Monthly Archives: ספטמבר 2011

הקו החם לרבי שמעון

"שלום. מדבר הרב דוידוף מהקבר של רבי שמעון בר יוחאי. לקראת חג ראש השנה הבא עלינו לטובה, אנו עורכים תיקון מיוחד, תיקון המתבצע רק פעם אחת בשנה. אני מציע לכל מי שמעוניין לזכות בשנה טובה ומיוחדת שיפנה אלינו ואנו נערוך לכבודו את התיקון להצלחה בזיווג, בפרנסה ובבריאות. מי שברצונו להמשיך יקיש נא את הספרה 1 וימסור את שמו."

"אני מודה לך על שבחרת לקבל ברכה מיוחדת לתיקון ראש השנה בקבר רבי שמעון בר יוחאי. לברכת זיווגים – הקש 1, לברכה לבריאות – הקש 2, לברכה לפרנסה -הקש 3."

"אני מודה לך על בחירתך.  לתשלום עבור הברכה בכרטיס אשראי -הקש 1, לתשלום בהעברה בנקאית באמצעות פקס שישלח לביתך- הקש 2. "

"לתשלום 82 ₪ בהוראת קבע חודשית עד שתבוא הישועה – לחץ  1, לתשלום 500 ₪ השתתפות בח"י רוטל ו- 40 יום בקבר הרשב"י – לחץ 2, לתשלום 360 ₪ עבור 40 יום תפילה בקבר הרשב"י – לחץ 3."

"אם אתה איש המחפש זיווג הקש 1, אם את אישה – הקישי 2."

"בת ישראל יקרה. על מנת שאוכל לכוון את תפילתי לנטיית לבך ולהתפלל לזיווגך הראוי, אנא סמני את העדפותייך : לתלמיד חכם ירא שמיים- הקישי 1, לחרדי חב"דניק חדש- הקישי 2 , לדתי לייט -הקישי 3, לברסלבי – הקישי 4, לדתל"ש  – הקישי 5, לאחר- הקישי 6".

"בת ישראל יקרה: אני מאד מאוכזב ממך. למה לך, לא חבל? דווקא אחר את רוצה? ומה רע בחרדי חדש, דתי לייט או אפילו דתל"ש? אם כך, אני לא יכול לעזור לך, אני מאד מצטער. בהזדמנות זו אני רוצה להציע לך סמינר לתיקון המידות ולפתיחת הלב במחיר שווה לכל נפש עם הרבנית דוידוב שיתקיים אי"ה בעשרת ימי תשובה, בבית אורות רשב"י בצפת . לגאולת נפשך – הקישי 1, לבחירה בחיי חטא חסרי תקנה – הקישי 2. "

בת ישראל יקרה: צר לי שזו בחירתך. ברצוני לאחל לך בהזדמנות זו, שנה טובה לך וכל בני ביתך. שלום ולהתראות."

בעקבות שיחת טלפון משונה שקיבלתי היום בצהריים. אמיתי. (טוב, כמעט).

הקשר הדרוזי

איזה ג'וב מצאתי לי – לטייל ברחבי ישראל עם מצלמה ופנקס רשימות, להתארח אצל אנשים שאני לא מכירה ולשמוע את סיפוריהם כמו גם את סיפורם של הקירות, הגגות, הדלתות והחלונות בבתיהם. ברת מזל אמיתית אני.

אתמול למשל, יצאתי השכם בבוקר לכיוון הצפון – היתה לי פגישה בדאליית הכרמל ובעוספייה עם אמיר האחראי על מגזר המיעוטים במועצה לשימור אתרים ועם נכבדים מקומיים מהעדה. אמיר, בדואי מגודל שמתגורר בגליל ושירת שנים רבות בצה"ל, אמון בעצם על תחום שכל מהותו, אעפס, הוא ללכת בין הטיפות. מבנים עתיקים בתחומי המועצות הערביות בישראל – יש בשפע , אבל מה עושים אתם,  זו שאלה אחרת. אבל עם הדרוזים אין בעיה, המבנים העתיקים בכפריהם לא מעוררים שום התנגדות מיוחדת.

הכביש הראשי שחוצה את דאליית הכרמל זרוע  בכיכרות רבות. בכל כיכר – סלע איתן ועליו אותיות פלדה המציינות שם של חייל שנפל. בתום אין-ספור כיכרות מדכאות מגיעים למרכז העיירה ובו חנויות לממכר מיני מזכרות ופריטים בלתי שימושיים מהמזרח (הרחוק). אחרי המאפייה פונים במזלג במין ישר-ימינה ואחרי נסיעה של כמה דקות בכביש שאין בו מקום אלא למכונית אחת בשני הנתיבים גם יחד, מגיעים לרחבה ובה מבנה אבן עתיק בן שתי קומות ולצידו כמה מבנים חדשים,  בריכת בטון יבשה צבועה תכלת ואמפיתיאטרון עם מושבים הרוסים למחצה מול נוף חורש הררי-ימי עוצר נשימה.

אמיר הגיע כמה דקות אחרי עם ילדה חייכנית כבת  עשר. לקחתי אותה אתי כי התקשרו מהבית ספר אמרו שהיא לא מרגישה טוב. אז את עושה יום כיף עם אבא? אני שואלת והיא מתלהבת בעברית  ישראלית בטוחה. במסדרון שבמשרדי בניין יד לבנים תלויות עשרות תמונות ממסוגרות שבהן רואים את היו"ר עם  כל גדולי האומה בארבעים השנים האחרונות. היו"ר אמל נסר אלדין היה חבר כנסת מטעם הליכוד וגם עם בכירים במפלגת העבודה הסתדר לא רע. אחרי לחיצות הידיים וספל קפה ריחני מתבקש בכוסיות חרסינה, עברנו לשלב הברכות והפרגונים. אמיר הפליג בשבחו של היו"ר, היו"ר הפליג בשבחו של אמיר, אמיר הפליג בשבחי, אני הפלגתי בשבחו, ומטבע הדברים גם היו"ר עצמו הפליג בשבחי אף שעד עכשיו לא פגש אותי מעולם.

אחר כך התפנינו לדבר על הדברים  שלשמם התכנסנו – היו"ר, שני עוזריו שקודם לישיבה עבדו בגינה, אמיר ובתו הקטנה. היו"ר תיאר את קורות הבית העתיק שקומתו התחתונה משמשת כחדר הנצחה והשנייה – נטושה ומוזנחת ("להורים היה קשה לעלות במדרגות"). המבנה הוקם בשנת 1880 ע"י סר אוליפנט ולפי הסברה, ממש כאן – כתב נפתלי הרץ אימבר את מילות התקווה. אחר כך הבית עבר לבעלות של משפחת פארג' היהודית ולבעלות של משפחה נוצרית אחרת,  עד שנרכש בידי מנהל מקרקעי ישראל. בזכות קשריו המצוינים עם הרשויות הקים היו"ר שלושה מבנים נוספים במתחם שמוקדשים לזכרם של שלושה מחבריו הקרובים ז"ל – בגין, דיין ורבין. את המבנה ההיסטורי הוא רוצה להפוך למרכז מורשת לעדה הדרוזית. הוא נפגש בעניין זה עם פינסקי ופינסקי אישר לו את התוכנית. מכירה אותו נכון? שאל אמיר, ואני אמרתי בטח, ורשמתי כוכבית וגוגל דחוף. אמיר והיו"ר החלו לדבר בשבחו של פינסקי שהוא כנראה משהו חשוב בממשלה, ואני הנהנתי בהסכמה. בזכות פינסקי המבנה העתיק נכנס לתוכנית תמ"ר. אחד משני העוזרים של היו"ר לחש לחברו –מה, זאת אשתו של פינסקי? והשני אמר, אולי, אני לא יודע. ואני חשבתי ברוגז על בעלי זה ששולח אותי, את אשתו היחידה, לנסיעות ארוכות ברחבי הארץ בזמן שהוא עצמו יושב לבטח רגל על רגל  במשרד. אלמלא לא היינו נשואים – הייתי מתגרשת ממנו ממזמן.  אחר כך נכנס מישהו נוסף ולו שיער אפור דבוק בג'ל וכל הנוכחים קמו על רגליהם ולחצו לו יד. מסתבר שהוא אישיות בכירה, גם ד"ר וגם ראש המועצה לשעבר. לחצנו ידיים בנימוס. בדקות הבאות כולם היו עסוקים בלשבח זה את פועלו של זה מהתחלה.

 אחר כך יצאנו החוצה לסיור בשטח. נוכחתי בצער שלא הרבה נשאר ממבנה האבן המלכותי שהקים סר אוליפנט בסוף המאה ה-19. החלונות הוחלפו בתריסי שלבים מפלסטיק, הדלתות בפלדת, הריצוף בשיש אפור בוהק. מישהו החליט לשרטט פס צבע שחור  על מתאר אבני החזית הוורודות. היו"ר שיטח בפני את חזונו הוא היה רוצה אם אפשר, להקים  אמפיתיאטרון לאלף איש ומזרקת מים עם אפקטים ברחבה שממול לבניין.

משם המשכנו לעוספייה כדי לבקר בביתו של שייח' חשוב שמתגורר במתחם מגורים שהיה שייך לאבי- סבו. חצר עם בוסתן, בית אבן, איש נשוא פנים במגבעת ורדיד לבן, שפם, חגורה עם אבנט וגלימה כהה. מוטב לא להושיט יד, אני חושבת אינטואיטיבית ומורידה את עצמי בחצי טון, מתאימה את עצמי לסביבה.

הוא מקבל את פנינו בחיוך לבבי ומזמין אותנו אל פנים הבית.  אנחנו עוברים  סדרת חדרים רחבי ידיים וגדושים בכורסאות בורדו כבדות ומסולסלות ולבסוף מתיישבים בסלון הרביעי או החמישי,  זה עם המזגן. בקיר הכניסה תלוי מוט עם בד צבעוני מלופף  – קיבלתי את זה בדרמסלה מידיו של הדהלי לאמה. עשית שם  ויפסנה ?  אני שואלת מופתעת. כן, ישבתי  שם שלושה חודשים. השייח' הציג בפנינו את אשתו, אישה יפה, חייכנית , בהירת פנים ועיניים שממהרת להניח בפנינו קערת פירות, שתייה וצלוחיות עם גרעיני רימונים. מצאתי כתבה באינטרנט שאומרת שרימונים זה התרופה הכי טובה לגוף הסביר השייח'. הנה הדפסתי, תקרא הוא אומר לאמיר. אחר כך הם עוברים לדבר בערבית על הכתבה ואני שמה לב להבדלים בין הערבית המתגלגלת והגרונית של אמיר הבדואי לבין הערבית המרחפת האוורירית של השייח'.שוב נגזר עלי להתנצל על שאיני שולטת בשפתם של בני הארץ, כמו גם בשפת האם של הורי-הוריי שלי.

השייח' חוסיין לביב אבו רוכון המכונה גם אבו מזייד, סיפר לנו את קורות סבו ואת קורות הבית העתיק הסמוך לביתו. ראשית נבנה מלבני בוץ ואחר כך חוזק במלט שהוברח  מידי ההגנה בשנת 1944. בתמורה סיפק להגנה נשק שבעזרתו כבשו את לטרון. בבית הזה צילמו חלקים מהסרט גבעה 24 אינה עונה וגם סצינות מהסרט אקסודוס. מסתבר שקודם לכן הסתתרו בו עולי הגרדום שברחו מכלא עכו. לסבו היו שבעה  בנים ואביו היה הצעיר מביניהם. לכל אחיותיו יש  שמות יוצאי דופן – לראשונה קראו מינה ע"ש קצינת המודיעין הבריטית שהצילה את חייו של האב כשנתפס בגבול הסורי, לשנייה קראו סוניה ע"ש אשתו של מרדכי שכביץ ולשלישית – רינה ע"ש בתו של יצחק שמוש שהיה פרופסור  לערבית באוניברסיטה העברית. אביו שילב עשייה רוחנית וחיי מעש – הוא היה האימאם של הכפר והמוכת'ר גם יחד. מאד נדיר שאדם יכול לעשות את שני הדברים בהצלחה. יש פוליטיקאים שרוצים להפוך לאנשי דת ויש אנשי דת ששולחים את ידם בפוליטיקה. שילוב בעיה. אבל אבא שלי הצליח כי הוא היה איש מיוחד.

הנה יש חבר כנסת מאצלנו שרוצה לעבור עכשיו הסמכה. הוא צריך לעבור מסלול מיוחד שבמהלכו יצהיר בשבועה בפני ספר קדוש שהוא מעולם לא הרג, או נאף, או גנב או ביצע פשע גדול אחר. אחר כך מתכנסים חכמי העדה ומחליטים אם הוא יכול להתקבל להיות איש דת. אם יש הסכמה, הוא זוכה לכל היותר לדרגת שירח'– שזה אומר בערבית "שרוול קצר", כלומר דתי, אבל פחות מזה שבחר בזה כאורח חיים  מתחילת חיו. כמו מסלול קידום נגדים מול מסלול קידום קצינים? תהה אמיר. נכון, הסכים השייח'. אבל חוץ מהם יש גם את הג'וואדים, "האצילים" או "הנדיבים" שקרובים ברוחם לסופים, אנשים שבחרו להתנתק מהבלי העולם הזה, מהאישה, מהילדים,  כמו שעשה קרישנה אחרי שהגיע לגיל חמישים. טוב, רוצים לבוא לראות הבית? אחותי רינה גרה שמה עכשיו.

אימפריות נופלות לאט

מעולם לא שמעתי כל כך הרבה הרצאות בכלכלה כמו ששמעתי בחודש וחצי האחרונים. אבל זו חוכמה קטנה מאד– לפני המחאה לא טרחתי לשמוע הרצאה אחת כזו מימיי. לתומי חשבתי שאם אני לא אתעניין בה – היא לא תתעניין בי. אבל מאז שהוקם המאהל בנורדאו, הפכתי לפריקית של ממש. כמו רבים מהקהל גם אני פוערת עיני עגל ומקשיבה ספק בפליאה והשתהות, ספק בחוסר אמון לטובי  המרצים, המומחים והעיתונאים שבאים במיוחד כדי להרביץ בנו תורה, כדי לנסות להבין לאט לאט את התמונה.

אתמול למשל, הגיע פרופ' גדי אריאב מאוניברסיטת ת"א מומחה לכלכלה גלובלית. הוא הסביר כמה מושגי יסוד שכבר הספקתי לשכוח את כולם מלבד עיקרון אחד: לקנות בזול ולמכור ביוקר. מהר. דווקא הרעיון הזה צץ לי בראש בלי שום קשר, בעקבות מסעי האחרון עם קרוביי הטייקונים. ניסיתי להבין איך זה שחלקנו הצליחו להתעשר כל כך וחלקנו נו טוב, הצליחו, אבל בדברים אחרים? זה בגלל העיקרון הזה של לקנות בזול ולמכור ביוקר, שזה פחות או יותר הפוך מאיך שאני פועלת ביומיום.

פרופ' אריאב הסביר איך כלכלת שוק גלובלית עובדת: למשל, שוכרים את שירותיו של ד"ר למתמטיקה בהודו בשכר עתק במושגים מקומיים של 200 דולר לחודש ומוכרים את שירותיו כמורה און-ליין בשכר של 30 דולר לשעה לתלמידים שמתקשים בקליפורניה. ויש עוד דוגמאות – כמו מפעלי הטקסטיל של דלתא שהעבירו למצרים ולירדן. שלא נזכיר את מה שקורה בסין. משהי בקהל ביקשה למחות על הרעיון של הכלכלה הגלובלית שמיטיבה לרוב עם ציבור מאד מצומצם. איך אפשר לחשוב רק על מקסום רווחים ולא להקדיש מחשבה גם לעניים ולפועלי הדחק? מה לזה ולצדק חברתי שלאורו קמה המחאה? הפרופ' אמר שזו שאלה בהחלט במקום ושהתשובה לא פשוטה. קחו לדוגמה,  ילד בן 14 שעובד שעות רבות במפעל נייק בהודו בשכר של 100 דולר לחודש. האם הוא  ילד מנוצל, או ילד שמח בחלקו על כך שהוא מסייע לפרנסת משפחתו ? אני לא מבין, כל הרעיון הוא לחפש מקומות שיש בהם מספיק עניים שיסכימו לעבוד כמעט בחינם, כעס הפרולטר שלי. מה יהיה כשיגמרו העניים, יתחילו לייבא מהירח? אל תדאג יקירי, יש מי שדואג שיהיו מספיק עניים לכולם.

נשמע כמו קלישאה, אבל באמת הצלחנו לגבש לעצמנו קהילה קטנה. ארוחות ליל שבת, הרצאות בכל ערב, מופעי אמנים בהתנדבות. יש גם עדכונים והודעות של צוות המאבק. אתמול למשל, אחד הפעילים סיפר על ההתפתחויות המשפטיות סביב הפינוי המתרחש ובא ועל המו"מ שמתנהל מול העירייה. מסתבר שהם דווקא בסדר, מוכנים לצאת לקראתנו בלא מעט נושאים. סימן מבורך. אותו פעיל ביקש להתנצל על שלא עדכן את הציבור לפני כן,  למרות שהוסכם לפעול בשקיפות מלאה. גם זה סימן מבורך. שני פקחי עירייה משועממים שישבו על הספסל בשדרה והקשיבו כמונו להרצאה על הכלכלה הגלובלית, חלקו אתנו בקבוק של מים מינרלים ושקית עם בורקסים גבינה. עוד סימן מבורך. ויש גם את העניין עם העגורים. צריך לקפל אלף עגורים מנייר כדיי להגשים משאלה. מישהי לקחה את העניין ברצינות ומסבירה איך עושים.  יש הרבה ידיים שמאליות שמנסות לעקוב אחריה שלב אחר שלב, חלקן כבר תפסו את העניין. כבר הגענו ל- 500. בהסכם המתגבש זה יהיה תנאי בל יעבור: לא נסכים להתפנות מהשדרה בשום פנים ואופן עד שתסתיים המשימה.

כולנו בסופו של יום פליטים של איזה רעיון שהיה והכזיב. יש בינינו  פליטי ההתיישבות העובדת שחזו על בשרם את קריסתו של  הרעיון הסוציאליסטי שהגו הורייהם. אלו הם הפעילים המסורים מכולם. אבל יש פליטים אחרים, כמו פליטי עיירות הפיתוח, שראו כיצד העיירות שבהם נולדו וגדלו  הלכו וננטשו, הלכו והזדקנו, הלכו ונשכחו מלב בשנים האחרונות עד שהיו לעיירות רפאים זנוחות בלב שממה. יש בינינו פליטי משפחות שנבנו והתפרקו, פליטי מקומות עבודה שנסגרו, פליטי מפלגות, פליטי תנועות מחאה. פליטי ניו-אייג'-קבלה לעם-חשיבה הכרתית-סדנאות ויפסנה-פסטיבלי בומבמלה-זורבה- חושות בסיני-קלאבים באנטוליה במחיר מציאה. פליטי ההשכלה הגבוהה, פליטי ההשכלה הלא גבוהה. פליטי משרות נחשקות, פליטי עבודות קבלן, פליטי מלגות, פליטי משרות שהובטחו ולא יתממשו לעולם. וכל המון הפליטים הזה הקיא את עצמו לרחוב בליל אמש ולאורו של ירח מלא, דן בגורלו של עובד ייצור בהודו, קיפל עגורים מנייר ושר עם דן תורן אימפריות נופלות לאט.

  

המקרה המוזר של הפקח בשעת לילה

אתמול בשעה 8 בערב התקבלה הודעה בדף הפייסבוק של מאהל נורדאו: הגיעו פקחים לפנות אוהלים. כל מי שיכול – שיבוא! מיד קפצנו מכיסאנו, נעלנו כפכפי אצבע ומיד ירדנו לפינת הרחובות נורדאו-איבן גבירול שמזה שבועות ארוכים מהווה לנו כעין בית שני.

השדרה מפינת רחוב מרים החשמונאית מערבה כבר היתה ריקה מאוהלים, חזרה לצביונה השליו, הבורגני. על הספסלים שבשוליה ישבו לובשי מדים, פקחי עיריית תל אביב ושוטרי הסיירת הירוקה. קצת הלאה משם התקבץ הגרעין הקשה של מאהל נורדאו ובו רחלי – אישה בת 65 שמהשבוע הראשון ישנה כאן בכל לילה. טיפוס-טיפוס זאת. בחזית האוהל שלה קיבעה צמחי נוי בעציצים משלל דמויות שפיסלה ללא ליאות בימיה ולילותיה. אתמול בערב היתה כאן אתי אנקרי והיא נתנה לה עציץ גמל. לרחלי יש בית באזור הזה, אבל כמו פנסיונרים רבים אחרים, היא צריכה לעשות החלטות קשות בכל חודש כי בפנסיה שהיא מקבלת אי אפשר לקנות גם בסופר, גם בבית מרקחת וגם לשלם מסים. ויש לה גם עשרה ילדים מאומצים, אולי יותר, כל מיני נכאים ונדכאים שאיש לא מתעניין בהם וגם להם היא דואגת, מסייעת ככל שיכולתה משגת.

אמרו לנו לצבוע בגועש שלטים נגד חולדאי ונגד הפינוי בכלל. מסתבר שבערב הקודם חילקו פרחים ופליירים צהובים ומתוקים כדבש וכמה שעות מאוחר יותר, לפנות בוקר,  הגיחו פקחים עם משאיות זבל ועובדים סודנים באפודים זוהרים, שהסתערו על המאהל, שברו וזרקו אוהלים רבים על ציודם. מזל שהתעוררתי, כמעט זרקו אותי לחירייה ! קוננה רחלי. ואני בכלל לא התפלאתי על האסטרטגיה המתוכננת היטב שעיקרה חנופה חסרת בסיס וכוחנות בוטה. אלו הם בדיוק שני הפסים המקבילים שבהם אנחנו מסיעים את עגלת חיינו  העמוסה על בסיס יומיומי .

קריאת תופי הטם-טם בפייסבוק החלו לעשות את שלהם ולאט לאט התחילו להתקבץ עוד ועוד אנשים. השדרה קושטה  בעשרות שלטים מצויירים בגועש. דווקא ניסיונות הפינוי הם שהפיחו רוח חדשה ולוחמנית במקום שהלך ודעך מעצמו אחרי ההפגנה הגדולה. מישהו העביר הבהרות מהיועצים המשפטיים של המאבק: מחר בבוקר יבקשו צו מניעה ובינתיים חשוב לאייש כל אחד מ- 37 האוהלים שנותרו בשטח. מישהו אחר העביר רשימת שמירה וביקש לדעת מי מוכן להישאר לישון באוהל. הפרולטר שלי מיד התנדב, אני אמרתי שאני גמורה מעייפות, שישים אותי בסימן שאלה. אחר כך הגיע בחור עצבני ונמרץ בכובע קסקט ומגפון שמסר עדכונים מהחזית שבכיכר העירייה, חזית רוטשילד כולל כמה הודעות חשובות מהרמטכ"לית דפני. כשגילה שפינו את האוהל שלו החליט להקים לו אוהל חלופי על אפם וחמתם של הפקחים שישבו והמתינו על הספסל. כצפוי הפעולה גררה אחריה סדרת מעשים על גבול קומי-טרגי: הדביקו לו דוח על האוהל עם דרישה לפינוי מיידי תוך 24 שעות, אחרי רבע שעה הזעיקו תגבורת ולקראת 11 בלילה,  פרצו לשדרה עשרה בחורים חסונים במדים אפורים, כובעי מצחייה ומכשירי קשר רועשים כדי לפנות מיידית את המטרד הכבד מנשוא למשאית אשפה שהוזעקה במיוחד. הבחור צעק והתווכח אתם – אמר שזה אוהל שלו, שאין להם זכות לגנוב אותו, שיביאו צו פינוי משפטי כי הפעולה שלהם לא חוקית, אבל כלום לא עזר. עשרת הנועזים שהסתננו עמוק בעורף האויב, בצעו את מלאכתם על הצד הטוב ביותר ושבו בשלום לבסיסם ושללם בידיהם.

אחרי שהלכו נשארנו עם השלטים והשוטרים הירוקים שהיו שם מתחילת הערב. לראשונה בחיי ראיתי דו-שיח אמנם של חרשים עדיין, אבל דו-שיח בכל זאת, בין נציגי החוק לבין כלל הציבור שמבקש למחות על עוולותיו ואיוולתו. ביקשנו להבין את ההיגיון שמנחה אותם, את ההיגיון שמנחה את שולחיהם. יש מלא נרקומנים, זונות, עבריינים הסביר אחד מהם. תראה לי אחד כזה כאן.  את לא מבינה, ברוטשילד, לא פה. אם כך למה לפנות בנורדאו? כי מה את רוצה שחלק ישאירו וחלק לא? יש חוק אחד לכולם. למשמע דברי ההיגיון הצרופים האלה נאלמתי דום. אם צריך לבער עשבים שוטים, או ליתר דיוק, למנוע מהם לצמוח בשולי החברה – אז שימצאו דרך לעשות זאת. אבל למה להתאמץ? בשם עיקרון הצדק והשוויון – עדיף לשרוף את השדה כולו.

המקום שבו אנו צודקים / יהודה עמיחי

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב

המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר

אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרות, כמו חריש
ולחישה תשמע במקום,
שבו היה הבית
אשר נחרב

מסעי עם קרוביי הטייקונים

בשבוע האחרון נעדרתי מפה בשל נסיבות שאינן תלויות  בי: הייתי עסוקה בלדהור ברחבי פריז במרצדס שחורה עם נהג צמוד בחליפה,  טיילתי ברחובותיה של עיירת קיט פסטורלית על חוף ימה של טוסקנה, סיירתי ביכטת פאר שהוצאה למכירה  ועשיתי את לילותיי במלון חמישה כוכבים שעלותו ללילה עולה על שכר הדירה החודשי שלנו בת"א, שממילא אינו זול .  כשחזרתי ממסע התענוגות שאינני יכולה בשום פנים ואופן להרשות לעצמי,  מצאתי את האיש שלי ממתין לי בשדה התעופה נרגש, מעולם לא נפרדנו לכל כך הרבה זמן.  בדרך הביתה במכונית סיפרתי לו על חוויותיי כשוליית טייקונים והוא סיפר לי על חוויותיו כפרולטר פעיל במאהל.

***

הסיפור מתחיל, איך לא, בסאגה  משפחתית רב-דורית. לא זה המקום לספר את כול פרטיה, בבוא היום אם אמצא כוח לכתוב שוב,  אתאר אותה בפרוט. לעת עתה אסתפק בכמה נקודות ציון חשובות להתפתחות העלילה: לסבא שלי ז'וז'ף לבית מסיקה היו שני אחים ושתי אחיות. אחת מהן התחתנה עם חייל צרפתי שהוצב בתוניסיה, בן  לשושלת ארוכה של שענים מנורמנדי. מי שהתיר את הנישואין הבלתי מתקבלים על הדעת באותן שנים, באמצע שנות השלושים, היה הסבא-רבא שלי מורדשה (מרדכי), שהצרפתים כינו אותו אנדריי והמקומיים כנו אותו  מורדשה אל-חפי, משום שאהב ללכת יחף, על אף שהיה אדם אמיד ומכובד. הוא היה נשוי לז'ווירה לבית דיצ'י שאת קברה ביקרתי לפני כמה חודשים בפריז. מכל מקום, בתם הנרייט,  אחותו של סבי, עזבה לאחר נישואיה את תוניסיה ועברה להתגורר עם בעלה בפריז. ברבות הימים נולדו להם שלושה בנים, ובכל קיץ הם נהגו לשוב לבקר את עיר הולדתה ביזרט  ואת בני המשפחה המורחבת.  אחד הבנים  סיפר לנו כשנפגשנו אתו בחופשתנו האחרונה, כי הביקורים האלו הצטיירו בעיניו כילד, כמסע מופלא לגן עדן קסום ומואר עלי אדמות. בני דודיו ובהם אבי שהיה קרוב לו בגיל, לימדו אותו לשחות בים, לטפס על עצי פרי ולהקדים ברכת בוקר טוב לזרים שפגשו ברחוב ב "נעל-דין בוק מוסייה". והוא בתמימותו לא הבין למה מיד אחר כך  כולם היו מתפקעים מצחוק ונסים על נפשם, בעוד שהוא זכה לשלל קללות עסיסיות שלא הבין את פשרן.

 ואז באה המלחמה והילדים של הדודה הנרייט שנחשבו יהודים לכל דבר, נאלצו להיפרד מאמם ולעבור להתגורר בכפר שכוח אל בהרים. בכפר לא היה חשמל או מים זורמים וגם המזון ניתן בצמצום ורק אחרי שהילדים הקטנים מילאו את חובותיהם בעבודה מאומצת בדיר החזירים וברפת. בחושיהם החדים הבינו שמוטב להם לשכוח מהעולם שממנו באו, כי אמם צוותה עליהם להסתיר את זהותם האמיתית ולשרוד בכל מחיר. האב אז נשלח למחנה כפייה בגרמניה והאם שרדה איכשהו בעיר הגדולה בזכות הסוכנת של הבניין.  לפרנסתה עסקה בסחר זעיר בחפצי זהב וכסף שבאותם ימים היו למטבע האמין מכולם. בתום שנות האופל התאחדו בני המשפחה ובזכות תושייתה וחריפותה  של הדודה לבית מסיקה, אפילו הצליחו לצבור דיי ממון כדי לרכוש לעצמם חנות קטנה לשעונים ותכשיטי זהב.

ברבות השנים גדלו הבנים ולמדו את רזי המקצוע מאביהם השען ואמם הסוחרת הממולחת. כאשר בכורם אנדריי  שנקרא כמו יתר הבכורים במשפחה על שמו של הסב הגיע לפרקו, הוחלט לחפש לו אישה ראויה. האב שהיה אתיאיסט אדוק החליט לחרוג ממנהגו ולהשפיע על בנו לשאת יהודייה ואם כבר יהודייה – עדיף תוניסאית, הקרם שבקרם והראייה- אשתו המוצלחת. וכך בן דודתו של אבי יצא למחוזות ילדותה של אימו למצוא לו כלה שתמצא חן בעייני אביו ואמו ובסופו של דבר בחר להינשא לבת דודו, כי את הדברים הטובים באמת מוטב לשמור במשפחה.

התפנית הבאה בסאגה וכאן אנחנו מתקרבים סוף-סוף לפשר מסע התענוגות המפוקפק שלי, התרחשה שנה-שנתיים  מאוחר יותר, בראשית שנות השישים. הצרפתים כבר החלו לעזוב את תוניסיה,  אך שמרו על  אחיזה אחרונה עיקשת בעיר הנמל ביזרט. הארץ געשה, מהומות אלימות החלו לפרוץ ברחובות וזאת בנוסף  לתסבוכת המדאיגה באלג'יריה השכנה. יהודי העיר שנהנו מתנאי קיום משופרים ואזרחות צרפתית, החלו לחוש שהקרקע בוערת תחת רגלם. מי שיכול היה לעזוב- עזב, ולו במחיר ויתור על כל רכושו שצבר. אחד האחים של סבי שעבד במרינס הצרפתי, החליט לשלח את בנו, בתו ואשתו בבהילות לפריז. הוא אמנם נדרש להישאר שנה נוספת עד שאחרוני הצרפתים יקפלו את הדגל, אך הוא היה סמוך ובטוח שיהיה מי שיעזור להם להיקלט בארצם החדשה –  בתם הבכורה שנישאה לבן דודה.

קצרה היריעה מלפרט את השתלשלות סיפורם המלא מהרגע שירדו בנמל מרסיי ועד שהגיעו לבית האחות בפריז. לא פעם שמעתי על הלילה שבילו על הספסל הנטוש בתחנת הרכבת, על החרדה והאימה מפני הלא נודע. אולי יום אחד עוד אכתוב על כך בהרחבה. בסופו של דבר אותו נער צעיר שהגיע עם אמו ואחותו מבוהל וחסר כל, החל לעבוד כשוליה בחנותם של קרוביו ותוך שנים ספורות הצליח מאד ואף עלה עליהם, עד שהיה ליהלומן הכי חשוב בצרפת. על עלייתו המטאורית שמענו מכלי שני או שלישי כי הוא היה עסוק מכדי להתערבב עם בני המשפחה האחרים. שמענו שהתחתן עם צרפתייה יפה ואמידה, שהוליד שני ילדים, שהתגרש, שיצא עם דוגמניות על ושלבסוף התאהב ונישא לדוגמנית מישראל. לזוג נולדו שלושה בנים ואחרי כעשר  שנים הם החליטו לעלות לארץ ולהקים את ביתם  (או בעצם את אחוזתם), בבני ציון. לפני שנתיים נולדה להם תינוקת חדשה ופה בדיוק אני נכנסת לתמונה.

מחר נוסעים לטוסקנה – את באה? הבהב המסרון  על הצג של הטלפון שלי ביום חמישי האחרון. רק אנחנו, את והקטנה. עוברים דרך פריז, חוזרים בחמישי בשבוע הבא. ואני שלא צריכה שכנועים רבים כדי לארוז תרמיל ולצאת אל הלא נודע, לא היססתי לרגע וכתבתי לדוגמנית במיל- יאללה מגניב. יש לנו יחסים טובים בסך הכל אני מבקרת את הסבתא-סיטואציה באופן תדיר. לפעמים הם מזמינים אותנו לכל מיני אירועים ואז אנחנו זוכרים לפגוש מקרוב, פנים מול פנים, טייקונים שבימים כתיקונם אפשר לראות רק בעיתונים. אבל זו היתה הפעם הראשונה שיצאתי אתם לטיול אינטימי ואני מודה שזה לא משהו שחשבתי שיכול להיות לגמרי פשוט. וזה לא קשור אליהם בכלל, התסבוכת היא לגמרי שלי. שער מבוכה  שלפעמים עולה ולפעמים יורד, אבל לגמרי נוכח בלי שום קשר לכמה שהם משתדלים להיות נחמדים אלי.

במהלך המסע הפתאומי הזה גיליתי גם שתנאים דה-לוקס זה נחמד אמנם, אבל זה לא מספיק כדי להרגיש טוב. הראש שלי עבד שעות נוספות. ניסיתי לפורר במילים דקות כחצץ את סלעי התחושות הכבדות שהוטלו עלי. בין השאר, חשתי צער על קיומם של מארחיי ולא רק על קיומי:  כמו שאדם סביר לא יכול לרכוש לעצמו פרטים מסוימים, כך אנשים עשירים – לא יכולים שלא לרכוש אותם. הם חייבים לטוס במחלקה ראשונה, הם חייבים לשכור את מכונית המרצדס הכי יקרה בנמצא כדי להגיע אתה לסיור ממלכתי ביכטה המוצעת למכירה, ומשם חייבים, פשוט חייבים וכי יש ברירה אחרת, לנסוע למלון הכי יוקרתי בעיר. וכשהגענו למלון בפורטה דיי מרמי שעל חופי טוסקנה הפקידים בדלפק קיבלו הנחייה לסדר לנו שני חדרים – אחד להם  והשני לילדה עם הנני. וכך באופן רשמי הפכתי במשך כמה ימים לנני כמו בספרים מהתקופה הויקטוריאנית.  השתדלתי, באמת השתדלתי לעשות את מלאכתי נאמנה, להיות נעימה ומסבירת פנים אם כי לפעמים לא יכולתי שלא לחוש את התוגה ההיא שטיפסה כמו נחש במעלה הגב, תוגה שאין לה פשר – כי בשביל מה, בשביל מה כל זה.  באחד הערבים הם הציגו בפניי מכר שלהם, מישהו שנתקלו בו יכטה מול יכטה.  האיש הקדיש לי  משפט נימוסין קצר ונתן בי מבט ששומרים בדרך כלל לאנשי שירות שקופים שאפשר לראות דרכם את הקיר. נזקקתי אז לכל הכוח הפנימי שלי כדי לחזור לשנן, מי אני, מי אני באמת.  מצאתי נחמה אפילו במחשבה שיש לי בלוג משלי : בכל פעם שאני מפרסמת בו איזה הגיג או סיפור מטופש, תוך שעתיים-שלוש  כמה מאות אנשים נכנסים אליו.

בדרך חזרה תלויה בין שמים וארץ, עלתה בי הבנה נוספת: העולם מסתבר, מתחלק לאנשים שטסים במחלקה ראשונה ולכאלה שטסים במקומות הזולים יותר. לראשונים כך נראה, יש תנאים משופרים – כורסאות רחבות ונוחות יותר, משקאות ומיני מזונות שמוגשים בכלי אוכל מהודרים. אבל אם חושבים על זה לעומק מגלים שזה לא באמת משנה: כי בסופו של יום  כולנו ממריאים מאותו מקום ולאותו מקום נגיע. איש איש ומטענו, איש איש ועגלתו יעברו דרך אותו השער שבו יתבקשו להפקיד את זהותם האחת.