נסיעת מבחן

הדברים כמעט ארוזים, עוד  24 שעות כבר, אוטוטו ננחת בפריז. ביקור ראשון עם האיש שאתי, המון התרגשויות ופרפרים. הכנתי רשימה מפורטת של כל הטלפונים והכתובות של בני המשפחה הקרובה. יש שם יותר מאשר ימי חופשה. נראה מה נעשה. אולי ננסה לרכז אותם בחבילות מבצע.

ויש גם כתובת אחת רחוקה וקרובה במיוחד. אני קוראת את המייל שהיא כתבה לי לפני כמה שבועות : "בת דודי היקרה, אני לא אוכל להגיע לפריז לפגוש אתכם, אבל אולי תגיעו אתם אלינו? יש לנו מקום בשבילכם, ואני מבטיחה לפנק אותך בכל הטוב שאפשר". אני עושה גוגל מפות ומגלה שהיא גרה אי-שם בדרום בגבול ספרד, מרחק של יותר מ-1,000 ק"מ מהבירה. להגיע אליה זה סיפור מההפטרה.

מצד שני יש לי צורך כזה בלתי מוסבר, לנסוע אליה, לחבק אותה חזק-חזק, קרוב-קרוב, להסתכל בעיניים הכהות והמוכרות שלה שמדברות יותר ממנה, להגיד לה דברים שאף פעם לא העזתי לומר. כי זה היה מוקדם מדי ומסובך מדי, ואיך אפשר להתמודד עם סיפור כזה בכלל.

עד כה נפגשנו רק בשתי פעימות זמן. 

פעם ראשונה

הייתי בת 12 וחצי. נסעתי לסבא וסבתא שלי בפריז בחופש הגדול. שמו לי שלט בתיק ניילון על הצוואר עם השם שלי ושלחו אותי במטוס לבד. כשנחתי בשדה תעופה,  כולם חיכו לי שם בהתרגשות גדולה: הפליטה מישראל הגיעה לביקור משפחה. עבר עלי חודש של שכרון חושים: כל כך הרבה טעמים וריחות ומראות שטלטלו אותי וערערו את תודעתי לחלוטין. היא היתה אז בת 4 , אימא שלה היתה בהריון מתקדם ובכל בוקר היתה מביאה אותה לבית של סבא וסבתא עד שהיתה חוזרת מהעבודה. לימדתי אותה להגיד את שמות האצבעות בעברית והיא היתה חוזרת ומדקלמת אותם במבטא מתוק ומצחיק. זה גם היה החודש היחיד שבו זכיתי להכיר את אבא שלה, דודי. טיפוס צבעוני, כובש, תזזיתי, מלא הפתעות ומוכשר להפליא. הוא היה גיאולוג והיה לו אוסף ענק של אבנים מיוחדות  ובהן אבני יד מסותתות פרהיסטוריות שמצא במסעותיו באפריקה. הוא נחשב לגאון, לבן המוצלח במשפחת מסיקה. חוץ מהעניין הזה, עם אשתו הגויה. אמרו שהיתה המזכירה שלו, שפעלה בנחישות כדי להשיג אותו, ויהי מה. ההורים שלה באו מאיזה כפר שכוח-אל , שבו גידלו תרנגולות, חסה וגורי חזירים . עד שפגשו את חתנם היו בטוחים שלכל היהודים יש זנב.

פעם שנייה

לפני שש שנים בערך, נסעתי עם חברת נעורים להגשים חלום שנרקם עוד מימי הצבא, כמו בבלדה על לוסי ג'ורדן. אבא שלי צייד אותי בנר נשמה וביקש שאפקוד את קבר הוריו. אני לא יודעת להסביר איך זה קרה אבל ביום ראשון היחידי שבו התאפשר לנו להגיע, נפל בדיוק בתאריך העברי להזכרות של סבא שלי ושל הדוד שנפטרו באותו תאריך במרחק שש שנים.  לבית הקברות המטופח שבפאתי העיר התייצבו שלושה מהאחים לבית מסיקה, אני הנציגה של האח בישראל  והבת של הדוד המת. בת  דודי האבודה משכה עגלה עם תינוקת חייכנית וחרדה גדולה שרק הלכה והתגברה ככל שהתקרבנו למצבה. הוצאתי ספר תהילים קטן שהיה לי בכיס והקראתי כמה פסוקים, ובני משפחתי הקשיבו ברוב קשב ולא הבינו מילה. לא היינו מניין אז לא אמרנו קדיש.

אחר כך שמנו אבן על המצבה שנחרטו עליה שלושה שמות: שמה של סבתי,  שמו של סבי  ושמו של הדוד, כי בפריז קוברים בקומות כדי לחסוך במקום. אחר כך הדודים פנו ללכת ונשארנו רק שתינו כדי לשתוק קצת זו עם זו. ואז היא אמרה:  לא הייתי פה אף פעם. בתי קברות מפחידים אותי. אני לא יכולה לשאת את המוות. בגלל זה בחרתי להיות אחות בחדר ניתוחים. כל עוד יש פעימות לב, יש חיים. אני לא נותנת לאף אחד למות במשמרת שלי. החזקתי לה את המותן חזק ובהיתי איתה באבן השחורה והדמעות שלנו התפרצו לנו מהעיניים מאליהן, כמו נחל אכזב שמתמלא בסערה גדולה. איפה הם היו עד עכשיו כל הדמעות האלה?

ואז היא אמרה: הייתי בת 6 כשזה קרה. הפנים שלו הולכות אתי תמיד. תמיד הייתי הילדה של אבא. אמרו לי שהוא עשה את זה כי הוא היה חולה. אבל לא אמרו לי במה חלה. גם אף פעם לא אמרו לי מה בעצם קרה. אימא שלי לא אשמה. היא רצתה לבנות לה חיים חדשים, היא היתה אז עוד אישה צעירה. ואני שתקתי ורק הידקתי את האחיזה שלי במותן העגולה שלה וחשבתי שאולי יבוא יום, אם תרצה, אוכל לספר לה את הסיפור מהצד השני.

ובין שתי הפעמים האלה

היו אלה ימי מלחמת לבנון הראשונה. אחי הגדול היה אז בצבא, וכל טלפון בשעה לא שגרתית מיד היה מקפיץ את ההורים שלי לתקרה. את הטלפון ההוא בשעה 4 או 5 לפנות בוקר שמעתי מתוך שינה, אבל את הצעקה שאחריה כבר שמעתי לגמרי ערה. למה נתתם לו לעשות את זה? למה לא שמרתם עליו? הוא זעק וזעק על אחיו הבוכה מעברו השני של הקו.  ניחשתי  במי מדובר.  מזה כמה חודשים שהעניינים בינו ובינה לא היו טובים בכלל: אמרו שהם עוברים פרידה קשה.  שיש  לה מישהו אחר, שהיא לקחה את הילדים מהבית ולא נתנה לו לראות אותם. הם גרו באיזה ישוב  מבודד, מוכה ערפל בסמוך למקום עבודתו, באחד הכורים האטומים שבמרכז צרפת. האחים שמרו עליו לפי התור,  עודדו והזמינו אותו לביתם. נראה היה  שבשבוע האחרון החל להתאושש מעט, החל להשלים עם המצב. יום לפני השיחה ההיא, עבר שכן ליד הבית, ראה את דלת הכניסה פתוחה, נכנס פנימה  ומצא אותו שוכב על הרצפה,  ומסביבו חפיסות כדורים ריקות. כשחזר אחרי כמה דקות, הוא כבר היה במיטה. המשטרה, בדקה את מה שבדקה וסגרה את התיק מחוסר עניין לציבור. 

באותו יום לקראת הצהריים, הגיע סבא שלנו מצד אמי לבוש חליפה, עניבה ומגבעת כהה, כדי לשתוק קצת ליד אבי שלא הפסיק לכעוס ולהתייפח לסירוגין. אני חושבת שסבא שלי דיבר על אלוהים, או שמא בזכות נוכחותו יכולנו להרגיש אותו בסלון בזמן שאימא שלי ארזה לו את התיקים לנסיעה.

כשאבא שלי חזר מהשבעה הוא סיפר לנו סיפורים  מצמררים שלא הצלחנו לעכל: על האישה והמאהב ששידלו אותו להתאבד. על כספי פיצויים גבוהים שהם קיבלו מהביטוח שלו. על זה שהם החליטו לנדות אותה לעולמי-עולמים אבל לא את הילדים. המשפחה הקרובה החליטה לעשות הכול כדי שגם הם לא יאבדו.  

ועכשיו הם כבר גדולים, שני הילדים של דודי הגיאולוג, ועדיין אין לסיפור הזה שום אפילוג. אני תוהה ביני וביני מה יקרה אם אחליט לנסוע אליה בשבוע הקרוב. האם אמצא עוז לספר לה את הסיפור הזה?  אחות קטנה שדומה לי כל כך, את אפילו לא יכולה לקרא את הפוסט הזה. מצד שני  יש בחיים סיפורים שמוטב שיקברו  באדמה או באיזו מגירה בארון.  כמו גוש האורניום הנדיר שאבא שלי הביא אתו מצרפת למזכרת ביחד עם מעטפה סגורה  ובה מכתב בכתב ידו של אביך שאף פעם לא נפתח.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: