוע האחרון החל להתאושש מעט, החל להשלים עם המצב. יום לפני השיחה ההיא, עבר שכן ליד הבית, ראה את דלת הכניסה פתוחה, נכנס פנימה  ומצא אותו שוכב על הרצפה,  ומסביבו חפיסות כדורים ריקות. כשחזר אחרי כמה דקות, הוא כבר היה במיטה. המשטרה, בדקה את מה שבדקה וסגרה את התיק מחוסר עניין לציבור. 

באותו יום לקראת הצהריים, הגיע סבא שלנו מצד אמי לבוש חליפה, עניבה ומגבעת כהה, כדי לשתוק קצת ליד אבי שלא הפסיק לכעוס ולהתייפח לסירוגין. אני חושבת שסבא שלי דיבר על אלוהים, או שמא בזכות נוכחותו יכולנו להרגיש אותו בסלון בזמן שאימא שלי ארזה לו את התיקים לנסיעה.

כשאבא שלי חזר מהשבעה הוא סיפר לנו סיפורים  מצמררים שלא הצלחנו לעכל: על האישה והמאהב ששידלו אותו להתאבד. על כספי פיצויים גבוהים שהם קיבלו מהביטוח שלו. על זה שהם החליטו לנדות אותה לעולמי-עולמים אבל לא את הילדים. המשפחה הקרובה החליטה לעשות הכול כדי שגם הם לא יאבדו.  

ועכשיו הם כבר גדולים, שני הילדים של דודי הגיאולוג, ועדיין אין לסיפור הזה שום אפילוג. אני תוהה ביני וביני מה יקרה אם אחליט לנסוע אליה בשבוע הקרוב. האם אמצא עוז לספר לה את הסיפור הזה?  אחות קטנה שדומה לי כל כך, את אפילו לא יכולה לקרא את הפוסט הזה. מצד שני  יש בחיים סיפורים שמוטב שיקברו  באדמה או באיזו מגירה בארון.  כמו גוש האורניום הנדיר שאבא שלי הביא אתו מצרפת למזכרת ביחד עם מעטפה סגורה  ובה מכתב בכתב ידו של אביך שאף פעם לא נפתח.

 

מפגשים בקסבה

למקום שבו גרתי בילדותי קראו "הקסבה". אמיתי. מין שכונה בלתי נתפסת מרחבית שנבנתה על גבעה צחיחה. נבנו בה מאות בתים ששולבו זה בזה כבלבירינט, חלקם הגדול חד- קומתיים, חלקם בתים מרתפיים שצריך לרדת אליהם במדרגות דרך חצר מרכזית וחלקם בתים שמתנשאים לגובה של 4 קומות. מצפון ומדרום  לגבעה הבנויה היו מדרגות אבן תלולות וגם שם לאורכן, שולבו בתים מדורגים שניצבו זה מעל זה. לגור בהם זה היה נחשב הכי שווה – כי היתה להם פיסת גינה שבה  ניתן היה להתרווח על כיסאות נוח בשבתות ובמועדים ולברך לשלום את העולים והיורדים שחולפים ממול.

מספרים שהאדריכלית שתכננה את המתחם בשלהי שנות ה- 60 התאבדה, אבל יש להניח שהיא סבלה מסיבוך נפשי עוד לפני כן. אנחנו היינו מהדיירים הראשונים  בקסבה, בזמן שקירות הבתים  היו עדיין לבנים ובוהקים ולא היה כביש או מכונית בכל השכונה. מלבד הפורד אסקורט שאבא שלי הביא מצרפת.  אחר כך סללו  כביש אספלט ארוך ותלול. גרגרי אבן קטנים ושחורים היו חודרים לנו מבעד לסנדלים ופוצעים לנו את כפות הרגליים.

ממזרח לכביש ניצב  "ההר", שהיה לא יותר מאשר גבעת טרשים מצולקת בסלעים וקוצים גבוהים אבל בחורף ובאביב פרחו בו אלף פרחים בכל מיני צבעים. לפעמים היינו מוצאים שם צב או גור כלב נטוש, שאותם היינו נושאים הביתה בתקווה שהיתה נכזבת תמיד – בבקשה להחזיר אותם לאיפה שנמצאו.

לאורך הכביש הראשי של הקסבה ניצבו "בלוקים" – מבנים בני ארבע קומות שנקראו על שם המשפחות החשובות שהתגוררו בהם. היה הבלוק של משפחת מימוני, הבלוק של משפחת זרביב, הבלוק של הפרסים והבלוק של האילמים. כל פעם שאימא שלי היתה פוגשת את גברת מימוני או גברת זרביב או גברת גפסו, היא היתה אומרת: בונג'ור מדאם זרביב! בונג'ור מדאם מימוני!  בונג'ור מדאם גפסו ! והן היו עונות בצרפתית – בוג'ור מדאם מסיקה, מה שלומך, מה שלום הילדים? והיא היתה אומרת הכל בסדר, תודה,  ואצלכם? והן היו אומרות: ברוך השם.

אבל עם האישה של הפרסים אימא שלי  לא החליפה מילה מעולם. וגם לא עם האילמים, אבל את זה עוד אפשר להבין. האבא הפרסי היה גרום וגבוה והוא נהג ללבוש חליפות כהות וכובע בד נוטה על צדו. בימי מלחמת יום כיפור הוא היה  הגבר היחידי בכל השכונה שנשאר לישון אתנו במקלט. האישה הפרסית  היתה יכולה לשבת שעות על גבי שעות מול החלון שבקומה השניה שבדרך פלא השקיף בדיוק על המרפסת שלנו, ולהתבונן בנו בלי לזוז במבט מלא עצבות ותוגה. לילדים שלה היו שמות מוזרים – כורש ודרווש ופאיזה. אבל גם לילדי השכנים שממול היו שמות מצחיקים – הם באו ממרוקו אבל דיברו ספרדית. בכל ערב אימא שלהם היתה יוצאת החוצה וצועקת במלא גרון בקולה המתנגן: מימי, ג'וג'ו, ארמנדו,  ביאנה הקסה ! ואנחנו היינו מחקים אותה וצועקים: מימי, ג'וגו' ארמנדו, פינוקיו !  ומתפקעים מצחוק.

בשולי הקסבה עמד מרכז מסחרי קטן ובו שתי חנויות מכולת: אחת של תורג'מן  המרוקאי והשניה של בנימין הגרוזיני. אצל בנימין אפשר היה לקנות בהקפה, היו לו כרטיסיות קטנות בתוך קופסה שחורה.  הוא נהג להרכיב  את המשקפיים שלו לפי הצורך – פעם על מצחו כדי לפקח על הילדים המתגודדים במקומות מועדים לפורענות  – כמו ליד המתקן של סוכריות התרנגול האדומות,  ופעם על אפו , כדי להיטיב לרשום את סיכומיו הסבוכים בכרטיסיות הדהויות.  אצל הגרוזיני הסתובבו הרבה ג'וקים  ואצל תורג'מן בעיקר מיני מכרסמים.

לפעמים בקיץ היינו מתקבצים עם הילדים של משפחת זרביב, ומשפחת מימוני ועם מימי וג'וג'ו וארמנדו ודוהרים במיחלקיים מאולתרים מקרשים וגלגלי עגלות מעוקמים  מקצה הקסבה ועד קצהו פורשים ידיים וצועקים במלאו גרון , בולעים את הרוח, נושמים את האוויר הצליל והחד שנמסך בו סלסול מואזין וצלצול פעמונים, בזמנים ידועים וקבועים, קצת לפני שמתחיל טלפלא או הצריף של תמרי, בשעה חמש ושלושים.

(הרשימה הזאת מוקדשת לשמעון גפסו, ראש עיריית נצרת-עלית, שגדל אתי בשכנות בקסבה).