הרחוב הוא הבית והבית הוא הרחוב

כאשר דפי ליף החליטה לנטוע אוהל ברחוב רוטשילד משום שבעל דירתה סירב להאריך לה את חוזה השכירות לאחר השיפוצים בבניין (מן הסתם משום שהניח, בצדק, שיוכל לגבות עליה מחיר גבוה יותר), היא פתחה במהלך היסטורי שלא יכלה לנחש את תוצאותיו.

זה כבר מזמן לא מחיר הדירות להשכרה, זה כבר מזמן לא מחירי דיור בר השגה. זה אפילו לא יוקר המחייה והשחיקה של מה שמכונה מעמד הביניים, זה הרבה הרבה יותר גדול ורציני מזה. אתמול ביקרתי בשדרה אחרי יותר משבוע שלא הייתי שם. התחושה האופורית הנעימה של הפנינג חביב לקול שיחות נפש תמימות ומוסיקת עולם, הוחלפה בצלילים קשים, בתחושת מועקה כבדה שעומדת באוויר הלוהט, הדביק. אדוני ראש הממשלה, כנסת נכבדה: אמנם יצאתם לפגרה ואין כרגע עם מי לדבר,  אבל ברצוני להודיע לכם  שאנחנו במלחמה.

 ***

זה כבר לא עניינם של קובץ אנשים "שיצאו לרחוב", או "גרים ברחוב". "מחאות רחוב" ראינו אינספור פעמים על כל דבר ועניין במשך שנים ארוכות ואף אחד לא התרגש מהן יותר מדי. כי הרחוב נתפס כמשהו חיצוני להוויה, משהו שמאיים על הסדר הקיים, כמשהו שאף אדם נורמטיבי לא רוצה להיות בו מבחירה חופשית. רחוב זה משהו שהולכים אליו באין ברירה, בחשש, לפעמים באימה: "איפה אתם רוצים שאני אגור, ברחוב?" זועקת אם חד הורית לחמישה בעיירת פיתוח נידחת או בכפר שלם בדרום ת"א. "מה אתה רוצה להיות מנקה רחובות?" מטיף הורה דואג לילד סרבן לימודים. "אני לא מבין איך זה קרה. הבת שלי ילדה טובה, היא לא מסתובבת ברחוב", מצטדק האב דומע מול נציגי החוק. הרחוב הוא החושך, הבית הוא האור.

בשכונות הנדל"ן צמודות הקרקע שקמו לנו בשנים האחרונות, לא תראו כמעט אנשים ברחוב. תושבים נורמטיביים יושבים בבית, נוסעים לעבודה או  מקסימום מסתובבים בקניון. המהפכה שהתרחשה עלינו לא היתה יכולה לפרוץ בעיר בורגנית זעירה כמו מודיעין למשל, למרות שרוב תושביה הם בני המעמד הבינוני שנושא בעיקר  הנטל. והסיבה לכך פשוטה – אין שם שום רחוב, רק כבישים שמנווטים אנשים ממקום למקום.

תל אביב התברכה בהרבה רחובות, הרחבים יותר מכונים "שדרות". למזלה, כרישי הנדל"ן לא פגעו בהם והעירייה דאגה לטפחם, לסמן בהם שביל אופניים, לנטוע בהם גינות, ספסלים ומתחמי משחקים לילדים ולכלבים. יש גם קיוסקים ובתי קפה קטנים וגלידריות. זקנים על גלגלים עם פיליפיניות, צעירים מחוברים לאייפוד,  עובדים בחולצות בהירות עם מחשב נייד, אימהות יגעות מניקות על ספסל. זהו מרחב ציבורי חי ורוגש בכל שעות היום והלילה. הרחובות והכיכרות הומים באנשים  שאינם עסוקים אך ורק בטרדות החיים, אלא גם עוצרים  לרגע, מתבוננים, נחים.

השדרה תססה אתמול בעוצמות שלא ראיתי קודם לכן. כל קרביה של החברה הישראלית נשפכו בה, עם מרכיבי הארוחות הבלתי הגיוניות שנזללו בה במשך שנים.  יותר מארבעים דקות הליכה מקצה הבימה לכיוון מערבה, ועדיין לא הגעתי לסופו של נהר הקיא. בדרך יכולתי לפגוש אבות לשוויון זכויות במשפחה, עובדות של השירות הפסיכולוגי, פנסיונרים של משרד הביטחון, מתחם דו-קיום ערבי-יהודי, התנועה הרפורמית, חסידי ברסלב, חניכי הנוער העובד, בני עקיבא, צעירי חב"ד, ניצולי שואה, אגודת הטבעונים, צער בעלי חיים, העמותה להחזרת גלעד שליט, נציגי הרפתות מקיבוצים ומושבים שמתנגדים לרפורמות במשק החלב, נציגי התנועה הליברלית שבעד יבוא חופשי. אוהלים שעליהם נכתב: עפולה, טבריה, אשדוד, דימונה. אוהלים שעליהם נכתבו שמות של אנשים בודדים ומשפחות. יריעות פלסטיק, קרטונים, ניירות מודבקים בכל מקום. אדוני ראש הממשלה, כנסת נכבדה – אתם מתחפרים בין קירות מוגנים בשעה שהמון העם נמצא ברחוב.

שלוש קבוצות בכל זאת תפסו את תשומת לבי אמש: הראשונה קבוצת המילואימניקים.  לבושים  מדי ב', מסודרים לפי דרגות – הקצינים הגבוהים מקדימה והחפ"שים מאחור. את המצעד הוביל רס"ר משמעת עם מגפון שנתן קצב לסיסמאות: "מילואימניקים תמיד בראש" ו"גם מילואימניקים רוצים שוויון". היו שם אולי רק מאה איש מתוך אלפים, אבל זה משקף  פחות או יותר את ייצוגם בחברה. הקהל  גילה כלפיהם אהדה גלויה, הם מיטב בנינו, מחרפים את נפשם עבורנו בכל פעם שלמישהו מתחשק לבשל לנו פה מלחמה. אפילו המשטרה לא התערבה והיתה סובלנית להפליא כשהם צעדו על הכביש של איבן גבירול וחסמו את התנועה לדקות ארוכות.

הקבוצה השניה היתה זו של המתנחלים בכיפות סרוגות וחניכי בני עקיבא.  הם התגודדו בקבוצות ופצחו בויכוחים סוערים עם העוברים והשבים שהטיחו נגדם "מה אתם עושים כאן" ו"אתם חלק גדול מהבעיה". היה מאד מעניין להקשיב. דיברו על זכויות היסטוריות, על קרקעות, על כך שגם קיבוצים יושבים על אדמות כבושות, על מה לעשות עם בעיית הערבים שגרים בגדה. חניך בן עקיבא עם פנים חלביות כמלאך הציע פיתרון אפשרי לבעיה וצעיר אחר אמר לו: בפעם האחרונה שמישהו חשב לעשות טיהור אתני, הוא מצא את עצמו בבית המשפט הבינלאומי בהאג.

בקבוצה השלישית אליה הצטרפתי לכמה דקות של הקשבה, ישבו צעירים וצעירות בבגדים קלים וצבעוניים עם רבנים בחליפות וכיפות שחורות. דיברו שם על כפייה דתית, על יהדות, על זכויות אזרחיות כמו נישואין או תחבורה ציבורית בשבת.  בחור צעיר שחזר בשאלה  טען : אין לי בעיה לגור ליד יהודי, נוצרי, מוסלמי, עובד עכו"ם -הכל היינו אך מבחינתי. הבעיה היא שאתם לא מקבלים את אורח החיים שלי, שאתם מנסים למנוע ממני  לעשות דברים  שלא מתאימים לכם. אני לא מתערב בחיים שלכם, אז למה אתם מתערבים בחיים שלי? חשתי צער על הרבנים שהזיעו הרבה מתחת לחליפות השחורות והטענות הנוקבות של  אנשי האוהלים. יגידו מה שיגידו, יש מושגים כמו רצון חופשי וזכויות אזרח שלא מתיישבות יפה עם הדת האורתודוקסית. יושבת אוהלים צעירה ורהוטה בשמלה קצרה ומשחוף עמוק, ניווטה את הדיון וקבעה את סדר הדוברים. זה היה מחזה מעורר השתהות להפליא.

 ***

יום קודם לכן, הייתי במאהל שפתחו בשדרות נורדאו. פרופ' זאב צחור נתן סקירה היסטורית על התפתחותן של תנועות אידיאולוגיות בראשית ההתיישבות הציונית מטרומפלדור והלאה. מדי פעם פנה לקהל ושאל: יש פה מישהו מדגניה, יש מישהו מרחביה? הקהל בהה בו בתמיהה -השעה 10 וחצי בערב ואנחנו נמצאים בשכונה מנומנמת בתל אביב הישנה.

מתחם המאהלים בנורדאו שונה מקודמו ברוטשילד. לכאן באים אנשים מבוגרים יותר, בעשור הרביעי או החמישי לחייהם, רובם  מתגוררים באזור, שירתו, למדו, עוסקים במקצועות חופשיים ובסך הכל משתכרים יפה, ובכל זאת גם להם קשה. ביום רביעי בערב דיברו ברצינות על המשך הדרך, על האפשרויות הפוליטיות של המאבק הנוכחי, יש כאן לא מעט מנדטים שעומדים על הכף.  מרצה בחוג למנהל עסקים באוניברסיטת ת"א  דיברה על הקנאות האידיאולוגית שעומדת מאחורי הכלכלה הקפיטליסטית, על כך שאין לאנשים פנאי או רצון להיטיב עם חייהם משום שאין כאן קביעות – לא בעבודה ולא בדיור. מישהי אחרת סיפרה שהיא שמחה על המאבק, אבל בשבילה הוא בא מאוחר מדי. לפני שנה היגרה לברלין כי לא הצליחה למצוא כאן עבודה. דיברו על המצע של מפלגת  מימד-התנועה הירוקה, העבודה,  על שלי יחימוביץ, עמרם מצנע, ציפי ליבני – האם הם יביאו את הבשורה? רוב הנוכחים טענו שלא. אין מנהיגות של ממש לא מימין ולא משמאל וגם לא מהמרכז. אז בינתיים שיהיה ביבי, אחר כך נחליט.

לפני שהמעגל התפזר אמר פרופ' צחור, שמה שלא יהיו התוצאות, ההישג החשוב ביותר כבר הושג- השבנו את השיח הרפובלקיסטי  לרחוב. ואני חשבתי על השיחות שהתקיימו פעם  בשער העיר המקראית, בפורום הרומי או באגורה היוונית. על הכיכרות שבהם המליכו או ערפו ראשים של מנהיגים. אבל החיים המודרניים ברוב המקומות, צמצמו לנו את המרחב הציבורי. כל איש ציבור שפורש מבקש "לעשות לביתו". מי שנשאר ברחוב – בעיה שלו. וכך סיפקו לנו  בתים ודירות לפעמים במחיר נוח, לפעמים פחות, עם משכנתא בפריסת תשלומים של 30 שנה בריבית משתנה, כדי שנשב בהם לבטח, נראה ערוץ 2 ונפסיק לחשוב. אבל עכשיו חוקי המשחק הולכים להשתנות: מי שמעוניין  לקחת חלק מוזמן לצאת  לרחוב.

 ***

ולמי שמגיע לאזור שדרות נורדאו הערב –צ'רלי ביטון ידבר על הפנתרים השחורים ואחר כך צפויה  הופעה אינטימית עם  קובי אפללו.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • noam-lester  On אוגוסט 4, 2011 at 11:59 am

    מרתק. תודה.

  • גולדבלט משה  On אוגוסט 4, 2011 at 4:27 pm

    נראה שכרגיל הכל קורא בתל אביב . אצלנו יש רק הד חיוור לוודסטוק התל אביב . דבר אחד גדול התרחש-עם ישראל לומד שמאבקים פוליטים עושים ברחוב ולא רצים בכל דבר לבג"ץ שיחלץ ויחליט. אומנם הלקח עדיין לא לגמרי נלמד-ראה הרופאים אבל זו התקדמות נאה

  • עודד  On אוגוסט 4, 2011 at 6:24 pm

    טלי תודה;

  • עודד  On אוגוסט 4, 2011 at 7:35 pm

    נטלי תודה;

  • nataliemessika  On אוגוסט 4, 2011 at 8:29 pm

    תודה בחזרה לנעם ועודד.
    משה- טוב שגם אנחנו מצליחים להסכים על איזה עיניין 🙂

  • גולדבלט משה  On אוגוסט 5, 2011 at 4:30 am

    נטלי
    הנה עוד כמה נושאים שנוכל להסכים עליהם-ממש בשליפה
    א. מס מוגדל לבעלי הכנסות גבוהות מאד
    ב. הגדלת מס רווחי הון
    ג. הטלת מס עיזבון-בהרבה ארצות הצליחו משום מה אצךנו נזה נחשב בלתי אפשרי
    ד. סבסוד לימודים
    ה. עידוד נוסף ליציאה לעבודה
    ו. מעונות יום מסובסדים
    ז. חיזוק הרפואה הציבורית
    ח. הכללת ביטוח סיעודי בחוק ביטוח בריאות
    ט. העלאת שכר המינימום
    י. חוק יסוד זכויות חברתיות

    מה שקשה לי להסכים הוא עם גזר הדין שאת גוזרת על הפריפריה -מנסיונך בנצרת עילית-אני משוכנע שחיבים לחזק אותה כחלק של הפיתרון במצוקת הדיור

  • עידית פארן  On אוגוסט 5, 2011 at 4:45 am

    מרתק
    כבר כמה זמן אני קוראת אותך מרותקת.

  • nataliemessika  On אוגוסט 5, 2011 at 5:26 am

    תודה לעדית -)
    משה – העלית כאן נושאים חשובים. אני מניחה שלגבי סעיפים א+ב יגידו שזה יגרום לירידה בהשקעות במשק (ובבוטיקים בכיכר המדינה, למשל).
    אני הייתי מוסיפה פיקוח על משכורות במגזר הציבורי ובגופים ממשלתיים כמו – חברת החשמל, קופות החולים, רשות הנמלים, מפעל הפייס (שהמנכ"ל שלה מרוויח יותר מ-100,000 ש"ח בחודש, הוא לא צריך לחכות לטלפון מאריאלה).
    לגבי הפריפריה- אני חושבת שהיא נראית כמו שהיא נראית בגלל עשרות שנים של הזנחה פושעת. מה שעצוב הוא שדווקא שם, איפה שמאבק הקיום קשה במיוחד, אין שיח פוליטי-חברתי, אלא רק פוליטי-ביטחוני. אנשים צריכים להתעורר שם ומהר.

  • תרצה  On אוגוסט 7, 2011 at 7:51 am

    אבחון מצויין של ה"רחוב" על המשתמע ממנו.
    האם יש דוגמאות נוספות לערים [חדשות או ישנות] שאין בהם "רחוב"? (פרט למודיעין…)?
    תודה.

  • nataliemessika  On אוגוסט 7, 2011 at 9:28 am

    הי תרצה,
    טוב, אני חוזרת בי קצת בעניין מודיעין, מסתבר שגם הם המציאו לעצמם רחוב יש מאין ואפילו הגיעו לשם אתמול כאלף איש.
    לגבי העת העתיקה, ממה שאני יודעת המרחב הציבורי והמרחב הפרטי היו שזורים זה בזה. מה גם שאנשים לא גרו בבתים בודדים אלה ביחידות מגורים שחוברו בחצר משותפת. מסביב לחצר היו רחובות ומבני ציבור (מקדשים, בתי מרחץ, שירותים). בפומפיי שכללו את זה לדרגת ענפי שירות נפרדים כולל בתי מרזח ומאפיות בכל "שכונה". ביהדות של ימי המשנה החלה הפרדה ברורה – הגברים היו אמונים על החוץ והנשים על הבית. נשים היו יוצאות לשוק לא רק כדי לקנות מזון אלא גם כדי להתעדכן בענייני ציבור, ומכאן הסכנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: