העם הזה הוא (גם) אני

אינני חובבת הפגנות. יש משהו בהליכה מאורגנת מדי, עם המון רב מדי ועם סיסמאות קצובות מדי – שלא עושה לי טוב. אפשר לספור על יד אחת את מספר ההפגנות שהשתתפתי בהן בעשור האחרון. היתה הפגנה נגד עסקת הטיעון בעניינו  של  קצב, היתה הפגנת הזדהות נגד הרצח בברנוער, היתה עצרת למען גלעד שליט. אולי היה עוד משהו נקודתי, אבל אני לא זוכרת. מפוליטיקה אני נמנעת בכל כוחי. בשתי מערכות הבחירות האחרונות אפילו שקלתי לא להצביע בכלל. בסוף, אחרי מסכת שכנועים של חברים ומשפחה מלאתי את חובתי האזרחית. בבחירות האחרונות  הצבעתי למפלגה שלא עברה בכלל את אחוז החסימה, ובבחירות לפני כן, סתמתי את האף ושלשתי את הפתק, בלי שום אמונה או תקווה.

התקופה הכי פוליטית בחיי התחילה מיד אחרי רצח רבין. באותו לילה הלכתי לסרט במגדל האופרה  עם חברה (לזכותנו אפשר לומר שלפחות ראינו סרט איכותי – את "עישון"), ובדרך חזרה ברחוב אלנבי לא הבנו למה כל מוניות השירות שהיו ריקות למחצה, חולפות על פנינו במהירות. בסוף אחת מהן בכל זאת עצרה וכשהתיישבתי יכולתי לשמוע את הקריין ברדיו מפרט בקול דרמטי תחנות חשובות בחייו של רבין. לכול היושבים היו פנים המומות ורציניות עד אימה ואני שלא הבנתי מה קורה שאלתי– מה קרה, זה היומולדת שלו היום?

ורק כדי לכפר על עוונותיי ומצפוני  שייסר אותי קשות באותו שבוע, מצאתי את עצמי מצטרפת לראשונה בחיי לקבוצה חדשה שנקראה "דור שלום". זה התחיל כמשהו תמים עם חולצות וסטיקרים ירוקים ונגמר בפיקאסו מחפיר. אחת ממטרות הקבוצה (חוץ מלקבל תרומות נאות), היה לקרב בין חלקי העם. לכן הקימו קבוצת הדברות בין "חילונים" (כעשר רווקות בשנות השלושים לחייהן) לבין "דתיים" (כעשרים תלמידי חכמים חלקם בעלי משפחות חלקם רווקים,  ממרכז הרב, סניף רמת-גן).  תאמינו לי,  שום הדברות לא יצאה משם. כבר מהתחלה הוברר לכולנו שהשיח המאולץ שהוחלט עליו מלמעלה לא יביא אותנו לשום מקום. הבחורים בכיפות הסרוגות עלו עלינו בכל – בכמות, ברטוריקה, בצדקנות. בסוף לא נותר לנו אלא לדון על שני נושאי ליבה: האם כולנו עם אחד (הבנים – כן, כי ככה כתוב בתורה, הבנות- לא, עובדה שאתם לא מתעניינים בתרבות שלנו), וגם מי רצח  את רבין (הבנים – קונספירציה של השב"כ, הבנות – אתם והרבנים שלכם וכל הימין).

 אחרי שנה של שיחות סרק שלא הלכו לשום מקום הוחלט שנצא לטיול ערב בעיר הקודש כדי לגשר בין חלקי העם. פגשנו מדריך ידען שערך לנו סיור מעניין מאד שבו כל אחת ואחד נתבקש לחוש את עוצמת החיבור של נשמתו הצודקת אל סלע קיומו. בתום הסיור בגן הארכיאולוגי שבמרכז דוידסון, עצרנו מול רחבת הכותל. תלמידי מרכז הרב ביקשו כמה דקות הפסקה כדי ללכת להתפלל והאחראית על הקבוצה מטעם דור שלום אמרה שאין זמן והאוטובוס מחכה ושצריך ללכת. הבחורים זעמו ואמרו שאין יהודי שיכול לעבור ליד הכותל מבלי להתפלל ולו לדקות ספורות,  והבנות טענו שבטח שכן,  עובדה, גם אנחנו מתאפקות. בדרך חזרה עמד אוויר רע ומעיק בחלל האוטובוס. זו היתה הפעם האחרונה שנפגשנו כקבוצה.  מדי פעם בפעם עוד היו מתקשרים אליי  ומבקשים שאבוא לעזור "לעשות טלפונים". מטה ההנהלה כבר עבר למשרדים מרווחים וממוזגים עם קירות זכוכית שהפרידו בין נושאי התפקידים. הרגשתי שכל המקום הזה מסריח מזיוף והחלטתי להפסיק להגיע לשם. שנה או שנתיים אחר כך, אפשר היה למצוא את כל החכמולוגים עם העיגולדים שישבו מעבר לזכוכית, מופיעים בטלוויזיה בתור יועצים אסטרטגיים בכירים ועלק "אוטנטיים",עבור כל מיני פוליטיקאים , אנשי שררה וטייקונים.

***

אינני חובבת הפגנות ומצעדים, אבל אתמול צעדתי עם רבים אחרים ברחובות תל אביב. אני יכולה לצעוד בקבוצה אבל אני מעדיפה לצעוד לא ממש באמצע אלא יותר בצד, איפה שפחות צפוף ויש יותר מרחב. גם עם הסיסמאות  לא פשוט לי, מודה. בינתיים התחלתי להשתפר עם תנועות הידיים. אמש יצאתי עם כמאה איש מהמאהל בנורדאו. ביום שישי לפני שבוע היו שם ארבעה אוהלים והיום כמעט מאתיים. בערב שבת ערכו שולחנות ארוכים עם מפות לבנות, יין,  ואינספור  מגשי אלומיניום שאנשים הביאו מהבית או קיבלו ממסעדות ומאפיות בשכונה. המחאה הזאת יצאה בגלל יוקר המחייה והנה מסתבר שאפשר לאכול טוב בזיל הזול, כמעט בחינם. המחאה הזאת יצאה בגלל מחירי הדיור והנה מסתבר שאפשר להתקיים גם ברחוב. המחאה הזאת יצאה בגלל שכל פרט ופרט חש עצמו קורס תחת הנטל – והנה מסתבר שהתנועה היא בכלל הפוכה, מהפנים החוצה, בקבוצה אדירה.

***

אל הצועדים שבמאהל נורדאו הצטרפו עוד ועוד אנשים בדרך. כשנפגשנו עם מאהל בן גוריון היו כבר כמה אלפים. ואז חצינו את קפלן ונפגשנו עם באי רוטשילד  שבאו כנחשול ענק מצד ימין, וכך נתקענו בלי יכולת לזוז בתוך אשד זועף של מפלים. מפלי האיגואסו הישראליים. חברה לקחה את ידי ופלסה עבורנו את הדרך פנימה לכיוון הבמה, אבל זה היה בלתי אפשרי להתקדם שלא לומר להגיע לשמה. הדחיסות, החום, הלחות, הלהט היוקד. זה היה מלחיץ. מאיפה הגיעו כל האנשים האלה ואיפה הסופרטנק שצריך אותו?

באמצע הדרך הבנתי  שאי אפשר להתקדם וגם אי אפשר לסגת. אני תקועה בתוך הקלחת הרותחת הזאת ואין טיפת אוויר שיכול להקל על הנשימה והדחיסות. קלסטרופוביה. היה נדמה לי שאני הולכת להתעלף.  החלטתי להתעשת ולהתחיל ללכת בהליכת צב, עקב בצד אגודל, לכיוון הנגדי לאבן גבירול עד שסוף-סוף הצלחתי לחלץ את עצמי בשלום. כשהגעתי הביתה הדלקתי את מחשב כדי לראות את ההופעה של שלמה ארצי. מזל שצילמו לטובת האלפים הרבים שנותרו מאחור. הקיבוצניק שנמנע מאירועים המוניים אפילו עוד יותר ממני, כבר היה שקוע בשינה עמוקה.  בימים האחרונים הוא מסתובב גאה כמו טווס, ואומר לכל מי שמוכן לשמוע שהוא היה הראשון שצפה שתחולל פה מהפכה עממית, עוד  שהתחילו ההפיכות במדינות ערב. נכנסתי למיטה ולחשתי  לו באוזן בשקט – היי,  תתעורר, אתה לא תאמין מה קורה שם, המהפכה שלך מצליחה!

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יואב אבניאון  On אוגוסט 8, 2011 at 8:48 pm

    הי נטלי
    כמוך – לא איש של הפגנות
    בחיפוש אחר מרחב נסיגה מצאתי עצמי על גבי פיגום שנבנה סביב בית טמפלרי..עד שהבנתי שזה עלול להגמר רע וביצעתי נסיגה מדודה אל ההמון. היה מרגש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: