ב' זה אוהל- הגרסה הצה"לית

חדשות מהחזית הצפונית

אתמול בערב הופיע במאהל נורדאו פרשן הספורט אריה מלינייאק. הוא בא להסביר לנו דבר או שניים על הדברים שהוא מבין בהם: אימון ופרשנות ספורט. קהל השומעים הורכב מערב רב של אימהות עם ילדים קטנים, סטודנטים חיוורי פנים, צעירות בטייץ שיצאו משיעור יוגה,  ואנשים רבים שהשיבה זרקה בשערם. לא בדיוק הקהל הרגיל לפרשנות ספורט.

מלינייאק ממוקד ורהוט,  פרט בפני הקהל כמה אמיתות פשוטות: בחיים כמו בכל משחק ספורטיבי, צריך לקבוע כללים בסיסיים – איפה משחקים, כמה זמן, למה צריך לחתור ומהם החוקים. הוא סבור שמה שקורה פה הוא נפלא. משהו שבעוד 30 שנה יכנס לספרי ההיסטוריה.  זוהי המחאה החשובה ביותר שצמחה בישראל מאז שנות ה-70 אבל הבעיה שהיא לא מספיק ממוקדת לדעתו. אתם יודעים מה אתם רוצים בכלל? הרעים בקולו וסטודנט ממושקף ענה לו: אנחנו רוצים שיסתכלו עלינו בעיניים ויבינו שאי אפשר יותר ככה להמשיך. מלינייאק אמר טוב, הבנתי, נתן בו מבט ממושך ושאל: זהו, הסתכלתי לך בעיניים. עכשיו טוב לך, תגיד?

תראו מה עשו עם מחאת הקוטג'. אמרו יקר לנו קוטג' והורידו מ-7 ₪ ל-6.5 ומי שספג את ההפסד הם לא תנובה או רשתות השיווק. מה עשיתם בזה? אם הייתם קובעים מחיר יעד – מחליטים למשל, שלא קונים קוטג' עד שהמחיר יורד ל-4 שקלים, היו מגיעים לזה בקלות. צריך לעשות את זה גם עם מחירי הדיור. מה זה ההפקרות הזאת? אם כולם באמת היו עוזבים את הבתים השכורים שלהם ועוברים לגור באוהלים, אז לבעלי הבתים לא היתה כל ברירה אחרת, אלא להוריד מחירים. הצעירים בקהל גיחכו קצת בינם לבינם: מה השתגענו? אתה יודע כמה זמן לקח לנו למצוא אותה? שטח כבוש לא יוחזר, גם לא במחיר דמים.

אחריו עלה פרופ' דן בן דוד כלכלן, מרצה באוניברסיטת ת"א וראש מכון טאוב למחקר מדיניות חברתית. הוא הביא מצגת פוור פונט שהוקרנה על מסך מאחורי הספסל בשדרה.  מצבנו העגום קיבל ביטוי נחרץ בשלל גרפים צבעוניים – הנה כל המדינות המפותחות,  ה- 7G , OECD, והינה אנחנו. איפה שצריך להיות למעלה כמו השקעות בחינוך, בריאות, תחבורה וכו' – אנחנו הכי נמוך, ואיפה שצריך להיות מאוזן או נמוך כמו פערי שכר למשל, אנחנו הכי גבוה. באמת כל הכבוד לנו, מצטיינים אבל הפוך. פרופ' בן דוד מפרסם דוח כזה כל שנה, והולך עם המצגות וגרפים שלו לכל מקום אפשרי – ועדות, כנסים מקצועיים, חברי כנסת, שרים, מי לא. כולם מהנהנים ומודים  שהמצב ללא ספק חמור מאד ולא עושים שום דבר. לדעתו המדינה שלנו על סף קריסה. מכל הליקויים , נושא החינוך נראה לו החמור מכל. ישראל מדורגת במקום הנמוך ביותר בהשגיי התלמידים במבחן הליבה בהשוואה למדינות המערב. גם אם מורידים מהשכלול את התלמידים הערבים והחרדים שהם כבר כמעט –  50%. הראשונים רוצים ללמוד ולהשתפר אבל לא מספקים להם כלים טובים מספיק והשניים לא רוצים, למרות שהמערכת דווקא מעוניינת להשקיע בהם. פרופ' בן דוד חזר ואמר שהוא אינו איש פוליטי, אלא כלכלן. אבל הוא סבור שצריך לעשות פה סדר רציני .  לא יכול להיות שהרשויות המקומיות במגזר הערבי ימנו מנהלי בית ספר לפי הקרבה לחמולה ולא עפ"י יכולתם המקצועית או ההישגית. המגזר החרדי נמצא אפילו במצב גרוע מזה. למה חרדים בברוקלין, באנטרופן ובלונדון לומדים מתמטיקה, ספרות ומדעים בזמן שיש להם  פטור גורף דווקא במדינת היהודים?

עננה כבדה ריחפה אתמול מעל קהל המתקבצים ברחוב נורדאו פינת איבן גבירול. דובר כאן על דברים רציניים שעומדים על הפרק,  והקהל הגיב בהתאם– "אתם אנשי האקדמיה, למה לא הייתם פה לפני כן, במאבק של הניצולי שואה?" התריסה מישהי לפרופסור, "למה ילדים שלא מבינים את החומר בכיתה מקבלים הכל א' בתעודה?" הקשה ילד קטן. אדם מבוגר וזעוף כנביא עמד דקות ארוכות והקריא דף שהדפיס בבית: "רצו להקים מדינה ליהודים כדי לתת לנו ביטחון והנה ישראל היא המדינה הכי מסוכנת ליהודים, רצו שנהיה אור לגויים ותראו מה מראים לנו בטלוויזיה, רצו שנבנה בית לאומי  ואני שואל אתכם זה בית זה ? זה בררה!"

הסתכלתי על האנשים סביבי וניסיתי להבין שוב בפעם האלף, מה קורה פה בכלל. זה לא סיפור של סטודנטים, של מעמד ביניים, או  של צעירים חסרי דירה. זהו מאבק איתנים של עם שלם נגד השיטה. איש איש וכאבו, איש איש וצרתו. יציאת מצרים גדולה אל הלא נודע. האם נצליח להתגבר על הכמיהה לסיר הבשר, לעריצות האדונים,  לצרכנות האינסופית, לתחושת הקורבנות הנעימה והמוכרת? יצאנו באישון לילה  בעקבות מנהיגים עילגים וחסרי ניסיון אך חדורים באמונה קדושה. במשך היום אנחנו נעים ממקום למקום סוחבים את משא חיינו ובכל ערב אנחנו מתכנסים מחדש  על ספסל ציבורי לאורו של פנס רחוב, בין אוהלים רעועים מטים ליפול, כדי לחלוק זה עם זה דאגות, מהוווים וקערת פסטה בכלים חד-פעמיים.  אף אחד לא יודע כמה זמן עוד נוכל להמשיך עם זה וכמה אנחנו רחוקים עדיין מהארץ המובטחת. אולי אנחנו בכלל הולכים במעגלים. מה שנראה כרגע הוא שבעוד ארבעים יום וארבעים לילה יינתן האות ואז יכנסו את כל המחנות כדי להציב בפניהם במעמד חגיגי  איזו תורה חדשה. בינתיים צריך להתאזר בסבלנות ולהישמר כי המצב רגיש מאד. המתנה חסרת תכלית או תקווה יכולה להתחלף במשב רגע להתלקחות  יצרים חסרת שליטה סביב עגל הזהב.

הערב במאהל נורדאו

19:00 – רום אריאב, המנכ"ל לשעבר של משרד האוצר, שעמד בראש הוועדה הציבורית לפיתוח והגברת התחרות בשוק ההון בישראל ("ועדת אריאב") ובראש הוועדה ליישום האג'נדה החברתית כלכלית לצמצום פערים בחברה.

20:00 – ד"ר דוד כץ ירצה על הנושא "כלכלה סביבתית ומיסוי ירוק: השלכות לרווחת הציבור".

כולנו צפונבונים אשכנזים!

"כולנו יהודים גרמנים" קראו מאות אלפי צעירים שיצאו לרחובות צרפת במאי 1968 וביקשו למחות על הסדר החברתי הקיים. בזעקת אחווה זו הם ביקשו להזדהות עם אחד ממנהיגי מרד הסטודנטים, דני כהן-בנדיט, הוא "דני האדום" שנרדף הן על ידי השלטון הגוליסטי והן על ידי המפלגה הקומוניסטית ונתפס בעיניהם כאנרכיסט גרמני, כבן בלי-ארץ."

(מתוך הכריכה של הספר : כולנו יהודים גרמנים – רדיקלים יהודים בצרפת בשנות השישים והשבעים מאת יאיר דורון, 1999).

 גם היום, ממש כמו אז בצרפת של שלהי שנות השישים, יש לא מעט שמרנים ומקורבים לצלחת שמבקשים לצבוע את המחאה החברתית שפשטה בארץ כולה בצבעים עדתיים. משום כך, נבצר מהם להצטרף בלבם או בשכלם אל מה שקורה ברחובות וזאת למרות התביעות המוצדקות בסך הכול. מה שמוכיח שוב, כי השיטה הצליחה ובגדול.  מרוב שהפנימו את עקרונות ההפרטה כל פרט התרגל לחשוב שהוא פרט לעצמו ולעצמו בלבד וכל היתר- לא שווים פרוטה.

והנה, לפני כשבועיים התאגדו הפרטים המופרטים לגל צונאמי ענק. מאחר ואין זה ציבור שרגיל מעצם טבעו  לתפוס את עצמו במושגים של קולקטיב (וזאת בשונה מקבוצות מובחנות אחרות בחברה שאף יודעות לגזור מזה קופון יפה), כל העסק נראה לאנשים מסוימים משונה מדי, הטרוגני מדי, לא ממוקד מדי. מה הם רוצים? וכך, במקום להסתכל על  הגל העצום והמטריד ולהתמודד באומץ עם השלכותיו, הם עוצמים עיניים ומכריזים : זה כלום, זה רק  זרזיף מים דק. וכדי להוסיף רשעות לעיוורון הם מחליטים לרסס את המוחים בצבע סקטוריאלי שנועד להמעיט בערכם ובערך המאבק החברתי כולו.

מה לא אמרו על יושבי האוהלים ? שהם מסוממים / שמאלנים רדיקלים/מדיפי ריח אלכוהול/ זוללי סושי/אנרכיסטים/ מפונקים/בני עשירים. והעלבון הגרוע מכל במילון המושגים של מופרטי השכל הישר– צפונבונים אשכנזים.

ובכן, אני נטלי לבית מסיקה, בת לשני הוריי שנולדו בתוניסיה והיגרו לעיירה צפונ(בונ)ית בצו הסוכנות היהודית בסוף שנות ה-60,  בוגרת תיכון מקצועי מקיף נצרת-עילית,  נח"לווית בעברי, יהודיה בהווייתי,  אחת שכבר מגיל צעיר החליטה בהכרה צלולה לבחור בדרך חיים שאין בה נוחות או הנחות, או  למצער, נכס נדל"ני מניב רווחים– מחליטה לוותר בזאת על כל הנאמר לעיל, ולהכריז  על עצמי כאות הזדהות עם אחיי ואחיותיי הצפונבונים האשכנזים אם בכפייה ואם מבטן ומלידה– כי גם אני צפונבונית אשכנזייה כמותם, וזאת עד להודעה חדשה.

(או עד שנצליח במאבק)