לבד בנצרת

בסוף השבוע האחרון נסענו לנצרת לסוף שבוע אחרון בהחלט. בהתייעצות משפחתית שנמשכה חודשים רבים הוחלט שדי, אי אפשר להמשיך יותר, ועם כל הצער צריך לעזור להם לעבור משם כי רחוק, כי מוזנח, כי קשה. כי הם נשארו לבד בנצרת.

יותר מארבעים שנה הם גרו שם ההורים שלי. ארבעים שנה במדבר הגלילי הזה, ועכשיו סוף-סוף הם עוברים למרכז. הזיקנה מעצם טבעה, לא היטיבה אתם. הנסיעות שלהם אלינו התמעטו עם הזמן למרות שכביש 6 מקצר את הנסיעה מפאתי ואדי ערה דרומה. אנחנו מצדנו נדרשנו להגיע לעתים קרובות יותר בתחושות בהילות ומועקה הולכת וגוברת, כי בכל פעם צץ משהו אחר. ובינינו לבין עצמנו תהינו כמה שנים עוד אפשר להמשיך עם זה כך, מונעים בשלט רחוק, שעה וחצי עד שעתיים לכל צד לפחות.

אז התארגנו אחיי ואני למבצע ביעילות צבאית כמעט: כוח חלוץ לאריזות אחרונות ביום חמישי בערב (בן זוגי ואני), כוח עיקרי מגיע בשבת לדאוג שהכל מתוקתק ונשאר לקבל את פני המובילים למחרת (אח א'), וכוח מאסף שלישי ממתין למשאית בבית החדש שנשכר להם (אח ב'). בפקודת היום הוחלט גם על תרגיל הסחה – צריך לקחת את אמא מהבית במוצ"ש "ליום כיף בת"א" כדי שלא תצטרך להתמודד עם מראות הנטישה הסופית מהמקום היחיד שהכירו מאז שעלינו לארץ.

בדרך חזרה דחוסה בספסל האחורי עם ארגזים טעוני זכרונות שהוסתרו בארונות אפלים, התפלאתי לגלות שאין בי הרבה צער. רק קצת. בכל זאת, נצרת עלית, שבפינו המקומיים קונתה נ-צרת, היא תבנית נוף מולדתי מגיל 5 בערך. קדמה לה הטיילת בריביירה בניס אבל אני חושדת שבשל המעבר הטראומתי, היא נשכחה ממני לחלוטין.
נ-צרת. אויר צונן וצלול בכל עונות השנה. צלצולי פעמון מכנסיית הבשורה וסלסולי מואזין. נופים מנומנמים – הר תבור, עמק יזרעאל, ערבסקות של כפרים בלולים זה בזה מסביב. חורשות אורנים של הקרן קיימת. מין רפיון, לאות נונשלנטית, אדישות יגעה מכסים את הכל כמו אבק. 35 לא החליפו ראש עיר כי אף אחד אחר לא טרח להתמודד מולו. 20 שנה לא היה שם רמזור. קולנוע היה פעם בשנות ה-80 ואחר כך נסגר. הולכים לקניון כדי להעביר את הזמן, אבל הזמן לא עובר בנ-צרת. מסביב גיבוב ארכיטקטוני של "בלוקים" כעורים, שכונת "וילות", שכונה צפונית, שכונה דרומית, רסקו, קסבה אחת. מפעלים אפורים כמו שלדי לויתנים מזמנים פריהיסטוריים נותנים פרנסה דחוקה לתושבים. השלטים שמתנוססים עליהם מוחלפים עם השנים –צה.דה מפעלי שוקולד – היה למפעלי עלית ומפעלי עלית – היו לשטראוס. רק האנשים שפוקדים אותם כל בוקר, נשארים, לא מתחלפים לעולם.

פעם כשהיינו חוזרים מבית ספר עם ציון "מספיק" במחברת אבא שלנו היה אומר בהשלמה מוסרנית : "לא נורא, בצה. דה. יש הרבה עבודה." וכך צה. דה. מפעלי שוקולד היה עבורינו מין תמרור הזהרה ענקי שהתנוסס מעל ראשנו בריחותיו המתוקים להטריד. כך יעשה לאיש שבוחר לחיות ללא מאמץ. סופו שיכלה שנותיו בתוך חבית שוקולד במשמרות קבועות משש בבוקר עד ארבע.
ואמנם אחיי ואני, הפנמנו שכדי להתקדם בחיים צריך לעזוב אותה, את נ-צרת. מיד אחרי הצבא פנינו למקומות אמיתיים – ירושלים, חיפה, רחובות. כך עשו גם רוב חברינו שלמדו אתנו בשכבה. הבודדים שנשארו בנ-צרת התגייסו למשטרה.

טועה ומטעה מי שטוען לקיומה של "בועה תלביבית". הבועה האמיתית נמצאת אי-שם בעיירות שכוחות אל ומאובקות מהשכחה כמו נ-צרת, עפולה, כמו בית שאן. כמו ערים ועיירות דומות להן בנגב. מקומות שאינם מציעים לתושביהן היגעים דבר מלבד לחם, עבודה וערוץ 2. שום מחאה לא תצמח שם לעולם, להיפך. המחאה היחידה האפשרית היא לקום וללכת, כי לאף אחד לא באמת אכפת ממה שקורה שם. אבל אז יגלו שגם אם ימכרו את כל רכושם שעליו עמלו כל חייהם, הסכום לא יספיק להם ולו לרכישת חדר מרתף מעופש במרכז.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • bddaba  On יולי 18, 2011 at 6:49 pm

    ברכות ואיחוליי הצלחה למעבר טוב וחלק של הורייך למרכז, תיהנו כולם. מעבר לכך די עצוב מה שכתבת במיוחד לקראת הסוף על הבריחה ממקומות אלו ועל הבועתיות וחוסר התקווה שלהם עצמם. עגום. סיפרו לי על הקולנוע שהיה בנצרת עלית, מעניין אם נשאר המבנה. צה-דה, שהיו כותבים רק עם צ' ועם ד' היה מיתולוגי כזה גם ברמת גן, הייתי רואה אותו בדרכי מפ"ת לת"א, הוא היה בפינת בן גוריון וז'בוטינסקי היכן שנמצא שנים כבר פיל לבן מבטון אפור שבא במקומו והוא נטוש וריק. כש-צה-דה היה שם נטוש לפחות היה לו עבר שוקולדי תעשייתי מרתק, חבל. פוסט יפה וגם נוגה, תודה, שרון רז.

  • ברכה קהן הירש  On יולי 19, 2011 at 4:50 am

    נטלי- כאחת שהכירה אותך, אהבתי את מה שכתבת.
    כתושבת לשעבר של נצרת-עילית, (כמוך) , אשר הגעתי אליה בגיל 12 דווקא מבית-שאן, גם אני לא ממש אהבתי את העיר הזו. העיר הייתה עבורי מקום קר . קר בחורף, קר מבחינה חברתית, קר מבחינת הקדמה.
    לא אהבתי את 12 שנותיי שם. במהלך 12 שנים אלו דווקא הרביתי לחשוב ולערער על בית-שאן שהייתה עבורי מקום חם מנטאלית , למרות החום ברוב עונות השנה. בית-שאן הייתה עבורי משמעותית ועודנה כך עד היום.
    לנצרת עילית אני כמעט ולא מגיעה, לעיתים רק מתוך אילוץ לבקר את הורי ואחותי שעדין שם.
    כמה חבל שעיר השוכנת במקום כל-כך משמעותי לא מצליחה להביא לקרבה צעירים ואולי לפחות לשמור על הוותיקים שלא "יברחו" ממנה.

  • רני  On יולי 19, 2011 at 2:59 pm

    אצל השכנים בכפר החורש זה דומה כמעט אותו דבר רק יותר עצוב וגרוע

  • נטלי  On יולי 19, 2011 at 4:04 pm

    תודה לשרון, אפשר להוסיף את כל נצרת לפרוייקט נטוש?…

    היי ברכה, לא זכרתי שבאתם מבית שאן. גם עליה יש לי סיפורים כי יצא לי לעבוד שם כמה שנים. בהזדמנות ארחיב.

    רני – אני מצטערת לשמוע

  • שוֹעִי  On יולי 20, 2011 at 5:32 am

    נטלי יקרה,
    מצטער על האיחור שבהגעה לקרוא (היו לי יומיים של ריצות).
    יש לנו סיפור דומה עם הורי אשתי בצפת (יש להם דירה יפה המשקיפה
    אל הכנרת ואל הגולן).
    לפני כ-14 שנה חשבנו לעבור לצפת, אבל בגלל לימודים נשארנו לבסוף
    בגוש דן.
    צפת מאז הלכה והתדרדרה, אמנם כיכרות חדשים ומתוקנים, אמנם כמה נסיונות של גרעינים צעירים לעשות דברים יפים, אבל בכללו של דבר
    הפכה צפת לעיר אליה שולחים הבני-ברקיים והירושלמים החרדים את כל
    מטורפיהם (השכירות זולה והישיבות זמינות) והאוכלוסיה שברובהּ אוכלוסיה של עיירות פיתוח, גידלה עוד דור, בתנאי עיירת פיתוח (תקציבי החינוך הבלתי שיויוניים בין המרכז ובין הפריפריה); ובודאי שקשה מאוד לממן את הפערים בין דירה יפה מאוד בצפת ובין
    דירת שלשה חדרים (במקרה הטוב) מצ'וקמקת בגוש דן.
    ובכל זאת, אני אוהב את צפת. אני גם מניח שאת אוהבת את נצרת ולוּ
    רק כמחוז של זכרונות ילדוּת.

  • מיכה ישראלי  On יולי 21, 2011 at 6:19 am

    נטלי היקרה
    מזדהה עם כל מה שכתוב
    לאחר כ30 שנים השתבחת
    עלי לא איימו שאני אלך לעבוד בצ-ד כי אמא שלי עבדה שם
    מאחל הרבה אושר ובריאות להורים והצלחה בדרכם החדשה

  • זיתון מרים ומאיר  On יולי 22, 2011 at 1:55 pm

    לנטלי וההורים היקרים!
    האמת שאין ולא היו לנו געגועים על נצרת עלית,שביקרנו לעיטים רחוקות,כדי לשמור על קשר המשפחתי ולהזכר בכל מיני אירועים שחווינו במאה הזאותו בילדות המשותפת עם ההורים,וגם
    לכבד את סבא ורעיתו ושותפה לחיים בנצרת עילית.
    אנו מברכים אותכם על החלטתכם ועל היוזמה להעביר את ההורים למרכז הארץ ואנו יחד איתכם
    נשמח לארח אותם וגם לבקר אצלם לאחר שיהיו מסודרים במעונם החדש,וזה יחדש ויחזק את קשר
    המשפחתי שבינינו ושהשתדלנו תמיד לשמור עליו.
    מרינט,אשתי,מצטרפת לברכות ויחד מאחלים לכם ולהורים היקרים,בריאות והרבה נחת ואהבה מהילדים ונכדים
    מימי ומרינט זיתון

  • נצרתי עיליתי לשעבר  On נובמבר 8, 2015 at 3:05 pm

    היה קולנוע במרכז רסקו. היום נהיה אולם אירועים – איבריה?. אחר כך בנו את מתנס ברקוביץ והקולנוע עבר לשם. כאשר בנו את הקניון פתחו שם בתי קולנוע.
    רמזור לא היה עד שנות ה80. הרמזור הראשון הוקם בצומת שליד מתנס ברקוביץ (הבריכה המחוממת).

    היה את צ.ד. וגם היה את אפיפית הצמוד אליו. מפעל עוגיות עם ריח משגע. צמוד למפעל כיתן.
    והיו חנויות המפעל של צד ואפיפית.תענוג!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: