Monthly Archives: יולי 2011

ספסל נטוש בשדה קוצים

בכניסה לעיר מצד ימין, יש כביש עפר שעובר בשדה קוצים זהוב. בין הכביש לקוצים פזורים בתי אבן נטושים ובתווך – מסילת ברזל שמציצה מבין אדמה סלעית. פעם עברה פה רכבת, אנשים ירדו ועלו בתחנה של ביסאן, היא בית שאן בערבית, נסעו וחזרו למקומות אחרים כמו חיפה וטבריה. היה בית מנהלה דו-קומתי לרכישת כרטיסים, היה בית משאבות ובית מחסנים. היה גם מגדל מים למילוי המיכלים לצינון  הקטרים. היו גם ספסלים לנוחות הנוסעים.

כנראה שלפני כמה שנים מישהו החליט לעשות פה טיילת. בין שדה הקוצים לכביש הראשי, עוברת דרך מרוצפת באריחי אקרשטיין. הורוד והאפור שולטים גם בחזיתות בתי הדירות להמונים, "הבלוקים" שמזדקרים למרחוק מפאתי העיר. פעם בשנות ה-80 הממשלה פצחה בפרויקט "שיקום שכונות" בחסות שר השיכון והפיתוח דוד לוי, המלך, מקור הגאווה של כל ביתשאני.  בתום שנתיים-שלוש ומיליונים רבים, כל הבלוקים האפורים והצפופים מקריית שמונה עד לנגב נצבעו בצבעי פסטל עליזים. בחלק מהמקומות הוסיפו ספסלי עץ שאפשר לעקור ופנסים מעוצבים עם פיתוחים שאפשר לנפץ במחי אריח אקרשטיין אחד. בבית שאן הקבלן הממונה הלך על ורוד עם גלים עולים ויורדים  בסגול ובתכלת. מי שגר בדירת שיכון אפורה ואטומה בת שני חדרים וחצי (כי את המרפסת סגרו לילד), יכול בזכות הממשלה  להתמלא באופטימיות ורודה. לקבלן, מיותר לציין, יש סיבות טובות יותר.

הספסל בכניסה לבית שאן, נטוע בגבו לעבר, לתחנת הרכבת שנבנתה בימי העות'מאנים, אך פניו נישאות קדימה אל מעבר לכביש הראשי, שם ניצב מתחם בטון עצום ואפור ונטוש לא פחות. פעם לפני שנים, אולי 30, רצו להקים פה אזור תעשייתי לתפארת מדינת ישראל. תוכננו עשרות מפעלים מיעוטי ידע אך מרובי ידיים כמו מפעל לייצור  תחתוני דלתא, או מפעל לאריזת עופות שיגיעו מקיבוצי האזור. השכם בכל בוקר היו יכולים להגיע לכאן אנשים אפורים שגרים בבלוקים ורודים, כדי להשתכר בהתאם למינימום שנקבע בחוק. אבל למרבה הצער, היוזמה הכלכלית הברוכה של הממשלה לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל, בגלל מצב השוק והיזמים והמשקיעים וכל היתר.  ידיים זולות זה יקר מדי למשק,  אבל ידיים יקרות (של הקבלנים למשל), זה הכי בזול.

על יד ספסל העץ הנטוש בכניסה לבית שאן יש מתקן שתייה שלא מוציא טיפת מים,  ויש פנסי חשמל מנופצים בעמודים  שלא דלקו אף פעם. הספסל נטוע עמוק בשדה קוצים שפורצים ועולים מאריחי  אקרשטיין ורודים. אם מזדמנים לשם במקרה, אפשר לשבת על הספסל הזה בנחת (זהירות עם הרגליים), לנשום את האוויר החם והיבש ולהתפלל למשב רוח קלילה שתחייה את הנפש, עם הפנים לקריית רפאים מבודדת והגב לעוד תחנה נטושה של רכבת העמק.

 

הסיטואציה ואני

לאבא שלי יש דודה בת למעלה מתשעים שתהיה בריאה. כשאנחנו נפגשים אתה באירועים משפחתיים היא מציגה אותי בפני מכריה ואומרת: תכירו, זאת הבת של האחיין של בעלי עליו השלום. היא מאד נחמדה, היא באה לבקר אותי  לעתים קרובות. לפני שנה התחתנה עם בחור מאד נחמד. אבל אין לו סיטואציה בכלל.

ולמי שתוהה למה הכוונה במילת הצופן "סיטואציה" (situation  גם בצרפתית)– הרי שהכוונה למצב הכלכלי. במושגים של הדודה, מי שמתחתנת עם אחד שיש לו סיטואציה, פועלת בתבונה רבה מזו שבוחרת להתמודד עם הסיטואציה שלה בעצמה. כי לכל סיטואציה יש חוקים משלה, סיטואציה זה לא משהו של מה בכך. סיטואציה זה משהו שכל אדם בר-דעת צריך לשאוף אליו ולו כפרס ניחומים על חיים דפוקים לגמרי.

אבל אני, ברוב טיפשותי עשיתי כל דבר כדי להרחיק את עצמי מכל סיטואציה אפשרית. ראשית בחרתי ללמוד בפקולטה למדעי הרוח, שנית- הקפדתי לברור את חבריי לחיים רק על פי הרעיונות שהיו להם בראש ולא על פי המזומנים שהיו להם בכיס. כבר לפני כשני עשורים, כשהייתי עדיין צעירה, אופטימית ומהודקת, פגשתי את דודתו של אבי על גג של פנטהאוס בריברייה הצרפתית. היא סקרה אותי מכף רגל עד ראש במבט בוחן ולבסוף קבעה: את נראית נחמד. רוצה שאני אכיר לך יהלומן רווק? ואני עניתי: לא, תודה רבה, אני אסתדר לבד.

והאמת? שרוב הזמן דווקא הסתדרתי, או מוטב לומר שרדתי. בשנים האחרונות ההישרדות הפכה יותר ויותר קשה, אבל לא העליתי בדעתי שאני צריכה לבוא בטענות לאף אחד – אלא לעצמי ולבחירותיי הגרועות. למשל, לפני כעשור כשחברי היו עסוקים בלחפש בתים במרכז במחירי מציאה, אני הייתי עסוקה בלחפש אוהל עמיד לחפירות. בזמן שחברי הטובים התאמצו לקרא את האותיות הקטנות בהסכמי המשכנתא, אני הייתי עסוקה בלקרוא הערות שוליים במאמרים שאינם מעניינים אף אדם בר-דעת. בזמן שחברי צברו כרטיסי חבר להנחות בסופרסל ובסופרפארם, אני צברתי כרטיסי סטודנט ותעודות שרק הגדילו לי את ההוצאות בכל חודש.  

ועכשיו בעקבות מחאת האוהלים שפושטת בארץ כשריפה בשדה קוצים, אני מתחילה להרגיש שאולי בכל זאת, יש תקווה. זו לא רק אשמתי הגמורה.  מעכשיו אל תאמר: מה עשיתי אני  למען הסיטואציה, אלא – מה הסיטואציה עשתה בשבילי?

אתמול בלילה כשהלכתי עם בן זוגי נטול-הסיטואציה אך הנחמד להפליא ברחובות העיר, סיפרתי לו על ההצעה המפתה שקיבלתי לפני שנים מדודתו של אבי. והוא – מלח הארץ, דור שלישי להתיישבות העובדת בא"י, פער מולי שתי עיניים עגולות וזעק: אבל היית צריכה להסכים! היית צריכה להתחתן אתו ואח"כ להתגרש ולהתחתן אתי. בסיטואציה שלי את פגעת, בסיטואציה שלי !

סרטון שבו רואים אנשים עם ובלי סיטואציה בשדרות רוטשילד

ישכור עם ישראל

המונית של קו 5 עוצרת בצומת דיזנגוף ולא פונה כהרגלה משדרות נורדאו. המוני נוסעים מצטופפים בפינת הרחוב ממתינים. היה לי מזל, קפצתי עליה לפני, כשעוד עמדה ברמזור. אני מתיישבת ומקשיבה לשיחתן של שתי נשים צעירות שיושבות מאחור. "כבר אי אפשר יותר, מוגזם", "16 שנים גרתי בדירה ועכשיו הבעלבית רוצה לגרש כדי שיוכל להשכיר אותה במחיר גבוה יותר, מה אני אעשה, לאן אני אלך"? הנהג מתעדכן על דיווחי תנועה במכשיר הקשר: איבן גבירול חסום, רוטשילד חסום, יש הרבה נוסעים מחכים בתחנות.

המונית עוצרת בדיזנגוף סנטר והנהג ואומר חבר'ה, אני ממשיך דרך קינג ג'ורג' לאלנבי ולתחנה מרכזית. אי אפשר לעבור ברוטשילד. אני מצטרפת לרוב נוסעי המיניבוס שיורדים. גם את להפגנה? שואלת אחת הבנות ואני אומרת בטח. כשותפות לגורל אנחנו חולקות מידע בסיסי: איפה גרים, כמה שנים, כמה חדרים, כמה משלמים. "ביבי רוצה שנלך לגור בלוד. שהוא ילך לגור בזול בדירת ארבעה כיווני ירי. נראה אותו ". אני מחייכת ושואלת אותה מאיפה היא במקור והיא אומרת מצפת. גם אני מהצפון. בעצם רוב רובם של התלביבים הם אנשים שהגיעו מעיירות, כפרים, מושבים וקיבוצים שכוחי אל והדבר האחרון שמתחשק להם לעשות הוא לחזור לשם. תודה רבה, ניסינו, הבנו את הרעיון. האמת? לא משהו. לפחות עד שהמדינה הזו תחליט להתפקח לדאוג שגם שם יהיו תנאי מחייה בסיסיים – תחבורה מהירה (מישהו אמר רכבת?), פרנסה (ולא ב40% נמוכה מהשכר הממוצע במשק), ומשהו לעשות עם הנפש (ולא, ערבי דרשות בבית חב"ד, זה לא נחשב תרבות).

רק שיהיו מספיק אנשים, אומרת האחת, אחרת הלך כל המאמץ של השבוע האחרון. אנחנו מגיעות לכיכר הבימה, הכיכר אמנם מלאה, אבל לא מספיק. אל תדאגו עוד יבואו הרבה, אני מנחמת אותן. מוקדם עדיין והרחובות פקוקים. רוצות להכין שלטים? שואלת מישהי שאנחנו פוגשות בקהל, יאללה בכיף. לכו לאוהל ליד המטבח. יש שם קרטונים וטושים.
אנחנו מגיעות לאוהל ופוגשות בבחור שחום ומתולתל עם חיוך לבן ענק. אנשים בואו תהיו השינוי שאתם מייחלים לו ! הוא צועק ומנפנף בבדל קרטון שעליו נכתב – "רווחה וצדק ולא רווח וצדקה". לאורך השדרה מאות אוהלים, מחצלות ומזרונים הפרושים מבואכה הבימה עד לקצה האופק. אין כמעט שטח פנוי לרפואה. התפוצצות אוכלוסין רבתית. בקצה הכיכר עומדות בשורה ניידות שידור עם צלחות ליוון ענקיות על הגג. קול ישראל, וגלי צה"ל ותחנות בינלאומיות. שוטרים וחיילי מג"ב עומדים בתווך, ממתינים בדריכות. משהו קורה פה וזה אמתי.
אני נפרדת מהחברות הזמניות לדרך ונבלעת בהמון הגדול, בגל העצום שמתחיל לנוע לאט כמו נחשול לקול תופים ושופרות. מכל החלונות יוצאים שכנים, מכים במרץ בסירים ומחבטות מעל השיירה הענקית שעוברת ברחוב. מישהו הוציא את מערכת הגברה למרפסת וצלילי הבלוז שבוקעים מהגיטרה החשמלית מלווים אותנו כברת דרך. זה אמתי הדבר הזה? כן, לגמרי. כנראה שעברנו את מכסת ההבלגה ועכשיו הכעס פורץ החוצה, נקי ומזוכך, מציף את העור הדביק מלחות, את הספקות, את התבוסתנות שזה המצב ואין מה לעשות, וכלכלת שוק זו כלכלת שוק, ושכל אחד לעצמו בכל חודש של הישרדות, ובכל שנה שבה צריך לחדש את חוזה השכירות.
כמה ימים אחרי שחזרנו מצרפת, הייתי במצב קרבי למדי. אמרתי לבנזוג שלי שנמאס לי. שהכל פה עקום. שזה לא הגיוני. איך זה שבני הדודים מצרפת שוקלים איפה לרכוש את הבית השני או השלישי  להשקעה (בבקשה, רק לא בתל אביב !) – ואנחנו אפילו לא יכולים לחלום על רכישת בית ראשון. הרי עשיתי את כל מה שהם עשו ויותר, עשיתי את מה שציפו מממני לעשות לפי הספר -ללמוד מקצוע, להיות טובה, להצליח. אז איך זה שעוד לפני גיל 40 הם כבר יושבים לבטח מתחת לעץ, נהנים מהפירות והצל, ואנחנו נאבקים בשמש הקופחת ממתינים עד בוש לבדל זלזל שיואיל להציץ מהאדמה התחוחה הזו? מה לא עשינו נכון? .

בעשור האחרון קרה דבר מעניין: למי שהיה הרבה – יש היום הרבה יותר, למי שהיה מעט – יש היום הרבה פחות, וכל השאר באמצע- נתקעו. בעיה שלהם. והאמצע התקוע הזה שטף אתמול את רחובות תל אביב. אמצע תוסס וכועס שלא השמיע את קולו עד עכשיו. כי הוא היה עסוק מדי במלחמות הישרדות, כי הוא לרוב עייף מדי ומיואש מהשיטה, מהממשל, מהתקווה שיכולים להיות לנו חיים טובים יותר. הנה משהו ששווה לפתוח את הלימודים בגן בכל בוקר: ילד מגיע לך תקווה. אמתית אבל, לא מזוייפת.

קהל גדול ממלא את רחבת המוזיאון ואין מקום לזוז. אני לא מצליחה לדבר עם אף אחד מהחברים שלי כי הסלולריים קרסו. במילא אי אפשר למצוא כאן מישהו ספציפי – אבל אפשר למצוא הרבה אחרים – הנה הזמר מיכה שטרית שנראה מחוייך ונדהם כמו רובנו, הנה ח"כ דב חנין מוחה כפיים בקצב, נראה כמו ילד כאפות שזכה למסיבת הפתעה גדולה מכל צפיות, והנה שם ליד המעקה נשען לו נתן זהבי עם משקפי שמש בלילה וסגריה נצחית בוערת. דומה שגם הוא במבוכה, מתקשה להאמין למה שרואות עיניו.

מארגני המחאה החליטו שרק נשים יעלו לבמה לדבר, וטון דיבורן מצריך מאתנו הנוכחים, הקשבה מסוג אחר. לוקח קצת זמן להתרגל לקולות הגבוהים שמדברים בשצף, כמעט בלי הפסקות (חוץ מדפי שיזמה את המאבק שהיא דווקא בסדר), אבל לאט לאט המסרים בכל זאת עוברים: נציגת העובדים הסוציאליים, נציגת הסטודנטים לרפואה מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב, נציגת המורים. כולן מדברות על הזכות האזרחית הבסיסית לרפואה, חינוך וקורת גג ראויים. כי במדינה צמחו יש כיום שתי מערכות שירותים נפרדות – אחת למי שיש ואחת לכל השאר שנאלצים להסתפק בשאריות שהממשלה מוכנה לספק. או שלא.

לפני כמה ימים נפגשתי עם אדם נחמד באחד ממקומות עבודתי, מנהל חשבונות שעלה מרוסיה. הוא אמר שהמחשבה היחידה שמרוממת מעט את רוחו בלילות הטרופים ללא שינה מטרדות המשכנתא והחובות היא – שאם סוף-סוף ילך לעולמו, הביטוח יכסה את החוב. כי למות הכי משתלם פה. יותר זול וגם למשפחה יוצא בכל זאת, משהו טוב.

לבד בנצרת

בסוף השבוע האחרון נסענו לנצרת לסוף שבוע אחרון בהחלט. בהתייעצות משפחתית שנמשכה חודשים רבים הוחלט שדי, אי אפשר להמשיך יותר, ועם כל הצער צריך לעזור להם לעבור משם כי רחוק, כי מוזנח, כי קשה. כי הם נשארו לבד בנצרת.

יותר מארבעים שנה הם גרו שם ההורים שלי. ארבעים שנה במדבר הגלילי הזה, ועכשיו סוף-סוף הם עוברים למרכז. הזיקנה מעצם טבעה, לא היטיבה אתם. הנסיעות שלהם אלינו התמעטו עם הזמן למרות שכביש 6 מקצר את הנסיעה מפאתי ואדי ערה דרומה. אנחנו מצדנו נדרשנו להגיע לעתים קרובות יותר בתחושות בהילות ומועקה הולכת וגוברת, כי בכל פעם צץ משהו אחר. ובינינו לבין עצמנו תהינו כמה שנים עוד אפשר להמשיך עם זה כך, מונעים בשלט רחוק, שעה וחצי עד שעתיים לכל צד לפחות.

אז התארגנו אחיי ואני למבצע ביעילות צבאית כמעט: כוח חלוץ לאריזות אחרונות ביום חמישי בערב (בן זוגי ואני), כוח עיקרי מגיע בשבת לדאוג שהכל מתוקתק ונשאר לקבל את פני המובילים למחרת (אח א'), וכוח מאסף שלישי ממתין למשאית בבית החדש שנשכר להם (אח ב'). בפקודת היום הוחלט גם על תרגיל הסחה – צריך לקחת את אמא מהבית במוצ"ש "ליום כיף בת"א" כדי שלא תצטרך להתמודד עם מראות הנטישה הסופית מהמקום היחיד שהכירו מאז שעלינו לארץ.

בדרך חזרה דחוסה בספסל האחורי עם ארגזים טעוני זכרונות שהוסתרו בארונות אפלים, התפלאתי לגלות שאין בי הרבה צער. רק קצת. בכל זאת, נצרת עלית, שבפינו המקומיים קונתה נ-צרת, היא תבנית נוף מולדתי מגיל 5 בערך. קדמה לה הטיילת בריביירה בניס אבל אני חושדת שבשל המעבר הטראומתי, היא נשכחה ממני לחלוטין.
נ-צרת. אויר צונן וצלול בכל עונות השנה. צלצולי פעמון מכנסיית הבשורה וסלסולי מואזין. נופים מנומנמים – הר תבור, עמק יזרעאל, ערבסקות של כפרים בלולים זה בזה מסביב. חורשות אורנים של הקרן קיימת. מין רפיון, לאות נונשלנטית, אדישות יגעה מכסים את הכל כמו אבק. 35 לא החליפו ראש עיר כי אף אחד אחר לא טרח להתמודד מולו. 20 שנה לא היה שם רמזור. קולנוע היה פעם בשנות ה-80 ואחר כך נסגר. הולכים לקניון כדי להעביר את הזמן, אבל הזמן לא עובר בנ-צרת. מסביב גיבוב ארכיטקטוני של "בלוקים" כעורים, שכונת "וילות", שכונה צפונית, שכונה דרומית, רסקו, קסבה אחת. מפעלים אפורים כמו שלדי לויתנים מזמנים פריהיסטוריים נותנים פרנסה דחוקה לתושבים. השלטים שמתנוססים עליהם מוחלפים עם השנים –צה.דה מפעלי שוקולד – היה למפעלי עלית ומפעלי עלית – היו לשטראוס. רק האנשים שפוקדים אותם כל בוקר, נשארים, לא מתחלפים לעולם.

פעם כשהיינו חוזרים מבית ספר עם ציון "מספיק" במחברת אבא שלנו היה אומר בהשלמה מוסרנית : "לא נורא, בצה. דה. יש הרבה עבודה." וכך צה. דה. מפעלי שוקולד היה עבורינו מין תמרור הזהרה ענקי שהתנוסס מעל ראשנו בריחותיו המתוקים להטריד. כך יעשה לאיש שבוחר לחיות ללא מאמץ. סופו שיכלה שנותיו בתוך חבית שוקולד במשמרות קבועות משש בבוקר עד ארבע.
ואמנם אחיי ואני, הפנמנו שכדי להתקדם בחיים צריך לעזוב אותה, את נ-צרת. מיד אחרי הצבא פנינו למקומות אמיתיים – ירושלים, חיפה, רחובות. כך עשו גם רוב חברינו שלמדו אתנו בשכבה. הבודדים שנשארו בנ-צרת התגייסו למשטרה.

טועה ומטעה מי שטוען לקיומה של "בועה תלביבית". הבועה האמיתית נמצאת אי-שם בעיירות שכוחות אל ומאובקות מהשכחה כמו נ-צרת, עפולה, כמו בית שאן. כמו ערים ועיירות דומות להן בנגב. מקומות שאינם מציעים לתושביהן היגעים דבר מלבד לחם, עבודה וערוץ 2. שום מחאה לא תצמח שם לעולם, להיפך. המחאה היחידה האפשרית היא לקום וללכת, כי לאף אחד לא באמת אכפת ממה שקורה שם. אבל אז יגלו שגם אם ימכרו את כל רכושם שעליו עמלו כל חייהם, הסכום לא יספיק להם ולו לרכישת חדר מרתף מעופש במרכז.

מי שבעט לו

לרשע אין שם, או לפחות לא בשלביו הראשונים של המעשה. תווי פניו מטושטשים תמיד, צלליתו דקה, או רחבה, לא ברור. הוא יכול להיות כל אחד ואחד: הבן של השכן ממול, הבן-דוד של החבר לעבודה. הבחור הנחמד שפוגשים בתור לקולנוע.

ואז פתאום, כשאי אפשר יותר להסתיר, הוא פורץ החוצה, השם.
ואז מתחילים להסביר, ברור, זה בגלל שהוא גדל ברמת אביב, או בכפר סבא מעוז היאפים. אימא שלו עורכת דין, לאבא שלו יש חברת יזמות בתחום ההייטק. אנשים מקסימים, אומרים השכנים. אבל אחר כך, כמעט בלחישה מעיזים להוסיף הסבר דחוק למקר שקרה: זה בגלל שלא נתנו לו מספיק תשומת לב, אולי. הם היו כל כך עסוקים בקריירה, עד שלא שמו לב שצומחת להם מפלצת קטנה מתחת לאף.

ברור שהוא מעיירת פיתוח, ממשפחה קשת יום, מגיל 7 סחב ארגזי ירקות בשוק כדי להביא כמה מעות לאמו הנרקומנית ולאביו השתיין למספר לא ידוע של אחיו ואחיותיו. מה יש להתפלא בכלל. זה הכל המדינה אשמה. ככה נראית הזנחה. שם רוסי? ברור. לא היה לי ספק בכלל. אלה אין להם אלוהים הרי. קיבוצניק? נו, מה. גם גזלנים וגם רוצחים בפוטנציה. מרוקאי? גרוזיני? דרוזי? בדואי? בולגרי? ברור, בטח ברור. זה מה שחשדתי עוד לפני שהתגלה פרצופו האמתי. עוד לפני שקבעו ואמרו בוודאות: זהו שמו.

אבל האמת היא שהשם הוא לא חשוב במקרה הזה. כי האשם הוא בנו, כולם. מי שחי במציאות הזאת ומי שבוחר להסית מבטו ממנה כי היא קשה מדי לעיכול. מי שמעדיף לא לשמוע את הקולות ולא לראות את הצער, העזובה, היהירות, האטימות, הכוחנות, הרגל הגסה שצועדת בביטחה במקום שבו כבר שנים רבות כל כך, כיכר השוק ריקה. ואין בה דוכני מזון מלבד אלה שמדי פעם בפעם הופכים על הרצפה, ואין מוסר – אבל חוקים בלי סוף, ואין קולות שמחה רק שמחה לאיד ושטנה, ואין דרך ארץ רק דרך ייסורים ארוכה שסופה לא נראה, ואין תורה מלבד "תורת המלך" ואין ברכה, מלבד "ברוך הגבר".

רכבת עמק הבכא

יצאתי לצמח שעל גדות הכנרת לתעד את מתחם הרכבת או את מה שנותר ממנו. חמישה מבנים במתחם, שלושה מהתקופה העות'מאנית ושניים מתקופת המנדאט. את המבנים העות'מאנים קל לזהות – הם נבנו מאבני גזית בסגנון  טמפלרי חגיגי ומכובד ולא בכדי – היועץ הבכיר של הפרויקט היה הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר, שאף זכה לתואר האצולה "פאשה" מידי הסולטאן . 

 

##

תיזהרי מהכלב.

מה כלב?

את לא רואה, יש פה כלב בכלוב.

למה נעלתם  את הכלב בבניין היסטורי שמיועד לשימור?

זה לא אנחנו. זה הווטרינר של המועצה המקומית. שמים אותם כאן בינתיים, לפני ששולחים אותם להסגר. אבל אל תדאגי מטפלים בו יפה. תראי יש לו אוכל, מים, הכל.

 

 ### 

את  הרכבת החיג'אזית המכונה גם "רכבת העמק" בנו העות'מאנים בשנת 1905 כדי להסיע  את עולי הרגל במצוות החאג' בדרכם לערים שבדרום ערב, אך עקב מחסור בכבישים סלולים הייתה לאמצעי התחבורה הראשי  מצפון הארץ עד לדמשק.  שלוש פעמים בשבוע עשתה את דרכה מחיפה לאל חמה וכעבור שלוש שנים מיום הפעלתה,  עלתה התדירות לפעם ביום. חמש תחנות עצירה הוקמו לאורך המסילה:  בתל שמאם (כפר יהושע), פולה (עפולה), ביסן (בית שאן), ג'סר א-מג'מע (קיבוץ גשר),  ובצמח. ברבות השנים נוספו תחנות עצירה נוספות לאורך הציר הקיים, בהשפעת צרכיי הישובים היהודיים שהתפתחו באזורי העמקים הצפוניים.

 

###

תגידי יש לך עוד הרבה פה?

לא עוד הרבה. שעה.

מה את עושה בדיוק?

מצלמת, מתעדת. כשאני אסיים פה, תוכלו לנעול וללכת, הבניינים האחרים פתוחים אז אני יכולה להסתדר לבד.

טוב אז נחכה.

 ###

 

 תחנת הרכבת בצמח הפכה לתחנת גבול בהסכמת הבריטים והצרפתים, למרות שהגבול המדיני בין פלשתינה-א"י לבין סוריה שהיתה תחת שלטון צרפת, נקבע באל חמה  8 ק"מ ממזרח לעיירה . צמח שגשגה והתרחבה ובמתחם הרכבת נבנו בין השאר –  בית מכס, מחסנים, חנויות, בתי מגורים לעובדים וגם מתקן סובב שנועד להפוך את כיוון הקטרים שהתחלפו בהמשך הנסיעה מעבר לגבול. הסוחרים והתושבים שבטבריה הסמוכה, ראו בשגשוגה של צמח הסגת גבול. במרץ 1928 ביקר בה אלפרד מונד, לימים הלורד מלצ'ט  ובעת ביקורו שטחו בפניו  פרנסי העיר את בעיותיהם ובהן ניתוקם מקו הרכבת. התזכיר חובר  בידי יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד.

 

 ####

 ואיפה מצאתם אותו?

את מי אותו?

את הכלב.

נזירות מצאו אותו בהר האושר והביאו אותו לכאן.

מסכן. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

 

####

מחיר הכרטיס היה 19 גרוש מצרי למחלקה ג', 38 גרוש מצרי למחלקה ב', 57 גרוש מצרי למחלקה א' אך בפועל כל הנוסעים נתנו "בקשיש" לכרטיסן במקום לשלם. רוחב  פסי המסילה היה 105 ס"מ, ועל כן לא ניתן היה להסיעה על פסי המסילה רכבות "ברוחב תקני" (143 ס"מ) שהוקמו מאוחר יותר בידי הבריטים.  רכבת העמק היתה כלי התחבורה העיקרי לשיווק תוצרת האזור כולו וסוחרי דמשק נהגו לבוא בה כדי לקנות ולמכור כבשים, גבינת ושעורה.  דייגי  טבריה נהגו להביא את שללם לתחנה בצמח ולמוכרו לערים ולישובים הפרושים לאורך המסילה.

 

####

 תגידו כמה משאיות זבל נכנסות לפה כל יום?

לא יודע, עשרים-שלושים.

אני מקווה שלא יכסו עלינו לגמרי. אני חוששת  שלא אוכל לצאת מפה לעולם.

אל תדאגי, מקסימום נבוא לחלץ אותך עם המנוף של המועצה.

 

 ####

הנסיעה מחיפה לצמח ארכה שלוש שעות ויותר. מספרים שבאחד הימים נהג הקטר שוחח עם חמר שהילך בצד הדרך, זה מקרטע ונוסע מזה וזה  רוכב ומקטע מזה.  כעבור זמן מה, אמר החמר לנהג הקטר: הייתי ממשיך לשוחח אתך, אבל קצת ממהר, עלי להמשיך ברכיבה.

 

 ####

(כמה שעות מאוחר יותר)

וואווווו….

אל תבכה חומי. כלב טוב חומי.

ואוווווו….

אתה מבין חומי, אני לא יכולה לחלץ אותך, מצטערת. עובדי המועצה נסעו ולקחו אתם את המפתחות. נשארנו רק אתה ואני ושיירת משאיות הזבל שלא נחה לרגע. מזלך שאתה בתוך מבנה, לפחות אתה מוגן.

ואוווווו….

יהיה בסדר חומי,  אל תיילל. זוכר איך לא מזמן התהלכת חופשי ומאושר בהר האושר,  רק אתה, רוח הקודש והנזירות החביבות?

תראה מה הם עוללו למקום הזה. ההווה דפוק לגמרי ובינינו – גם העתיד לא מבטיח במיוחד. אבל אנחנו צריכים  לשאוב כוח מאיפשהו. חייבים להאמין שיהיה בסדר, כמו שהיה פעם מזמן.  יודע מה? אני הולכת לכתוב להם כזה דוח על מה שהיה פה, שהם לא יאמינו בכלל. גם אתה תהיה שם חומי, מבטיחה. אני אדאג באופן אישי שגם  לך יהיה מקום, גם אם צנוע, בהיסטוריה.