הימים האחרונים בפומפיי

זה היה בצהרי יום מהביל בחודש יולי 1997, בעוד יום חפירה בבית הוסטליות- כוהנות האש, במשלחת האנגלו-אמריקאית לפומפיי.  החלטתי לעשות מעשה שלא בדיוק תאם למדיניות של מנהל החפירה דר' ריק ג'ונס. כל אנשי הצוות באו מאנגליה  וארה"ב – להוציא אני, הישראלית היחידה. אנחנו הארכיאולוגים המנהלים במשלחת קיבלנו כל אחד  שטח מוגדר לחפירה בתוך הווילה וכעשר סטודנטים מלאי מוטיבציה ממקומות שונים בעולם. די מהר הבנתי ששיטת העובדה שלהם לא בדיוק תואמת לשיטות שהכרתי מלימודיי באוניברסיטה או מעבודתי ברשות העתיקות. הם לא ממש חפרו אלא יותר ליקקו את פני השטח במברשות דקות ובכלים של רופא שיניים.  בין לבין עשו המון צילומים וציורים ודנו בהתפתחויות הסטרטיגרפיות מכל כיוון אפשרי.

באותו יום  החלטתי שנמאס לי. כבר בער לי לרדת למטה לשכבה שמתחת לרצפת הבטון (קוצ'ו פסטו בלעז), כדי לגעת סוף סוף בחומר אותנטי שקדם להתפרצות הר הגעש . וכך בהזדמנות הראשונה שדר' ג'ונס לא נראה בשטח, כינסתי את הסטודנטים הנאמנים שלי ושאלתי אותם: אתם אתי? אחד מהם, בן של סנטור מאוהיו, גברתן צעיר שכונה אלביס, ענה לי: אנחנו אתך סרג'נט נטלי (כי הוא שמע שהייתי מ"כית בצבא הישראלי).  כל היתר הנהנו בחשש. ג'ונס העיף ארכיאולוגים טובים ממני על הרבה פחות מזה, אבל אני לא נרתעתי. נתתי לאלביס פטיש 5 קילו ואמרתי לו: קדימה, תפרק לרצפה המזופתת הזאת את הצורה.

אחרי כמה מהלומות נפער סדק והרצפה התפרקה לגושים טקטוניים גדולים נפרדים. הם ידעו לבנות טוב, המנוולים. נעמדתי על החול הזהוב שנגלה מתחת לבקיעים וטבלתי את ידי עמוק בפנים. בפעם האחרונה שמשהו נגע במצע החול זה היה לפני יותר מ- 1900 שנה. יכולתי להגיש באצבעותיי כל מיני גופים קטנים חבויים, שכמו התחננו שאוציא אותם מקברם. חפנתי את כף ידי והתבוננתי בשלל המקרי שלי– טבעת כסף, מטבע, סיכת רכיסה משנהב, חרוז, שבר כלי מצויר.  וכל זה מבלי להתאמץ בכלל. שנתיים לפני כן השתתפתי בחפירות ביודפת וכל מה שהצלחנו למצוא זה אבנים וכלי חרס שבורים. באותו רגע הרגשתי צביטה בלב : מה חשבתם לעצמכם פרובינציאלים, בני עניים  עלובים ויהירים. איך חשבתם לנצח  את  כל העושר והעוצמה הבלתי נתפסת  הזאת של הרומאים.

***

ברומא היתה חלוקה לשכונות מגורים נבדלות שנקראו VICI  ובכל אחת מהן העמידו שני שופטים ומבנה פולחני. לרבעים היה גם תפקיד פוליטי חשוב משום שהשופטים נפגשו בדרך קבע עם תושבי השכונה ויכלו להעביר את טענותיהם וצרכיהם הלאה, אל המוסדות המרכזיים. התפיסה העירונית המודרנית הושפעה מזו שהיתה קיימת בעת העתיקה: בלב העיר נקבעו מוסדות השלטון , המינהל ואזור העסקים העיקרי, סביבו – בתי מסחר זעירים, ואחריהם בני המעמד הנמוך (השלישי), בני המעמד האמצעי (הרביעי), ולבסוף – בני המעמד הגבוה (החמישי) שנזקקו מטבע הדברים, למרחבים ולבתים גדולים יותר.

גם בפומפיי היו "שכונות" והן אלה שעיצבו את אופייה בכל אזור ואזור, אבל בניגוד לערים אחרות לא היתה בה חלוקה מעמדית ברורה ומובהקת. יחד עם זאת ניתן לראות כי הבתים המפוארים בעיר רוכזו פחות או יותר לאורך הרחובות המרכזיים. לעשירים מאד היו גם אחוזות משפחתיות "וילות" שבהן נהגו למלט את עצמם מהמולת העיר. בין הוילות המבודדות למרחבים שסביבן נבנו חומות הגנה גבוהות ולפעמים הועמד בהן  גם חיל משמר קטן.

העשירים והעשירים מאד היו הפטרונים הגדולים של אמני הציור, הפסיפס  והפיסול. כולם רצו לגור בבתים שמעידים על אנינותם ולא פחות חשוב – על החיבור הטבעי שלהם  למה שתפסו כתרבות מתוחכמת, גבוהה. בפומפיי היתה זו התרבות הקלאסית שהיוותה השראה גם לאלה שלא ידעו מילה יוונית (שהיתה דווקא שפתם של מרבית העבדים).

ניתן להבחין במעמד של בני הבית גם לפי החלוקה הפנימית בין החדרים. בני הבית התגוררו על פי רוב בקומה השנייה ובילו את זמנם בגן הפנימי ובחדרי הטרקלין שסביבו, בעוד שהעבדים והשפחות התגוררו בחדרי כוכים סמוכים למטבח ולמחסנים. לפעמים הם הוסיפו לעצמם ציור פרסקו על הקיר, שלא היה אלא חיקוי חובבני לציורים שבחדרים האחרים.

בני המעמדות הגבוהים נזקקו לחפצי נוי ורבים בהשוואה למעמדות אחרים- תכשיטים, פרטי לבוש, כלי זהב וכסף. האומנים התחרו זה בזה כדי ליצר את התכשיט המושלם, היחיד, היקר ביותר שרק מתי מעט יוכלו לרכוש אותו. מרגע שנגלה הסוד ונעשו ממנו עותקים רבים, הוא איבד מקסמו והפך להמוני ועל כן יש להתחיל את המרוץ לפריט הבא.

המבנים הציבוריים שנבנו בפומפיי בטאו את כוחם וטעמם של בני המעמדות הגבוהים ואת היחס בינם ובין המדינה והאלים. למשל, במקדשים עצמם היללו את הקיסר או את אחד האלים לצד זה שתרם את מרבית הכסף לבנייתו של המבנה . בכך ביקשו התורמים להנציח את עצמם לצד בני האלמוות כחולייה מקשרת בינם ובין פשוטי העם. לכוהנים ולכוהנות שעבדו במקדשים היה מעמד מיוחד. כמו למשל לווסטליות,  כוהנות האש שאת ביתן חפרנו שחיו מסתבר, חיים לא רעים בכלל.

***

"באותו זמן שיצאו היה הרחוב מלא באפר מעורב באבני טוף, ומפלסו רק עלה ועלה…הוא מיהר למקום שבו הצטופפו כל האנשים שביקשו לעזוב…בכל מקום אחר עדיין היה שם אור יום, אך שם שרר חושך סמיך מכל לילה אחר" (פליניוס הצעיר ספר VI, חלק XVI ).

אלפים רבים מתושבי פומפיי, הרקלאניום והסביבה מצאו את מותם בעקבות התפרצות הר הגעש ויזוביוס ב- 24 לאוגוסט שנת 79 לספירה. אלפים רבים איבדו את כל רכושם ונותרו ללא קורת גג. בהרבה בתי האמידים ווילות מבודדות נמצאו אנשים שבחרו להישאר בהם. יתכן והיו אלה בני המשפחה שביקשו לשמור על רכושם היקר. אלה שלא היה להם כמעט מה להפסיד מלבד את חייהם, הצליחו  להתגבר על האימה מפני הסערה הגדולה, לצאת אל הלא נודע ולהציל את נפשם.

הרצפה -לפני ואחרי
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית בן ישראל  On אוגוסט 9, 2011 at 11:45 am

    איזה כיף לך שחפרת שם. מכירה את "ימי פומפאה האחרונים"? (כך קראו בשעתו לפומפיי, בתרגום הנושן של שלונסקי). הוי, כמה אהבתי את הרומן הזה בילדותי, גם בזכות הסיפור וגם בזכות נקודת המוצא. הדמויות וסיפוריהן נגזרו אחורה, מהרגע שבו הוקפאו לנצח על ידי הלבה והאפר, כמו שהשינה המכושפת עצרה הכל ביפהפייה הנרדמת. הרבה שנים אחר כך גם הייתי שם והקסם לא דהה. היה קר, והווזוב היה מחותל בערפל כל כך סמיך שאי אפשר היה לראות את הלוע ממרחק חצי מטר. כמה נורא להיות נהג אוטובוס בקו הווזוב.

  • nataliemessika  On אוגוסט 9, 2011 at 2:06 pm

    באמת היה כיף גדול. אני לא קראתי את הספר אבל ראיתי את הסרט, רואים איך כל הרעים חוטפים מהשמים בסוף בעוד שהטובים (במקרה הנוצרים הראשונים), נגאלים בזכות האמונה בכריסטוס כמו בכל סרט אמריקאי טוב.
    והוזוב – אין מה להגיד. באמת מקום מעורר התפעלות (רק לחשוב שכל הכיפה העצומה שלו עפה לאטמוספרה וחזרה בצורת גשם על הראש של האנשים…)

  • שי  On אוגוסט 9, 2011 at 3:17 pm

    כרגיל, אין עליך בעדינות החיתוך 😉

  • שוֹעִי  On אוגוסט 9, 2011 at 10:35 pm

    סרג'נט נטלי יקרה,

    מעניין האם אלביס הפך בינתיים למנהל חפירה בגרייסלנדף
    ממפיס, טנסי.

    אני בטוח שישנם כמה אמריקאים שרואים באלביס-המייסד קיסר רומי לכל דבר ועניין.

    [וגם פתאום נזכרתי שמשפחת סופרנוס מרבה לסעוד במסעדה ששמה
    וזוביו]

  • nataliemessika  On אוגוסט 10, 2011 at 4:06 am

    תודה לשי (-:
    שועי יקר- נו, נראה לי שעלית כאן על משהו. אלביס הוא הגברתן בלי החולצה בתמונה השניה. והוא גם לא דומה לו בכלל. אני לא יודעת למה הוא החליט לכנות את עצמו כך.
    ולאכול בווזוביו? חולני קצת, לא?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: