Monthly Archives: אוגוסט 2011

חיים (לא) חד משמעיים

כשקראתי בשישי האחרון את הראיון עם שלי יחימוביץ (מוסף הארץ), זחלה בי תחושה לא מוסברת, קדמונית ואינטואיטיבית של חוסר נוחות. כשסיימתי לקרא שמחתי בלבי על שלא נעתרתי לבקשתם של שני בחורים חביבים שניסו לשכנע אותנו בדרך לסופר ביום שישי לפני כחודשיים, לתמוך במועמדותה של חיימוביץ ועל הדרך להתפקד למפלגת העבודה בעלות סמלית של 50 ₪. אמרתי להם שעל פניו היא דווקא נראית לי בסדר, אבל להתפקד למפלגת העבודה? יש גבול. זאת פדיחה שאני לא יכולה לעמוד בה.

את התשובה לתחושת החוסר נוחות הבלתי מוסברת ההיא קיבלתי בצורת סרט של 9.5 מ"מ. לא להאמין אבל היה פעם פורמט כזה בעיקר באנגליה ובצרפת בשנות ה- 60. לא הצלחנו למצוא משהו שיכול היה להמיר את הסרט השכוח הזה לפורמט די.וי.די כאן בארץ,  אז בנסיעה האחרונה לפריז הפקדנו אותו במחלקת הצילום ב- FNAC וביקשנו מהדוד שישלח את הדיסק בדואר. והנה ביום שישי האחרון הגיע הסרט ובו כ-12 דקות תמימות מחתונתם של הוריי.

**

חיימוביץ מרבה להשתמש במשפט "חד משמעי" כן/לא בכל תשובה שהיא נותנת. כולל בתשובות לשאלות שדורשות, איך לומר בעדינות, מידת צניעות  מסוימת  או מחשבה נוספת. שום דבר לא נשאר פתוח כמעט לדיון. אולי בכל זאת יש קשר מסוים בין הוצאות  הפיתוח ובין העדר תקציבים לרווחה וחינוך מעבר ובתוך תחומי הקו הירוק? (חד משמעי לא), ומה עם תמיכתך במלחמת לבנון השנייה ? (חד משמעי כן), או ריסון הוועדים החזקים במשק (חד משמעי לא)  או פעילותו הבעייתית משהו של מזכיר ההסתדרות? (חד משמעי לא נכון).

ובכן מזמן מזמן, לפני 50 שנה בערך, חיו הוריי במציאות אחרת, בטרם החליטו להחליפה במציאות חד-משמעית כפויה ואחרת שאילצה אותם לבחור, להגדיר, לנמק, לתרץ ולסמן – אתם משלנו או משלהם. תחליטו תכף ומיד מי אתם – צרפתים?  תוניסאים? יהודים- מסורתיים? חילונים-אוכלי שרצים? נתינים נאמנים של הרפובליקה? ציונים-תומכי ישראל? מי אתם תחליטו מהר ועכשיו, כי הגעתם לארץ הקודש הזרועה כולה מחנות-מחנות וצריך להתיישב איפשהו ולהתמזג בכלליו של המחנה הנבחר, לדבר בשפתו, לאמץ את מנהגיו, להפנים את כלליו. להיות חד-משמעיים ולהסיר כל ספק.

**

אבי עזב את עיר הולדתו בביזרט שבתוניסיה כשהיה בן 15 ונסע ללמוד בפרובנס את אמנות הרסטורציה. הוריו שהיו גאים מאד בבנם בכורם, מימנו את לימודיו ואת שהותו. בחופשות היה נוסע לבקר את דודתו, שבצעד חריג לאותם ימים, נישאה לחייל צרפתי מנורמנדי. לסבי וסבתי היה עסק מצליח ובית מרווח בן כמה קומות שבו כל שבת נהגו לארח  את כל בני המשפחה המורחבת על כוסית בוכה וצלחת פריקסה. בשנת 1962 כשיצאו אחרוני הצרפתים מביזרט, הם נאלצו לברוח ולהשאיר מאחור את מרבית חפציהם ורכושם. היום בית המידות הפך לתיאטרון עירוני  אך המקומיים עדיין קוראים לו  "דאר מסיקה".

אבל באוקטובר 1960 סבי וסבתי עדיין לא הוטרדו בגין זה. הם באו לניס שבצרפת לחתונתו של בכורם האהוב עם הבת של הזיתונים, שהתגוררה עם משפחתה  במרחק שני רחובות מביתם. היא היתה הנערה הכי יפה בשכונה. כשאבי שמע שכל מיני בחורים מתחילים להתעניין בה (כולל בן דודו ממש!), עלה על האונייה הראשונה ממרסיי כאחוז שד, ואץ לו רץ לו לבקש את ידה. בין האירוסין לחתונה עבד קשה מאד כדי להתכונן לבואה– רכש את טבעת היהלום הכי גדולה שהיתה בחנותו של הדוד, וכן דירה נאה, רהיטים ומכונית DS כדי להסיע את הנסיכה.

בצרפת עורכים חתונה בשלושה חלקים – ראשית מתחתנים בעירייה כי לנישואיו של אדם יש קודם כל משמעות אזרחית –חברתית לפני כל משמעות דתית. לחתונה בעירייה מגיעים עם חליפה מחייטת סולידית, מכריזים על רצונם להינשא זה עם זו וזו עם זה בפני  ראש העיר של הרובע, חותמים בספר, מברכים בחיוך מאופק ולוחצים ידיים. בחוץ מתנשקים עם הקרובים והאורחים ואחר כך נוסעים לקבלת פנים חגיגית.

לאחר יום או יומיים עושים עוד חתונה והפעם בבית הכנסת המרכזי. האב אוחז בבתו הכלה, האם בבנה החתן, מלפנים שושבינות בלבן ומאחור- שיירת קרובים מסודרים זוגות-זוגות. את החופה עושים מטלית שמניחים על ראשם של בני הזוג. הרב חבוש במגבעת מוזרה, ניצב על פודיום ונותן דרשה בצרפתית כמובן. אחר כך שוב יוצאים החוצה ומתנשקים עם האורחים. אחד החברים של אבי החליט לשמח אותו בשלט שעליו נכתב "האגודה הניסואזית של הילדים של ברנרד". סבי מצד זיתון הסתכל על השלט במבט חמור אבל לא אמר דבר. הוא בטח חשב לעצמו: מה זה הבדיחה הזאת ועוד בבית הכנסת?

בחלק השלישי של החתונה כולם מכונסים צפופים במין אולם שמחות צנוע ומרקדים לצלילי טוויסט או סווינג או השד יודע מה שמעו בשנות ה-60. אני מתבוננת בפרצופים הלא חד משמעיים של האורחים, דומה שרבים בדומה להוריי, הם מהגרים מצפון אפריקה ורק מיעוטם "צרפתים ותיקים".  הכל  לבושים בהידור, על ראש הגברים מגבעות, הנשים  עדויות תכשיטים.  בפני הפליט שלהם משקפים תקווה וחוסר וודאות לסירוגין.  הם חיים בין עולמות שיום אחד יתנגשו, אך לפי שעה איש לא כופה עליהם להחליט על זהותם או לחשוב  חד משמעית. אחר כך מגיע טקס פריסת העוגה וכאן נסיכת הקרח עושה צעד מפתיע שאינו אופייני לה: במקום לאחוז בסכין בנועם אצילי כדרכה, היא מסתערת על המגדל הגבוה וחובטת בו  שוב ושוב עד שהוא מתמוטט אפיים ארצה. מה פשר מעשה האלימות- האם ניצני תודעה מהפכנית שגוועה? אנטי-בורגניות , פמיניזם חבוי, ביטוי לספרה האחרון של סימון דה-בוביאר? אבל סבתי קמי לא משתוממת לרגע  ומיד נגשת למלאכת החלוקה  כי כמו תמיד, יש לה הרבה אנשים להאכיל סביבה.   היא מפזרת  חתיכות מהמגדל המפואר שקרס במהירות מיומנת בידיה החשופות כי אוכל טוב עושים ואוכלים בידיים, ידיים  עטויות צמידי זהב, כמו אלה שסוגרים על מפרק ידי עכשיו.

 

ב' זה אוהל- הגרסה הצה"לית

חדשות מהחזית הצפונית

אתמול בערב הופיע במאהל נורדאו פרשן הספורט אריה מלינייאק. הוא בא להסביר לנו דבר או שניים על הדברים שהוא מבין בהם: אימון ופרשנות ספורט. קהל השומעים הורכב מערב רב של אימהות עם ילדים קטנים, סטודנטים חיוורי פנים, צעירות בטייץ שיצאו משיעור יוגה,  ואנשים רבים שהשיבה זרקה בשערם. לא בדיוק הקהל הרגיל לפרשנות ספורט.

מלינייאק ממוקד ורהוט,  פרט בפני הקהל כמה אמיתות פשוטות: בחיים כמו בכל משחק ספורטיבי, צריך לקבוע כללים בסיסיים – איפה משחקים, כמה זמן, למה צריך לחתור ומהם החוקים. הוא סבור שמה שקורה פה הוא נפלא. משהו שבעוד 30 שנה יכנס לספרי ההיסטוריה.  זוהי המחאה החשובה ביותר שצמחה בישראל מאז שנות ה-70 אבל הבעיה שהיא לא מספיק ממוקדת לדעתו. אתם יודעים מה אתם רוצים בכלל? הרעים בקולו וסטודנט ממושקף ענה לו: אנחנו רוצים שיסתכלו עלינו בעיניים ויבינו שאי אפשר יותר ככה להמשיך. מלינייאק אמר טוב, הבנתי, נתן בו מבט ממושך ושאל: זהו, הסתכלתי לך בעיניים. עכשיו טוב לך, תגיד?

תראו מה עשו עם מחאת הקוטג'. אמרו יקר לנו קוטג' והורידו מ-7 ₪ ל-6.5 ומי שספג את ההפסד הם לא תנובה או רשתות השיווק. מה עשיתם בזה? אם הייתם קובעים מחיר יעד – מחליטים למשל, שלא קונים קוטג' עד שהמחיר יורד ל-4 שקלים, היו מגיעים לזה בקלות. צריך לעשות את זה גם עם מחירי הדיור. מה זה ההפקרות הזאת? אם כולם באמת היו עוזבים את הבתים השכורים שלהם ועוברים לגור באוהלים, אז לבעלי הבתים לא היתה כל ברירה אחרת, אלא להוריד מחירים. הצעירים בקהל גיחכו קצת בינם לבינם: מה השתגענו? אתה יודע כמה זמן לקח לנו למצוא אותה? שטח כבוש לא יוחזר, גם לא במחיר דמים.

אחריו עלה פרופ' דן בן דוד כלכלן, מרצה באוניברסיטת ת"א וראש מכון טאוב למחקר מדיניות חברתית. הוא הביא מצגת פוור פונט שהוקרנה על מסך מאחורי הספסל בשדרה.  מצבנו העגום קיבל ביטוי נחרץ בשלל גרפים צבעוניים – הנה כל המדינות המפותחות,  ה- 7G , OECD, והינה אנחנו. איפה שצריך להיות למעלה כמו השקעות בחינוך, בריאות, תחבורה וכו' – אנחנו הכי נמוך, ואיפה שצריך להיות מאוזן או נמוך כמו פערי שכר למשל, אנחנו הכי גבוה. באמת כל הכבוד לנו, מצטיינים אבל הפוך. פרופ' בן דוד מפרסם דוח כזה כל שנה, והולך עם המצגות וגרפים שלו לכל מקום אפשרי – ועדות, כנסים מקצועיים, חברי כנסת, שרים, מי לא. כולם מהנהנים ומודים  שהמצב ללא ספק חמור מאד ולא עושים שום דבר. לדעתו המדינה שלנו על סף קריסה. מכל הליקויים , נושא החינוך נראה לו החמור מכל. ישראל מדורגת במקום הנמוך ביותר בהשגיי התלמידים במבחן הליבה בהשוואה למדינות המערב. גם אם מורידים מהשכלול את התלמידים הערבים והחרדים שהם כבר כמעט –  50%. הראשונים רוצים ללמוד ולהשתפר אבל לא מספקים להם כלים טובים מספיק והשניים לא רוצים, למרות שהמערכת דווקא מעוניינת להשקיע בהם. פרופ' בן דוד חזר ואמר שהוא אינו איש פוליטי, אלא כלכלן. אבל הוא סבור שצריך לעשות פה סדר רציני .  לא יכול להיות שהרשויות המקומיות במגזר הערבי ימנו מנהלי בית ספר לפי הקרבה לחמולה ולא עפ"י יכולתם המקצועית או ההישגית. המגזר החרדי נמצא אפילו במצב גרוע מזה. למה חרדים בברוקלין, באנטרופן ובלונדון לומדים מתמטיקה, ספרות ומדעים בזמן שיש להם  פטור גורף דווקא במדינת היהודים?

עננה כבדה ריחפה אתמול מעל קהל המתקבצים ברחוב נורדאו פינת איבן גבירול. דובר כאן על דברים רציניים שעומדים על הפרק,  והקהל הגיב בהתאם– "אתם אנשי האקדמיה, למה לא הייתם פה לפני כן, במאבק של הניצולי שואה?" התריסה מישהי לפרופסור, "למה ילדים שלא מבינים את החומר בכיתה מקבלים הכל א' בתעודה?" הקשה ילד קטן. אדם מבוגר וזעוף כנביא עמד דקות ארוכות והקריא דף שהדפיס בבית: "רצו להקים מדינה ליהודים כדי לתת לנו ביטחון והנה ישראל היא המדינה הכי מסוכנת ליהודים, רצו שנהיה אור לגויים ותראו מה מראים לנו בטלוויזיה, רצו שנבנה בית לאומי  ואני שואל אתכם זה בית זה ? זה בררה!"

הסתכלתי על האנשים סביבי וניסיתי להבין שוב בפעם האלף, מה קורה פה בכלל. זה לא סיפור של סטודנטים, של מעמד ביניים, או  של צעירים חסרי דירה. זהו מאבק איתנים של עם שלם נגד השיטה. איש איש וכאבו, איש איש וצרתו. יציאת מצרים גדולה אל הלא נודע. האם נצליח להתגבר על הכמיהה לסיר הבשר, לעריצות האדונים,  לצרכנות האינסופית, לתחושת הקורבנות הנעימה והמוכרת? יצאנו באישון לילה  בעקבות מנהיגים עילגים וחסרי ניסיון אך חדורים באמונה קדושה. במשך היום אנחנו נעים ממקום למקום סוחבים את משא חיינו ובכל ערב אנחנו מתכנסים מחדש  על ספסל ציבורי לאורו של פנס רחוב, בין אוהלים רעועים מטים ליפול, כדי לחלוק זה עם זה דאגות, מהוווים וקערת פסטה בכלים חד-פעמיים.  אף אחד לא יודע כמה זמן עוד נוכל להמשיך עם זה וכמה אנחנו רחוקים עדיין מהארץ המובטחת. אולי אנחנו בכלל הולכים במעגלים. מה שנראה כרגע הוא שבעוד ארבעים יום וארבעים לילה יינתן האות ואז יכנסו את כל המחנות כדי להציב בפניהם במעמד חגיגי  איזו תורה חדשה. בינתיים צריך להתאזר בסבלנות ולהישמר כי המצב רגיש מאד. המתנה חסרת תכלית או תקווה יכולה להתחלף במשב רגע להתלקחות  יצרים חסרת שליטה סביב עגל הזהב.

הערב במאהל נורדאו

19:00 – רום אריאב, המנכ"ל לשעבר של משרד האוצר, שעמד בראש הוועדה הציבורית לפיתוח והגברת התחרות בשוק ההון בישראל ("ועדת אריאב") ובראש הוועדה ליישום האג'נדה החברתית כלכלית לצמצום פערים בחברה.

20:00 – ד"ר דוד כץ ירצה על הנושא "כלכלה סביבתית ומיסוי ירוק: השלכות לרווחת הציבור".

הימים האחרונים בפומפיי

זה היה בצהרי יום מהביל בחודש יולי 1997, בעוד יום חפירה בבית הוסטליות- כוהנות האש, במשלחת האנגלו-אמריקאית לפומפיי.  החלטתי לעשות מעשה שלא בדיוק תאם למדיניות של מנהל החפירה דר' ריק ג'ונס. כל אנשי הצוות באו מאנגליה  וארה"ב – להוציא אני, הישראלית היחידה. אנחנו הארכיאולוגים המנהלים במשלחת קיבלנו כל אחד  שטח מוגדר לחפירה בתוך הווילה וכעשר סטודנטים מלאי מוטיבציה ממקומות שונים בעולם. די מהר הבנתי ששיטת העובדה שלהם לא בדיוק תואמת לשיטות שהכרתי מלימודיי באוניברסיטה או מעבודתי ברשות העתיקות. הם לא ממש חפרו אלא יותר ליקקו את פני השטח במברשות דקות ובכלים של רופא שיניים.  בין לבין עשו המון צילומים וציורים ודנו בהתפתחויות הסטרטיגרפיות מכל כיוון אפשרי.

באותו יום  החלטתי שנמאס לי. כבר בער לי לרדת למטה לשכבה שמתחת לרצפת הבטון (קוצ'ו פסטו בלעז), כדי לגעת סוף סוף בחומר אותנטי שקדם להתפרצות הר הגעש . וכך בהזדמנות הראשונה שדר' ג'ונס לא נראה בשטח, כינסתי את הסטודנטים הנאמנים שלי ושאלתי אותם: אתם אתי? אחד מהם, בן של סנטור מאוהיו, גברתן צעיר שכונה אלביס, ענה לי: אנחנו אתך סרג'נט נטלי (כי הוא שמע שהייתי מ"כית בצבא הישראלי).  כל היתר הנהנו בחשש. ג'ונס העיף ארכיאולוגים טובים ממני על הרבה פחות מזה, אבל אני לא נרתעתי. נתתי לאלביס פטיש 5 קילו ואמרתי לו: קדימה, תפרק לרצפה המזופתת הזאת את הצורה.

אחרי כמה מהלומות נפער סדק והרצפה התפרקה לגושים טקטוניים גדולים נפרדים. הם ידעו לבנות טוב, המנוולים. נעמדתי על החול הזהוב שנגלה מתחת לבקיעים וטבלתי את ידי עמוק בפנים. בפעם האחרונה שמשהו נגע במצע החול זה היה לפני יותר מ- 1900 שנה. יכולתי להגיש באצבעותיי כל מיני גופים קטנים חבויים, שכמו התחננו שאוציא אותם מקברם. חפנתי את כף ידי והתבוננתי בשלל המקרי שלי– טבעת כסף, מטבע, סיכת רכיסה משנהב, חרוז, שבר כלי מצויר.  וכל זה מבלי להתאמץ בכלל. שנתיים לפני כן השתתפתי בחפירות ביודפת וכל מה שהצלחנו למצוא זה אבנים וכלי חרס שבורים. באותו רגע הרגשתי צביטה בלב : מה חשבתם לעצמכם פרובינציאלים, בני עניים  עלובים ויהירים. איך חשבתם לנצח  את  כל העושר והעוצמה הבלתי נתפסת  הזאת של הרומאים.

***

ברומא היתה חלוקה לשכונות מגורים נבדלות שנקראו VICI  ובכל אחת מהן העמידו שני שופטים ומבנה פולחני. לרבעים היה גם תפקיד פוליטי חשוב משום שהשופטים נפגשו בדרך קבע עם תושבי השכונה ויכלו להעביר את טענותיהם וצרכיהם הלאה, אל המוסדות המרכזיים. התפיסה העירונית המודרנית הושפעה מזו שהיתה קיימת בעת העתיקה: בלב העיר נקבעו מוסדות השלטון , המינהל ואזור העסקים העיקרי, סביבו – בתי מסחר זעירים, ואחריהם בני המעמד הנמוך (השלישי), בני המעמד האמצעי (הרביעי), ולבסוף – בני המעמד הגבוה (החמישי) שנזקקו מטבע הדברים, למרחבים ולבתים גדולים יותר.

גם בפומפיי היו "שכונות" והן אלה שעיצבו את אופייה בכל אזור ואזור, אבל בניגוד לערים אחרות לא היתה בה חלוקה מעמדית ברורה ומובהקת. יחד עם זאת ניתן לראות כי הבתים המפוארים בעיר רוכזו פחות או יותר לאורך הרחובות המרכזיים. לעשירים מאד היו גם אחוזות משפחתיות "וילות" שבהן נהגו למלט את עצמם מהמולת העיר. בין הוילות המבודדות למרחבים שסביבן נבנו חומות הגנה גבוהות ולפעמים הועמד בהן  גם חיל משמר קטן.

העשירים והעשירים מאד היו הפטרונים הגדולים של אמני הציור, הפסיפס  והפיסול. כולם רצו לגור בבתים שמעידים על אנינותם ולא פחות חשוב – על החיבור הטבעי שלהם  למה שתפסו כתרבות מתוחכמת, גבוהה. בפומפיי היתה זו התרבות הקלאסית שהיוותה השראה גם לאלה שלא ידעו מילה יוונית (שהיתה דווקא שפתם של מרבית העבדים).

ניתן להבחין במעמד של בני הבית גם לפי החלוקה הפנימית בין החדרים. בני הבית התגוררו על פי רוב בקומה השנייה ובילו את זמנם בגן הפנימי ובחדרי הטרקלין שסביבו, בעוד שהעבדים והשפחות התגוררו בחדרי כוכים סמוכים למטבח ולמחסנים. לפעמים הם הוסיפו לעצמם ציור פרסקו על הקיר, שלא היה אלא חיקוי חובבני לציורים שבחדרים האחרים.

בני המעמדות הגבוהים נזקקו לחפצי נוי ורבים בהשוואה למעמדות אחרים- תכשיטים, פרטי לבוש, כלי זהב וכסף. האומנים התחרו זה בזה כדי ליצר את התכשיט המושלם, היחיד, היקר ביותר שרק מתי מעט יוכלו לרכוש אותו. מרגע שנגלה הסוד ונעשו ממנו עותקים רבים, הוא איבד מקסמו והפך להמוני ועל כן יש להתחיל את המרוץ לפריט הבא.

המבנים הציבוריים שנבנו בפומפיי בטאו את כוחם וטעמם של בני המעמדות הגבוהים ואת היחס בינם ובין המדינה והאלים. למשל, במקדשים עצמם היללו את הקיסר או את אחד האלים לצד זה שתרם את מרבית הכסף לבנייתו של המבנה . בכך ביקשו התורמים להנציח את עצמם לצד בני האלמוות כחולייה מקשרת בינם ובין פשוטי העם. לכוהנים ולכוהנות שעבדו במקדשים היה מעמד מיוחד. כמו למשל לווסטליות,  כוהנות האש שאת ביתן חפרנו שחיו מסתבר, חיים לא רעים בכלל.

***

"באותו זמן שיצאו היה הרחוב מלא באפר מעורב באבני טוף, ומפלסו רק עלה ועלה…הוא מיהר למקום שבו הצטופפו כל האנשים שביקשו לעזוב…בכל מקום אחר עדיין היה שם אור יום, אך שם שרר חושך סמיך מכל לילה אחר" (פליניוס הצעיר ספר VI, חלק XVI ).

אלפים רבים מתושבי פומפיי, הרקלאניום והסביבה מצאו את מותם בעקבות התפרצות הר הגעש ויזוביוס ב- 24 לאוגוסט שנת 79 לספירה. אלפים רבים איבדו את כל רכושם ונותרו ללא קורת גג. בהרבה בתי האמידים ווילות מבודדות נמצאו אנשים שבחרו להישאר בהם. יתכן והיו אלה בני המשפחה שביקשו לשמור על רכושם היקר. אלה שלא היה להם כמעט מה להפסיד מלבד את חייהם, הצליחו  להתגבר על האימה מפני הסערה הגדולה, לצאת אל הלא נודע ולהציל את נפשם.

הרצפה -לפני ואחרי

העם הזה הוא (גם) אני

אינני חובבת הפגנות. יש משהו בהליכה מאורגנת מדי, עם המון רב מדי ועם סיסמאות קצובות מדי – שלא עושה לי טוב. אפשר לספור על יד אחת את מספר ההפגנות שהשתתפתי בהן בעשור האחרון. היתה הפגנה נגד עסקת הטיעון בעניינו  של  קצב, היתה הפגנת הזדהות נגד הרצח בברנוער, היתה עצרת למען גלעד שליט. אולי היה עוד משהו נקודתי, אבל אני לא זוכרת. מפוליטיקה אני נמנעת בכל כוחי. בשתי מערכות הבחירות האחרונות אפילו שקלתי לא להצביע בכלל. בסוף, אחרי מסכת שכנועים של חברים ומשפחה מלאתי את חובתי האזרחית. בבחירות האחרונות  הצבעתי למפלגה שלא עברה בכלל את אחוז החסימה, ובבחירות לפני כן, סתמתי את האף ושלשתי את הפתק, בלי שום אמונה או תקווה.

התקופה הכי פוליטית בחיי התחילה מיד אחרי רצח רבין. באותו לילה הלכתי לסרט במגדל האופרה  עם חברה (לזכותנו אפשר לומר שלפחות ראינו סרט איכותי – את "עישון"), ובדרך חזרה ברחוב אלנבי לא הבנו למה כל מוניות השירות שהיו ריקות למחצה, חולפות על פנינו במהירות. בסוף אחת מהן בכל זאת עצרה וכשהתיישבתי יכולתי לשמוע את הקריין ברדיו מפרט בקול דרמטי תחנות חשובות בחייו של רבין. לכול היושבים היו פנים המומות ורציניות עד אימה ואני שלא הבנתי מה קורה שאלתי– מה קרה, זה היומולדת שלו היום?

ורק כדי לכפר על עוונותיי ומצפוני  שייסר אותי קשות באותו שבוע, מצאתי את עצמי מצטרפת לראשונה בחיי לקבוצה חדשה שנקראה "דור שלום". זה התחיל כמשהו תמים עם חולצות וסטיקרים ירוקים ונגמר בפיקאסו מחפיר. אחת ממטרות הקבוצה (חוץ מלקבל תרומות נאות), היה לקרב בין חלקי העם. לכן הקימו קבוצת הדברות בין "חילונים" (כעשר רווקות בשנות השלושים לחייהן) לבין "דתיים" (כעשרים תלמידי חכמים חלקם בעלי משפחות חלקם רווקים,  ממרכז הרב, סניף רמת-גן).  תאמינו לי,  שום הדברות לא יצאה משם. כבר מהתחלה הוברר לכולנו שהשיח המאולץ שהוחלט עליו מלמעלה לא יביא אותנו לשום מקום. הבחורים בכיפות הסרוגות עלו עלינו בכל – בכמות, ברטוריקה, בצדקנות. בסוף לא נותר לנו אלא לדון על שני נושאי ליבה: האם כולנו עם אחד (הבנים – כן, כי ככה כתוב בתורה, הבנות- לא, עובדה שאתם לא מתעניינים בתרבות שלנו), וגם מי רצח  את רבין (הבנים – קונספירציה של השב"כ, הבנות – אתם והרבנים שלכם וכל הימין).

 אחרי שנה של שיחות סרק שלא הלכו לשום מקום הוחלט שנצא לטיול ערב בעיר הקודש כדי לגשר בין חלקי העם. פגשנו מדריך ידען שערך לנו סיור מעניין מאד שבו כל אחת ואחד נתבקש לחוש את עוצמת החיבור של נשמתו הצודקת אל סלע קיומו. בתום הסיור בגן הארכיאולוגי שבמרכז דוידסון, עצרנו מול רחבת הכותל. תלמידי מרכז הרב ביקשו כמה דקות הפסקה כדי ללכת להתפלל והאחראית על הקבוצה מטעם דור שלום אמרה שאין זמן והאוטובוס מחכה ושצריך ללכת. הבחורים זעמו ואמרו שאין יהודי שיכול לעבור ליד הכותל מבלי להתפלל ולו לדקות ספורות,  והבנות טענו שבטח שכן,  עובדה, גם אנחנו מתאפקות. בדרך חזרה עמד אוויר רע ומעיק בחלל האוטובוס. זו היתה הפעם האחרונה שנפגשנו כקבוצה.  מדי פעם בפעם עוד היו מתקשרים אליי  ומבקשים שאבוא לעזור "לעשות טלפונים". מטה ההנהלה כבר עבר למשרדים מרווחים וממוזגים עם קירות זכוכית שהפרידו בין נושאי התפקידים. הרגשתי שכל המקום הזה מסריח מזיוף והחלטתי להפסיק להגיע לשם. שנה או שנתיים אחר כך, אפשר היה למצוא את כל החכמולוגים עם העיגולדים שישבו מעבר לזכוכית, מופיעים בטלוויזיה בתור יועצים אסטרטגיים בכירים ועלק "אוטנטיים",עבור כל מיני פוליטיקאים , אנשי שררה וטייקונים.

***

אינני חובבת הפגנות ומצעדים, אבל אתמול צעדתי עם רבים אחרים ברחובות תל אביב. אני יכולה לצעוד בקבוצה אבל אני מעדיפה לצעוד לא ממש באמצע אלא יותר בצד, איפה שפחות צפוף ויש יותר מרחב. גם עם הסיסמאות  לא פשוט לי, מודה. בינתיים התחלתי להשתפר עם תנועות הידיים. אמש יצאתי עם כמאה איש מהמאהל בנורדאו. ביום שישי לפני שבוע היו שם ארבעה אוהלים והיום כמעט מאתיים. בערב שבת ערכו שולחנות ארוכים עם מפות לבנות, יין,  ואינספור  מגשי אלומיניום שאנשים הביאו מהבית או קיבלו ממסעדות ומאפיות בשכונה. המחאה הזאת יצאה בגלל יוקר המחייה והנה מסתבר שאפשר לאכול טוב בזיל הזול, כמעט בחינם. המחאה הזאת יצאה בגלל מחירי הדיור והנה מסתבר שאפשר להתקיים גם ברחוב. המחאה הזאת יצאה בגלל שכל פרט ופרט חש עצמו קורס תחת הנטל – והנה מסתבר שהתנועה היא בכלל הפוכה, מהפנים החוצה, בקבוצה אדירה.

***

אל הצועדים שבמאהל נורדאו הצטרפו עוד ועוד אנשים בדרך. כשנפגשנו עם מאהל בן גוריון היו כבר כמה אלפים. ואז חצינו את קפלן ונפגשנו עם באי רוטשילד  שבאו כנחשול ענק מצד ימין, וכך נתקענו בלי יכולת לזוז בתוך אשד זועף של מפלים. מפלי האיגואסו הישראליים. חברה לקחה את ידי ופלסה עבורנו את הדרך פנימה לכיוון הבמה, אבל זה היה בלתי אפשרי להתקדם שלא לומר להגיע לשמה. הדחיסות, החום, הלחות, הלהט היוקד. זה היה מלחיץ. מאיפה הגיעו כל האנשים האלה ואיפה הסופרטנק שצריך אותו?

באמצע הדרך הבנתי  שאי אפשר להתקדם וגם אי אפשר לסגת. אני תקועה בתוך הקלחת הרותחת הזאת ואין טיפת אוויר שיכול להקל על הנשימה והדחיסות. קלסטרופוביה. היה נדמה לי שאני הולכת להתעלף.  החלטתי להתעשת ולהתחיל ללכת בהליכת צב, עקב בצד אגודל, לכיוון הנגדי לאבן גבירול עד שסוף-סוף הצלחתי לחלץ את עצמי בשלום. כשהגעתי הביתה הדלקתי את מחשב כדי לראות את ההופעה של שלמה ארצי. מזל שצילמו לטובת האלפים הרבים שנותרו מאחור. הקיבוצניק שנמנע מאירועים המוניים אפילו עוד יותר ממני, כבר היה שקוע בשינה עמוקה.  בימים האחרונים הוא מסתובב גאה כמו טווס, ואומר לכל מי שמוכן לשמוע שהוא היה הראשון שצפה שתחולל פה מהפכה עממית, עוד  שהתחילו ההפיכות במדינות ערב. נכנסתי למיטה ולחשתי  לו באוזן בשקט – היי,  תתעורר, אתה לא תאמין מה קורה שם, המהפכה שלך מצליחה!

הרחוב הוא הבית והבית הוא הרחוב

כאשר דפי ליף החליטה לנטוע אוהל ברחוב רוטשילד משום שבעל דירתה סירב להאריך לה את חוזה השכירות לאחר השיפוצים בבניין (מן הסתם משום שהניח, בצדק, שיוכל לגבות עליה מחיר גבוה יותר), היא פתחה במהלך היסטורי שלא יכלה לנחש את תוצאותיו.

זה כבר מזמן לא מחיר הדירות להשכרה, זה כבר מזמן לא מחירי דיור בר השגה. זה אפילו לא יוקר המחייה והשחיקה של מה שמכונה מעמד הביניים, זה הרבה הרבה יותר גדול ורציני מזה. אתמול ביקרתי בשדרה אחרי יותר משבוע שלא הייתי שם. התחושה האופורית הנעימה של הפנינג חביב לקול שיחות נפש תמימות ומוסיקת עולם, הוחלפה בצלילים קשים, בתחושת מועקה כבדה שעומדת באוויר הלוהט, הדביק. אדוני ראש הממשלה, כנסת נכבדה: אמנם יצאתם לפגרה ואין כרגע עם מי לדבר,  אבל ברצוני להודיע לכם  שאנחנו במלחמה.

 ***

זה כבר לא עניינם של קובץ אנשים "שיצאו לרחוב", או "גרים ברחוב". "מחאות רחוב" ראינו אינספור פעמים על כל דבר ועניין במשך שנים ארוכות ואף אחד לא התרגש מהן יותר מדי. כי הרחוב נתפס כמשהו חיצוני להוויה, משהו שמאיים על הסדר הקיים, כמשהו שאף אדם נורמטיבי לא רוצה להיות בו מבחירה חופשית. רחוב זה משהו שהולכים אליו באין ברירה, בחשש, לפעמים באימה: "איפה אתם רוצים שאני אגור, ברחוב?" זועקת אם חד הורית לחמישה בעיירת פיתוח נידחת או בכפר שלם בדרום ת"א. "מה אתה רוצה להיות מנקה רחובות?" מטיף הורה דואג לילד סרבן לימודים. "אני לא מבין איך זה קרה. הבת שלי ילדה טובה, היא לא מסתובבת ברחוב", מצטדק האב דומע מול נציגי החוק. הרחוב הוא החושך, הבית הוא האור.

בשכונות הנדל"ן צמודות הקרקע שקמו לנו בשנים האחרונות, לא תראו כמעט אנשים ברחוב. תושבים נורמטיביים יושבים בבית, נוסעים לעבודה או  מקסימום מסתובבים בקניון. המהפכה שהתרחשה עלינו לא היתה יכולה לפרוץ בעיר בורגנית זעירה כמו מודיעין למשל, למרות שרוב תושביה הם בני המעמד הבינוני שנושא בעיקר  הנטל. והסיבה לכך פשוטה – אין שם שום רחוב, רק כבישים שמנווטים אנשים ממקום למקום.

תל אביב התברכה בהרבה רחובות, הרחבים יותר מכונים "שדרות". למזלה, כרישי הנדל"ן לא פגעו בהם והעירייה דאגה לטפחם, לסמן בהם שביל אופניים, לנטוע בהם גינות, ספסלים ומתחמי משחקים לילדים ולכלבים. יש גם קיוסקים ובתי קפה קטנים וגלידריות. זקנים על גלגלים עם פיליפיניות, צעירים מחוברים לאייפוד,  עובדים בחולצות בהירות עם מחשב נייד, אימהות יגעות מניקות על ספסל. זהו מרחב ציבורי חי ורוגש בכל שעות היום והלילה. הרחובות והכיכרות הומים באנשים  שאינם עסוקים אך ורק בטרדות החיים, אלא גם עוצרים  לרגע, מתבוננים, נחים.

השדרה תססה אתמול בעוצמות שלא ראיתי קודם לכן. כל קרביה של החברה הישראלית נשפכו בה, עם מרכיבי הארוחות הבלתי הגיוניות שנזללו בה במשך שנים.  יותר מארבעים דקות הליכה מקצה הבימה לכיוון מערבה, ועדיין לא הגעתי לסופו של נהר הקיא. בדרך יכולתי לפגוש אבות לשוויון זכויות במשפחה, עובדות של השירות הפסיכולוגי, פנסיונרים של משרד הביטחון, מתחם דו-קיום ערבי-יהודי, התנועה הרפורמית, חסידי ברסלב, חניכי הנוער העובד, בני עקיבא, צעירי חב"ד, ניצולי שואה, אגודת הטבעונים, צער בעלי חיים, העמותה להחזרת גלעד שליט, נציגי הרפתות מקיבוצים ומושבים שמתנגדים לרפורמות במשק החלב, נציגי התנועה הליברלית שבעד יבוא חופשי. אוהלים שעליהם נכתב: עפולה, טבריה, אשדוד, דימונה. אוהלים שעליהם נכתבו שמות של אנשים בודדים ומשפחות. יריעות פלסטיק, קרטונים, ניירות מודבקים בכל מקום. אדוני ראש הממשלה, כנסת נכבדה – אתם מתחפרים בין קירות מוגנים בשעה שהמון העם נמצא ברחוב.

שלוש קבוצות בכל זאת תפסו את תשומת לבי אמש: הראשונה קבוצת המילואימניקים.  לבושים  מדי ב', מסודרים לפי דרגות – הקצינים הגבוהים מקדימה והחפ"שים מאחור. את המצעד הוביל רס"ר משמעת עם מגפון שנתן קצב לסיסמאות: "מילואימניקים תמיד בראש" ו"גם מילואימניקים רוצים שוויון". היו שם אולי רק מאה איש מתוך אלפים, אבל זה משקף  פחות או יותר את ייצוגם בחברה. הקהל  גילה כלפיהם אהדה גלויה, הם מיטב בנינו, מחרפים את נפשם עבורנו בכל פעם שלמישהו מתחשק לבשל לנו פה מלחמה. אפילו המשטרה לא התערבה והיתה סובלנית להפליא כשהם צעדו על הכביש של איבן גבירול וחסמו את התנועה לדקות ארוכות.

הקבוצה השניה היתה זו של המתנחלים בכיפות סרוגות וחניכי בני עקיבא.  הם התגודדו בקבוצות ופצחו בויכוחים סוערים עם העוברים והשבים שהטיחו נגדם "מה אתם עושים כאן" ו"אתם חלק גדול מהבעיה". היה מאד מעניין להקשיב. דיברו על זכויות היסטוריות, על קרקעות, על כך שגם קיבוצים יושבים על אדמות כבושות, על מה לעשות עם בעיית הערבים שגרים בגדה. חניך בן עקיבא עם פנים חלביות כמלאך הציע פיתרון אפשרי לבעיה וצעיר אחר אמר לו: בפעם האחרונה שמישהו חשב לעשות טיהור אתני, הוא מצא את עצמו בבית המשפט הבינלאומי בהאג.

בקבוצה השלישית אליה הצטרפתי לכמה דקות של הקשבה, ישבו צעירים וצעירות בבגדים קלים וצבעוניים עם רבנים בחליפות וכיפות שחורות. דיברו שם על כפייה דתית, על יהדות, על זכויות אזרחיות כמו נישואין או תחבורה ציבורית בשבת.  בחור צעיר שחזר בשאלה  טען : אין לי בעיה לגור ליד יהודי, נוצרי, מוסלמי, עובד עכו"ם -הכל היינו אך מבחינתי. הבעיה היא שאתם לא מקבלים את אורח החיים שלי, שאתם מנסים למנוע ממני  לעשות דברים  שלא מתאימים לכם. אני לא מתערב בחיים שלכם, אז למה אתם מתערבים בחיים שלי? חשתי צער על הרבנים שהזיעו הרבה מתחת לחליפות השחורות והטענות הנוקבות של  אנשי האוהלים. יגידו מה שיגידו, יש מושגים כמו רצון חופשי וזכויות אזרח שלא מתיישבות יפה עם הדת האורתודוקסית. יושבת אוהלים צעירה ורהוטה בשמלה קצרה ומשחוף עמוק, ניווטה את הדיון וקבעה את סדר הדוברים. זה היה מחזה מעורר השתהות להפליא.

 ***

יום קודם לכן, הייתי במאהל שפתחו בשדרות נורדאו. פרופ' זאב צחור נתן סקירה היסטורית על התפתחותן של תנועות אידיאולוגיות בראשית ההתיישבות הציונית מטרומפלדור והלאה. מדי פעם פנה לקהל ושאל: יש פה מישהו מדגניה, יש מישהו מרחביה? הקהל בהה בו בתמיהה -השעה 10 וחצי בערב ואנחנו נמצאים בשכונה מנומנמת בתל אביב הישנה.

מתחם המאהלים בנורדאו שונה מקודמו ברוטשילד. לכאן באים אנשים מבוגרים יותר, בעשור הרביעי או החמישי לחייהם, רובם  מתגוררים באזור, שירתו, למדו, עוסקים במקצועות חופשיים ובסך הכל משתכרים יפה, ובכל זאת גם להם קשה. ביום רביעי בערב דיברו ברצינות על המשך הדרך, על האפשרויות הפוליטיות של המאבק הנוכחי, יש כאן לא מעט מנדטים שעומדים על הכף.  מרצה בחוג למנהל עסקים באוניברסיטת ת"א  דיברה על הקנאות האידיאולוגית שעומדת מאחורי הכלכלה הקפיטליסטית, על כך שאין לאנשים פנאי או רצון להיטיב עם חייהם משום שאין כאן קביעות – לא בעבודה ולא בדיור. מישהי אחרת סיפרה שהיא שמחה על המאבק, אבל בשבילה הוא בא מאוחר מדי. לפני שנה היגרה לברלין כי לא הצליחה למצוא כאן עבודה. דיברו על המצע של מפלגת  מימד-התנועה הירוקה, העבודה,  על שלי יחימוביץ, עמרם מצנע, ציפי ליבני – האם הם יביאו את הבשורה? רוב הנוכחים טענו שלא. אין מנהיגות של ממש לא מימין ולא משמאל וגם לא מהמרכז. אז בינתיים שיהיה ביבי, אחר כך נחליט.

לפני שהמעגל התפזר אמר פרופ' צחור, שמה שלא יהיו התוצאות, ההישג החשוב ביותר כבר הושג- השבנו את השיח הרפובלקיסטי  לרחוב. ואני חשבתי על השיחות שהתקיימו פעם  בשער העיר המקראית, בפורום הרומי או באגורה היוונית. על הכיכרות שבהם המליכו או ערפו ראשים של מנהיגים. אבל החיים המודרניים ברוב המקומות, צמצמו לנו את המרחב הציבורי. כל איש ציבור שפורש מבקש "לעשות לביתו". מי שנשאר ברחוב – בעיה שלו. וכך סיפקו לנו  בתים ודירות לפעמים במחיר נוח, לפעמים פחות, עם משכנתא בפריסת תשלומים של 30 שנה בריבית משתנה, כדי שנשב בהם לבטח, נראה ערוץ 2 ונפסיק לחשוב. אבל עכשיו חוקי המשחק הולכים להשתנות: מי שמעוניין  לקחת חלק מוזמן לצאת  לרחוב.

 ***

ולמי שמגיע לאזור שדרות נורדאו הערב –צ'רלי ביטון ידבר על הפנתרים השחורים ואחר כך צפויה  הופעה אינטימית עם  קובי אפללו.

 

 

כולנו צפונבונים אשכנזים!

"כולנו יהודים גרמנים" קראו מאות אלפי צעירים שיצאו לרחובות צרפת במאי 1968 וביקשו למחות על הסדר החברתי הקיים. בזעקת אחווה זו הם ביקשו להזדהות עם אחד ממנהיגי מרד הסטודנטים, דני כהן-בנדיט, הוא "דני האדום" שנרדף הן על ידי השלטון הגוליסטי והן על ידי המפלגה הקומוניסטית ונתפס בעיניהם כאנרכיסט גרמני, כבן בלי-ארץ."

(מתוך הכריכה של הספר : כולנו יהודים גרמנים – רדיקלים יהודים בצרפת בשנות השישים והשבעים מאת יאיר דורון, 1999).

 גם היום, ממש כמו אז בצרפת של שלהי שנות השישים, יש לא מעט שמרנים ומקורבים לצלחת שמבקשים לצבוע את המחאה החברתית שפשטה בארץ כולה בצבעים עדתיים. משום כך, נבצר מהם להצטרף בלבם או בשכלם אל מה שקורה ברחובות וזאת למרות התביעות המוצדקות בסך הכול. מה שמוכיח שוב, כי השיטה הצליחה ובגדול.  מרוב שהפנימו את עקרונות ההפרטה כל פרט התרגל לחשוב שהוא פרט לעצמו ולעצמו בלבד וכל היתר- לא שווים פרוטה.

והנה, לפני כשבועיים התאגדו הפרטים המופרטים לגל צונאמי ענק. מאחר ואין זה ציבור שרגיל מעצם טבעו  לתפוס את עצמו במושגים של קולקטיב (וזאת בשונה מקבוצות מובחנות אחרות בחברה שאף יודעות לגזור מזה קופון יפה), כל העסק נראה לאנשים מסוימים משונה מדי, הטרוגני מדי, לא ממוקד מדי. מה הם רוצים? וכך, במקום להסתכל על  הגל העצום והמטריד ולהתמודד באומץ עם השלכותיו, הם עוצמים עיניים ומכריזים : זה כלום, זה רק  זרזיף מים דק. וכדי להוסיף רשעות לעיוורון הם מחליטים לרסס את המוחים בצבע סקטוריאלי שנועד להמעיט בערכם ובערך המאבק החברתי כולו.

מה לא אמרו על יושבי האוהלים ? שהם מסוממים / שמאלנים רדיקלים/מדיפי ריח אלכוהול/ זוללי סושי/אנרכיסטים/ מפונקים/בני עשירים. והעלבון הגרוע מכל במילון המושגים של מופרטי השכל הישר– צפונבונים אשכנזים.

ובכן, אני נטלי לבית מסיקה, בת לשני הוריי שנולדו בתוניסיה והיגרו לעיירה צפונ(בונ)ית בצו הסוכנות היהודית בסוף שנות ה-60,  בוגרת תיכון מקצועי מקיף נצרת-עילית,  נח"לווית בעברי, יהודיה בהווייתי,  אחת שכבר מגיל צעיר החליטה בהכרה צלולה לבחור בדרך חיים שאין בה נוחות או הנחות, או  למצער, נכס נדל"ני מניב רווחים– מחליטה לוותר בזאת על כל הנאמר לעיל, ולהכריז  על עצמי כאות הזדהות עם אחיי ואחיותיי הצפונבונים האשכנזים אם בכפייה ואם מבטן ומלידה– כי גם אני צפונבונית אשכנזייה כמותם, וזאת עד להודעה חדשה.

(או עד שנצליח במאבק)