ספסל נטוש בשדה קוצים

בכניסה לעיר מצד ימין, יש כביש עפר שעובר בשדה קוצים זהוב. בין הכביש לקוצים פזורים בתי אבן נטושים ובתווך – מסילת ברזל שמציצה מבין אדמה סלעית. פעם עברה פה רכבת, אנשים ירדו ועלו בתחנה של ביסאן, היא בית שאן בערבית, נסעו וחזרו למקומות אחרים כמו חיפה וטבריה. היה בית מנהלה דו-קומתי לרכישת כרטיסים, היה בית משאבות ובית מחסנים. היה גם מגדל מים למילוי המיכלים לצינון  הקטרים. היו גם ספסלים לנוחות הנוסעים.

כנראה שלפני כמה שנים מישהו החליט לעשות פה טיילת. בין שדה הקוצים לכביש הראשי, עוברת דרך מרוצפת באריחי אקרשטיין. הורוד והאפור שולטים גם בחזיתות בתי הדירות להמונים, "הבלוקים" שמזדקרים למרחוק מפאתי העיר. פעם בשנות ה-80 הממשלה פצחה בפרויקט "שיקום שכונות" בחסות שר השיכון והפיתוח דוד לוי, המלך, מקור הגאווה של כל ביתשאני.  בתום שנתיים-שלוש ומיליונים רבים, כל הבלוקים האפורים והצפופים מקריית שמונה עד לנגב נצבעו בצבעי פסטל עליזים. בחלק מהמקומות הוסיפו ספסלי עץ שאפשר לעקור ופנסים מעוצבים עם פיתוחים שאפשר לנפץ במחי אריח אקרשטיין אחד. בבית שאן הקבלן הממונה הלך על ורוד עם גלים עולים ויורדים  בסגול ובתכלת. מי שגר בדירת שיכון אפורה ואטומה בת שני חדרים וחצי (כי את המרפסת סגרו לילד), יכול בזכות הממשלה  להתמלא באופטימיות ורודה. לקבלן, מיותר לציין, יש סיבות טובות יותר.

הספסל בכניסה לבית שאן, נטוע בגבו לעבר, לתחנת הרכבת שנבנתה בימי העות'מאנים, אך פניו נישאות קדימה אל מעבר לכביש הראשי, שם ניצב מתחם בטון עצום ואפור ונטוש לא פחות. פעם לפני שנים, אולי 30, רצו להקים פה אזור תעשייתי לתפארת מדינת ישראל. תוכננו עשרות מפעלים מיעוטי ידע אך מרובי ידיים כמו מפעל לייצור  תחתוני דלתא, או מפעל לאריזת עופות שיגיעו מקיבוצי האזור. השכם בכל בוקר היו יכולים להגיע לכאן אנשים אפורים שגרים בבלוקים ורודים, כדי להשתכר בהתאם למינימום שנקבע בחוק. אבל למרבה הצער, היוזמה הכלכלית הברוכה של הממשלה לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל, בגלל מצב השוק והיזמים והמשקיעים וכל היתר.  ידיים זולות זה יקר מדי למשק,  אבל ידיים יקרות (של הקבלנים למשל), זה הכי בזול.

על יד ספסל העץ הנטוש בכניסה לבית שאן יש מתקן שתייה שלא מוציא טיפת מים,  ויש פנסי חשמל מנופצים בעמודים  שלא דלקו אף פעם. הספסל נטוע עמוק בשדה קוצים שפורצים ועולים מאריחי  אקרשטיין ורודים. אם מזדמנים לשם במקרה, אפשר לשבת על הספסל הזה בנחת (זהירות עם הרגליים), לנשום את האוויר החם והיבש ולהתפלל למשב רוח קלילה שתחייה את הנפש, עם הפנים לקריית רפאים מבודדת והגב לעוד תחנה נטושה של רכבת העמק.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On יולי 31, 2011 at 7:51 pm

    ברור לך שנעצבתי, התרגשתי ונהניתי מהפוסט הזה, ומהצילום. זה לא יאומן שגם דברים משנות השמונים, חדשים שנעשו אז, חלק בחלמאות, חלק עם כוונות טובות, נזנחו ונכשלו גם הם. אני לא כזה מופתע בתכלס כי ראיתי דוגמאות רבות דומות. אני צריך להגיע לשם, למקום החם הזה, שבטח רותח עוד יותר עכשיו. תודה.

  • שוֹעִי  On אוגוסט 1, 2011 at 5:55 am

    נטלי יקרה, יש משהו ברכבת העמק שמעלה מלנכוליה, בתיאור
    שולי-שוליה של בית שאן על אחת כמה וכמה, ובכל זאת, מלנכוליה
    לעתים יכולה להיות דבר יפה, והאקרשטיינים– אני זוכר שכילד
    [כזה הייתי באמצע שנות השמונים] היו בכל שנת בחירות מוניציפליות
    הופכים מדרכות על גבי מדרכות ומלבישים אותן מרצפות אקרשטיין, בכדי שיוכלו לכתוב במצע הבחירות כי חידשו את פני העיר.

  • nataliemessika  On אוגוסט 1, 2011 at 7:13 am

    תודה לשרון. המקום בהחלט שווה ביקור. הסתובבתי בעיקר באזור מתחם הרכבת ולא בקריית התעשיה, אבל אני בטוחה שאם תגיע לשם (ועדיף לא באוגוסט) – תוכל להציא משם יופי של סיפור.

    שועי יקר, אכן פני הדור כפני אקרשטיין, או לפחות כך המנהיגים היו רוצים לראות. ולגבי כל השיפוצים האחרים – קוסמטיקה של חזיתות זה הכי קל לעשות. נראה אם מישהו יצליח לחולל שינוי אמיתי ביסודות ובקירות הבית עצמו.

  • רני  On אוגוסט 1, 2011 at 3:23 pm

    שלום
    כבר לא נשאר הרבה, בשנות החמישים עוד היו שם כמה קרונות
    והכל פאר היזמה העותומנית, התכנון והפיקוח הגרמני והביצוע הערבי
    המקומי היה בערך בסדר. גם בצמח עמד קטר ענק על מסלול מסתובב. שנים אח"כ יחד עם קוטרל האנגלי היסטוריון הרכבות של ארץ ישראל ביכינו את האובדן. ב"קתדרה" לאחרונה היה מאמר מופלא של אנשים יקרים על גילוי שרידי אחת התחנות בדרך לירושלים. למוזיאון הרכבת בחיפה אני מפחד ללכת, פן יקרע הלב. שרידי הרכבת התורכית, עבודות ברזל מופלאות, הושמדו בחיפה בעשר השנים האחרנות. יש קסם ברכבות.

  • nataliemessika  On אוגוסט 1, 2011 at 3:49 pm

    תודה רני, אני אחפש את המאמר בקתדרה.
    לגבי צמח – יצא לי לעשות שם תיעוד עבור המועצה לשימור. מה שקורה שם היום הוא לא פחות משערוריה. פשוט מזבלה אחת ענקית שרק גובה מיום ליום. המצב לפני 70 שנה היה יותר טוב ממה שהוא היום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: