המקרה המוזר של הפקח בשעת לילה

אתמול בשעה 8 בערב התקבלה הודעה בדף הפייסבוק של מאהל נורדאו: הגיעו פקחים לפנות אוהלים. כל מי שיכול – שיבוא! מיד קפצנו מכיסאנו, נעלנו כפכפי אצבע ומיד ירדנו לפינת הרחובות נורדאו-איבן גבירול שמזה שבועות ארוכים מהווה לנו כעין בית שני.

השדרה מפינת רחוב מרים החשמונאית מערבה כבר היתה ריקה מאוהלים, חזרה לצביונה השליו, הבורגני. על הספסלים שבשוליה ישבו לובשי מדים, פקחי עיריית תל אביב ושוטרי הסיירת הירוקה. קצת הלאה משם התקבץ הגרעין הקשה של מאהל נורדאו ובו רחלי – אישה בת 65 שמהשבוע הראשון ישנה כאן בכל לילה. טיפוס-טיפוס זאת. בחזית האוהל שלה קיבעה צמחי נוי בעציצים משלל דמויות שפיסלה ללא ליאות בימיה ולילותיה. אתמול בערב היתה כאן אתי אנקרי והיא נתנה לה עציץ גמל. לרחלי יש בית באזור הזה, אבל כמו פנסיונרים רבים אחרים, היא צריכה לעשות החלטות קשות בכל חודש כי בפנסיה שהיא מקבלת אי אפשר לקנות גם בסופר, גם בבית מרקחת וגם לשלם מסים. ויש לה גם עשרה ילדים מאומצים, אולי יותר, כל מיני נכאים ונדכאים שאיש לא מתעניין בהם וגם להם היא דואגת, מסייעת ככל שיכולתה משגת.

אמרו לנו לצבוע בגועש שלטים נגד חולדאי ונגד הפינוי בכלל. מסתבר שבערב הקודם חילקו פרחים ופליירים צהובים ומתוקים כדבש וכמה שעות מאוחר יותר, לפנות בוקר,  הגיחו פקחים עם משאיות זבל ועובדים סודנים באפודים זוהרים, שהסתערו על המאהל, שברו וזרקו אוהלים רבים על ציודם. מזל שהתעוררתי, כמעט זרקו אותי לחירייה ! קוננה רחלי. ואני בכלל לא התפלאתי על האסטרטגיה המתוכננת היטב שעיקרה חנופה חסרת בסיס וכוחנות בוטה. אלו הם בדיוק שני הפסים המקבילים שבהם אנחנו מסיעים את עגלת חיינו  העמוסה על בסיס יומיומי .

קריאת תופי הטם-טם בפייסבוק החלו לעשות את שלהם ולאט לאט התחילו להתקבץ עוד ועוד אנשים. השדרה קושטה  בעשרות שלטים מצויירים בגועש. דווקא ניסיונות הפינוי הם שהפיחו רוח חדשה ולוחמנית במקום שהלך ודעך מעצמו אחרי ההפגנה הגדולה. מישהו העביר הבהרות מהיועצים המשפטיים של המאבק: מחר בבוקר יבקשו צו מניעה ובינתיים חשוב לאייש כל אחד מ- 37 האוהלים שנותרו בשטח. מישהו אחר העביר רשימת שמירה וביקש לדעת מי מוכן להישאר לישון באוהל. הפרולטר שלי מיד התנדב, אני אמרתי שאני גמורה מעייפות, שישים אותי בסימן שאלה. אחר כך הגיע בחור עצבני ונמרץ בכובע קסקט ומגפון שמסר עדכונים מהחזית שבכיכר העירייה, חזית רוטשילד כולל כמה הודעות חשובות מהרמטכ"לית דפני. כשגילה שפינו את האוהל שלו החליט להקים לו אוהל חלופי על אפם וחמתם של הפקחים שישבו והמתינו על הספסל. כצפוי הפעולה גררה אחריה סדרת מעשים על גבול קומי-טרגי: הדביקו לו דוח על האוהל עם דרישה לפינוי מיידי תוך 24 שעות, אחרי רבע שעה הזעיקו תגבורת ולקראת 11 בלילה,  פרצו לשדרה עשרה בחורים חסונים במדים אפורים, כובעי מצחייה ומכשירי קשר רועשים כדי לפנות מיידית את המטרד הכבד מנשוא למשאית אשפה שהוזעקה במיוחד. הבחור צעק והתווכח אתם – אמר שזה אוהל שלו, שאין להם זכות לגנוב אותו, שיביאו צו פינוי משפטי כי הפעולה שלהם לא חוקית, אבל כלום לא עזר. עשרת הנועזים שהסתננו עמוק בעורף האויב, בצעו את מלאכתם על הצד הטוב ביותר ושבו בשלום לבסיסם ושללם בידיהם.

אחרי שהלכו נשארנו עם השלטים והשוטרים הירוקים שהיו שם מתחילת הערב. לראשונה בחיי ראיתי דו-שיח אמנם של חרשים עדיין, אבל דו-שיח בכל זאת, בין נציגי החוק לבין כלל הציבור שמבקש למחות על עוולותיו ואיוולתו. ביקשנו להבין את ההיגיון שמנחה אותם, את ההיגיון שמנחה את שולחיהם. יש מלא נרקומנים, זונות, עבריינים הסביר אחד מהם. תראה לי אחד כזה כאן.  את לא מבינה, ברוטשילד, לא פה. אם כך למה לפנות בנורדאו? כי מה את רוצה שחלק ישאירו וחלק לא? יש חוק אחד לכולם. למשמע דברי ההיגיון הצרופים האלה נאלמתי דום. אם צריך לבער עשבים שוטים, או ליתר דיוק, למנוע מהם לצמוח בשולי החברה – אז שימצאו דרך לעשות זאת. אבל למה להתאמץ? בשם עיקרון הצדק והשוויון – עדיף לשרוף את השדה כולו.

המקום שבו אנו צודקים / יהודה עמיחי

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב

המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרות, כמו חריש
ולחישה תשמע במקום,
שבו היה הבית
אשר נחרב