הסיטואציה ואני

לאבא שלי יש דודה בת למעלה מתשעים שתהיה בריאה. כשאנחנו נפגשים אתה באירועים משפחתיים היא מציגה אותי בפני מכריה ואומרת: תכירו, זאת הבת של האחיין של בעלי עליו השלום. היא מאד נחמדה, היא באה לבקר אותי  לעתים קרובות. לפני שנה התחתנה עם בחור מאד נחמד. אבל אין לו סיטואציה בכלל.

ולמי שתוהה למה הכוונה במילת הצופן "סיטואציה" (situation  גם בצרפתית)– הרי שהכוונה למצב הכלכלי. במושגים של הדודה, מי שמתחתנת עם אחד שיש לו סיטואציה, פועלת בתבונה רבה מזו שבוחרת להתמודד עם הסיטואציה שלה בעצמה. כי לכל סיטואציה יש חוקים משלה, סיטואציה זה לא משהו של מה בכך. סיטואציה זה משהו שכל אדם בר-דעת צריך לשאוף אליו ולו כפרס ניחומים על חיים דפוקים לגמרי.

אבל אני, ברוב טיפשותי עשיתי כל דבר כדי להרחיק את עצמי מכל סיטואציה אפשרית. ראשית בחרתי ללמוד בפקולטה למדעי הרוח, שנית- הקפדתי לברור את חבריי לחיים רק על פי הרעיונות שהיו להם בראש ולא על פי המזומנים שהיו להם בכיס. כבר לפני כשני עשורים, כשהייתי עדיין צעירה, אופטימית ומהודקת, פגשתי את דודתו של אבי על גג של פנטהאוס בריברייה הצרפתית. היא סקרה אותי מכף רגל עד ראש במבט בוחן ולבסוף קבעה: את נראית נחמד. רוצה שאני אכיר לך יהלומן רווק? ואני עניתי: לא, תודה רבה, אני אסתדר לבד.

והאמת? שרוב הזמן דווקא הסתדרתי, או מוטב לומר שרדתי. בשנים האחרונות ההישרדות הפכה יותר ויותר קשה, אבל לא העליתי בדעתי שאני צריכה לבוא בטענות לאף אחד – אלא לעצמי ולבחירותיי הגרועות. למשל, לפני כעשור כשחברי היו עסוקים בלחפש בתים במרכז במחירי מציאה, אני הייתי עסוקה בלחפש אוהל עמיד לחפירות. בזמן שחברי הטובים התאמצו לקרא את האותיות הקטנות בהסכמי המשכנתא, אני הייתי עסוקה בלקרוא הערות שוליים במאמרים שאינם מעניינים אף אדם בר-דעת. בזמן שחברי צברו כרטיסי חבר להנחות בסופרסל ובסופרפארם, אני צברתי כרטיסי סטודנט ותעודות שרק הגדילו לי את ההוצאות בכל חודש.  

ועכשיו בעקבות מחאת האוהלים שפושטת בארץ כשריפה בשדה קוצים, אני מתחילה להרגיש שאולי בכל זאת, יש תקווה. זו לא רק אשמתי הגמורה.  מעכשיו אל תאמר: מה עשיתי אני  למען הסיטואציה, אלא – מה הסיטואציה עשתה בשבילי?

אתמול בלילה כשהלכתי עם בן זוגי נטול-הסיטואציה אך הנחמד להפליא ברחובות העיר, סיפרתי לו על ההצעה המפתה שקיבלתי לפני שנים מדודתו של אבי. והוא – מלח הארץ, דור שלישי להתיישבות העובדת בא"י, פער מולי שתי עיניים עגולות וזעק: אבל היית צריכה להסכים! היית צריכה להתחתן אתו ואח"כ להתגרש ולהתחתן אתי. בסיטואציה שלי את פגעת, בסיטואציה שלי !

סרטון שבו רואים אנשים עם ובלי סיטואציה בשדרות רוטשילד

מי שבעט לו

לרשע אין שם, או לפחות לא בשלביו הראשונים של המעשה. תווי פניו מטושטשים תמיד, צלליתו דקה, או רחבה, לא ברור. הוא יכול להיות כל אחד ואחד: הבן של השכן ממול, הבן-דוד של החבר לעבודה. הבחור הנחמד שפוגשים בתור לקולנוע.

ואז פתאום, כשאי אפשר יותר להסתיר, הוא פורץ החוצה, השם.
ואז מתחילים להסביר, ברור, זה בגלל שהוא גדל ברמת אביב, או בכפר סבא מעוז היאפים. אימא שלו עורכת דין, לאבא שלו יש חברת יזמות בתחום ההייטק. אנשים מקסימים, אומרים השכנים. אבל אחר כך, כמעט בלחישה מעיזים להוסיף הסבר דחוק למקר שקרה: זה בגלל שלא נתנו לו מספיק תשומת לב, אולי. הם היו כל כך עסוקים בקריירה, עד שלא שמו לב שצומחת להם מפלצת קטנה מתחת לאף.

ברור שהוא מעיירת פיתוח, ממשפחה קשת יום, מגיל 7 סחב ארגזי ירקות בשוק כדי להביא כמה מעות לאמו הנרקומנית ולאביו השתיין למספר לא ידוע של אחיו ואחיותיו. מה יש להתפלא בכלל. זה הכל המדינה אשמה. ככה נראית הזנחה. שם רוסי? ברור. לא היה לי ספק בכלל. אלה אין להם אלוהים הרי. קיבוצניק? נו, מה. גם גזלנים וגם רוצחים בפוטנציה. מרוקאי? גרוזיני? דרוזי? בדואי? בולגרי? ברור, בטח ברור. זה מה שחשדתי עוד לפני שהתגלה פרצופו האמתי. עוד לפני שקבעו ואמרו בוודאות: זהו שמו.

אבל האמת היא שהשם הוא לא חשוב במקרה הזה. כי האשם הוא בנו, כולם. מי שחי במציאות הזאת ומי שבוחר להסית מבטו ממנה כי היא קשה מדי לעיכול. מי שמעדיף לא לשמוע את הקולות ולא לראות את הצער, העזובה, היהירות, האטימות, הכוחנות, הרגל הגסה שצועדת בביטחה במקום שבו כבר שנים רבות כל כך, כיכר השוק ריקה. ואין בה דוכני מזון מלבד אלה שמדי פעם בפעם הופכים על הרצפה, ואין מוסר – אבל חוקים בלי סוף, ואין קולות שמחה רק שמחה לאיד ושטנה, ואין דרך ארץ רק דרך ייסורים ארוכה שסופה לא נראה, ואין תורה מלבד "תורת המלך" ואין ברכה, מלבד "ברוך הגבר".

רכבת עמק הבכא

יצאתי לצמח שעל גדות הכנרת לתעד את מתחם הרכבת או את מה שנותר ממנו. חמישה מבנים במתחם, שלושה מהתקופה העות'מאנית ושניים מתקופת המנדאט. את המבנים העות'מאנים קל לזהות – הם נבנו מאבני גזית בסגנון  טמפלרי חגיגי ומכובד ולא בכדי – היועץ הבכיר של הפרויקט היה הגרמני היינריך אוגוסט מייסנר, שאף זכה לתואר האצולה "פאשה" מידי הסולטאן . 

 

##

תיזהרי מהכלב.

מה כלב?

את לא רואה, יש פה כלב בכלוב.

למה נעלתם  את הכלב בבניין היסטורי שמיועד לשימור?

זה לא אנחנו. זה הווטרינר של המועצה המקומית. שמים אותם כאן בינתיים, לפני ששולחים אותם להסגר. אבל אל תדאגי מטפלים בו יפה. תראי יש לו אוכל, מים, הכל.

 

 ### 

את  הרכבת החיג'אזית המכונה גם "רכבת העמק" בנו העות'מאנים בשנת 1905 כדי להסיע  את עולי הרגל במצוות החאג' בדרכם לערים שבדרום ערב, אך עקב מחסור בכבישים סלולים הייתה לאמצעי התחבורה הראשי  מצפון הארץ עד לדמשק.  שלוש פעמים בשבוע עשתה את דרכה מחיפה לאל חמה וכעבור שלוש שנים מיום הפעלתה,  עלתה התדירות לפעם ביום. חמש תחנות עצירה הוקמו לאורך המסילה:  בתל שמאם (כפר יהושע), פולה (עפולה), ביסן (בית שאן), ג'סר א-מג'מע (קיבוץ גשר),  ובצמח. ברבות השנים נוספו תחנות עצירה נוספות לאורך הציר הקיים, בהשפעת צרכיי הישובים היהודיים שהתפתחו באזורי העמקים הצפוניים.

 

###

תגידי יש לך עוד הרבה פה?

לא עוד הרבה. שעה.

מה את עושה בדיוק?

מצלמת, מתעדת. כשאני אסיים פה, תוכלו לנעול וללכת, הבניינים האחרים פתוחים אז אני יכולה להסתדר לבד.

טוב אז נחכה.

 ###

 

 תחנת הרכבת בצמח הפכה לתחנת גבול בהסכמת הבריטים והצרפתים, למרות שהגבול המדיני בין פלשתינה-א"י לבין סוריה שהיתה תחת שלטון צרפת, נקבע באל חמה  8 ק"מ ממזרח לעיירה . צמח שגשגה והתרחבה ובמתחם הרכבת נבנו בין השאר –  בית מכס, מחסנים, חנויות, בתי מגורים לעובדים וגם מתקן סובב שנועד להפוך את כיוון הקטרים שהתחלפו בהמשך הנסיעה מעבר לגבול. הסוחרים והתושבים שבטבריה הסמוכה, ראו בשגשוגה של צמח הסגת גבול. במרץ 1928 ביקר בה אלפרד מונד, לימים הלורד מלצ'ט  ובעת ביקורו שטחו בפניו  פרנסי העיר את בעיותיהם ובהן ניתוקם מקו הרכבת. התזכיר חובר  בידי יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד.

 

 ####

 ואיפה מצאתם אותו?

את מי אותו?

את הכלב.

נזירות מצאו אותו בהר האושר והביאו אותו לכאן.

מסכן. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

 

####

מחיר הכרטיס היה 19 גרוש מצרי למחלקה ג', 38 גרוש מצרי למחלקה ב', 57 גרוש מצרי למחלקה א' אך בפועל כל הנוסעים נתנו "בקשיש" לכרטיסן במקום לשלם. רוחב  פסי המסילה היה 105 ס"מ, ועל כן לא ניתן היה להסיעה על פסי המסילה רכבות "ברוחב תקני" (143 ס"מ) שהוקמו מאוחר יותר בידי הבריטים.  רכבת העמק היתה כלי התחבורה העיקרי לשיווק תוצרת האזור כולו וסוחרי דמשק נהגו לבוא בה כדי לקנות ולמכור כבשים, גבינת ושעורה.  דייגי  טבריה נהגו להביא את שללם לתחנה בצמח ולמוכרו לערים ולישובים הפרושים לאורך המסילה.

 

####

 תגידו כמה משאיות זבל נכנסות לפה כל יום?

לא יודע, עשרים-שלושים.

אני מקווה שלא יכסו עלינו לגמרי. אני חוששת  שלא אוכל לצאת מפה לעולם.

אל תדאגי, מקסימום נבוא לחלץ אותך עם המנוף של המועצה.

 

 ####

הנסיעה מחיפה לצמח ארכה שלוש שעות ויותר. מספרים שבאחד הימים נהג הקטר שוחח עם חמר שהילך בצד הדרך, זה מקרטע ונוסע מזה וזה  רוכב ומקטע מזה.  כעבור זמן מה, אמר החמר לנהג הקטר: הייתי ממשיך לשוחח אתך, אבל קצת ממהר, עלי להמשיך ברכיבה.

 

 ####

(כמה שעות מאוחר יותר)

וואווווו….

אל תבכה חומי. כלב טוב חומי.

ואוווווו….

אתה מבין חומי, אני לא יכולה לחלץ אותך, מצטערת. עובדי המועצה נסעו ולקחו אתם את המפתחות. נשארנו רק אתה ואני ושיירת משאיות הזבל שלא נחה לרגע. מזלך שאתה בתוך מבנה, לפחות אתה מוגן.

ואוווווו….

יהיה בסדר חומי,  אל תיילל. זוכר איך לא מזמן התהלכת חופשי ומאושר בהר האושר,  רק אתה, רוח הקודש והנזירות החביבות?

תראה מה הם עוללו למקום הזה. ההווה דפוק לגמרי ובינינו – גם העתיד לא מבטיח במיוחד. אבל אנחנו צריכים  לשאוב כוח מאיפשהו. חייבים להאמין שיהיה בסדר, כמו שהיה פעם מזמן.  יודע מה? אני הולכת לכתוב להם כזה דוח על מה שהיה פה, שהם לא יאמינו בכלל. גם אתה תהיה שם חומי, מבטיחה. אני אדאג באופן אישי שגם  לך יהיה מקום, גם אם צנוע, בהיסטוריה.