סבתא ז'ווירה– (רשמים מפריס 1)

אנחנו נוסעים בשדרה מטופחת, קרן שמש הססנית חודרת מבעד לעצים גבוהי צמרת ודקי גזרה. האלגנטיות הפריזאית נשפכת מכל עבר, אפילו כאן. לאבני המצבות צורות שונות ומשונות ועליהן ערבוביה של כיתובים בצרפתית ועברית בין סמלי צלבים ומגני-דוד. בשלט הקבוע בכניסה נכתב: במקום הזה מוצאים מנוחה עניים ועשירים. ואני חשבתי שאפשר להוסיף ולכתוב גם יהודים, נוצרים ובני דתות אחרות. יש דברים שלא עולים על הדעת כאן אצלנו, בארץ הקודש.

הדוד ג'ילבר מחנה את מכוניתו בקצה השביל קרוב לחומה. הוא מתבונן מסביב וקובע נחרצות: הדוד דני מאחר. הוא לא יודע שהאידיוטים האלה סגרו את הרחוב בגלל השוק של יום ראשון. חוץ מזה הוא לא מכיר את הדרך ואין לו GPS. הדוד ג'ילבר הוא חובב טכנולוגיה ובכל פעם שהוא נכנס למכונית הוא מפעיל את הGPS כדי לסמן מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים. בדרך כלל הוא מתווכח עם ההוראות וטוען שהכול שטויות ולא ככה נוסעים.
אנחנו יוצאים מהמכונית ומוצאים את הדוד דני מנפנף בבקבוקי פלסטיק ריקים: הגעת? לא היו לך פקקים? שאל הדוד ג'ילבר ספק בתמיהה ספק באכזבה על שהדוד דני הרס לו את התיאוריה לאיחור שלא אירע. לא, הכל היה פרפקט, אומר הדוד דני שבניגוד לאחיו הוא איש נוח לבריות ושליו מעצם טבעו. יש לך כיפה ? הוא שואל את הקיבוצניק שלי והלז אומר כמצטדק שבמקרה היום, באופן יוצא דופן, שכח להביא. ג'ילבר מוציא מתא הכפפות את כובע המצחייה החביב עליו למשחקי הגולף שעליו נכתב חטיבת השריון 7.

אנחנו נגשים לחלקת הקבר בו ניצבת המצבה שעליה חקוקים שמותיהם של הסבא, הסבתא והדוד שלי שנפטר בדמי ימיו והוא בן 34. דני מביא בקבוקי מים וכולנו מתגייסים למלאכת הניקוי והמירוק במרץ רב. פתאום מגיח איש עב כרס ומזוקן שמציע שרותיי תפילה מקצועיים לעילוי נשמתם. הדוד דני והדוד וג'ילבר מסכימים מיד כי תפילות בעברית זה לא הצד החזק שלהם, ואילו הקיבוצניק יודע אמנם עברית, אבל לתפילות – טרם הוכשר. ואני, מה? טוב, אותי לא מחשיבים. אני רק בת. אתם מישראל? שואל המתפלל המקצוען ואנחנו אומרים שכן. לכמה זמן באתם? לעשרה ימים. יפה, יפה. אם תרצו אחר כך, תגידו לדודים שאנחנו אוספים תרומות לתלמידי חכמים, אפשר לשלם מזומן או בכרטיס אשראי.
המתפלל פתח במזמור לדוד ואמר נוסח של תפילת אשכבה. אחר כך ביקש שנאמר את שמות הנפטרים שעל קברם אנחנו עומדים והציע בנדיבותו להזכיר שמות נוספים שעולים על דעתנו. מסתבר שהדודים התברכו בזיכרון מופלא לבני משפחה שהלכו לעולמם והרשימה התארכה עד מאד. כשלא היה עוד את מי להזכיר הם הציעו שהקיבוצניק יוסיף קצת מתים משלו. אך הוא סירב בנימוס כי לא היה בטוח אם המעשה יביא נחת לאבות-אבותיו הסוציאליסטים שקבורים אי-שם בשדות העמק.

בתום המעשה הלך המתפלל המקצוען ושטר בידו ואנחנו פנינו לבקר בקבר נוסף: זה של הסבתא רבא שלי – ז'ווירה. הדוד דני אמר שאמנם לא פקד את הקבר שנים רבות, אך הוא חושב שידע להוביל אותנו לשם. החלטתי לנסוע אתו כדי לעזור לו בניווטים וביקשתי מהקיבוצניק שיסע עם ג'ילבר, כדי לארח לו לחברה. ג'ילבר אינו שולט בשום שפה מלבד צרפתית וחוץ מזה הוא נמנע לנהוג במקומות שאינו מכיר ואי אפשר להפעיל בהם GPS. למרבה הצער היה קצת קשה למצוא את החלקה המדויקת בבית הקברות הענק. מבעד למראה יכולתי לראות איך העצבים של הדוד ג'ילבר משפריצים בסילונים דקים מהקרחת כמו במזרקות המעוצבות בורסאי.
בסוף מצאנו את סבתא ז'ווירה. היא קבורה מתחת למצבת אבן אפורה ופשוטה שעליה שני גביעים גבוהים ובאמצע כיתוב: גב' מסיקה, ז'ווירה לבית דיצ'י, בת 85. בלי תאריך ברור להתחלה או סוף. מתוך הגביעים פרצו להם עשבי פרא גבוהים שקמלו והתייבשו.
קראנו לה סבתא-פרפר-כחול כי תמיד היתה חגורה בסינר כחול דהוי. לפעמים כילד, הייתי מתגנב מאחוריה ומתיר את הקשר כדי להשתובב אתה. היא היתה רודפת אחרי בנעל בית שלופה ומתגלגלת מצחוק. כל אחד מילדיה ונכדיה היה בטוח שאותו היא אוהבת במיוחד. היא ידעה לתת לכל אחד מאתנו את ההרגשה שהוא הכי אהוב, הכי מוצלח, הכי-הכי בעולם בשבילה. בעלה, סבא מורדשה נפטר בביזרט שבתוניסיה, אבל היא המשיכה לחיות אתנו כמה שנים ואחר כך היגרה אתנו לפריז בתחילת שנות השישים. הילדים והנכדים שלה נהגו להתקוטט זה עם זה כדי לזכות בה, שכן לא היה לה בית קבוע. יום אחד יצאה עם אחת מהנכדות לחופשה בהרים. היא לא הרגישה כל כך טוב באותו אחר הצהריים, אבל לא רצתה להטריד את הנכדה שהיתה אז בשמירת הריון. לפני שהחזירה את נשמתה לבורא סמנה באצבעה על השפתיים, כי צריך לשמור על השקט כדי לא להבהיל חלילה את הילדה. דני וג'ילבר חלקו אתנו עוד סיפורים משעשעים על הסבתא ז'ווירה וצחקנו הרבה. אחר כך אמרו : ככה בדיוק ראוי לזכור אותה. היא היתה מאד מצחיקה.

משמה של הסבתא רבה שלי ז'ווירה לבית דיצ'י עולה כי משפחתה היתה מקהילת יוצאי ליוורנו שעברו להתגורר בתוניסיה. אז הסבא שלי יוסף מסיקה הוא חצי איטלקי. איטליה זה במערב, נכון? כן. ותוניסיה? לא. או שלפחות, ככה נהוג לחשוב. אם כך איך להגדיר את היהודים-האיטלקים שהתגוררו שם? "מערביים" "שהתמזרחו"? ומה לגבי אלה שהיגרו אחר כך לצרפת? מה הם? "מזרחיים" ש"התמערבו"? ואלה שנגיד באו אחר כך לישראל? מזרחיים-שהתמערבו-שהתמזרחו-שהתמערבו קודם לכן? לא יודעת. זה נשמע נורא מסובך.

אחר כך התפנינו לשפוך מים ולמרק את אבן המצבה ואני שקלתי ביני לביני מה לעשות עם העשבים הצהובים שצימחו פרא בתוך גביעי השיש האפור. חיפושית אדומה הילכה במתינות על אחד הגבעולים, ובראשי חלפה  מחשבה שסבתא ז'ווירה מן הסתם לא היתה עושה עניין גדול מצבעם של העשבים, כל עוד חיפושיות קטנות יכולות  להתהלך בהם לפעמים.

 

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On יוני 24, 2011 at 1:23 pm

    נטלי יקרה,
    ברוך שובכם מצרפת (החבורה של ימי חמישי עצרה את כינוסיה
    עד לאוקטובר הבא), אני תמיד שמח לקרוא את רשימותייך
    המשפחתיות, כבר כתבתי לך פעם כי לטעמי זוהי ראשיתו
    של ספר חדש; יש ביחס שלך למשפחה ולשורשייך משהו שיוצא
    מהלב ועל-כן נוגע ללב, ויש בזה משהו מאוד משמח.

  • nataliemessika  On יוני 25, 2011 at 6:58 pm

    תודה שועי, בהחלט משהו שמתגלגל לי בראש זה זמן מה… 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: