מסעי עם קרוביי הטייקונים

בשבוע האחרון נעדרתי מפה בשל נסיבות שאינן תלויות  בי: הייתי עסוקה בלדהור ברחבי פריז במרצדס שחורה עם נהג צמוד בחליפה,  טיילתי ברחובותיה של עיירת קיט פסטורלית על חוף ימה של טוסקנה, סיירתי ביכטת פאר שהוצאה למכירה  ועשיתי את לילותיי במלון חמישה כוכבים שעלותו ללילה עולה על שכר הדירה החודשי שלנו בת"א, שממילא אינו זול .  כשחזרתי ממסע התענוגות שאינני יכולה בשום פנים ואופן להרשות לעצמי,  מצאתי את האיש שלי ממתין לי בשדה התעופה נרגש, מעולם לא נפרדנו לכל כך הרבה זמן.  בדרך הביתה במכונית סיפרתי לו על חוויותיי כשוליית טייקונים והוא סיפר לי על חוויותיו כפרולטר פעיל במאהל.

***

הסיפור מתחיל, איך לא, בסאגה  משפחתית רב-דורית. לא זה המקום לספר את כול פרטיה, בבוא היום אם אמצא כוח לכתוב שוב,  אתאר אותה בפרוט. לעת עתה אסתפק בכמה נקודות ציון חשובות להתפתחות העלילה: לסבא שלי ז'וז'ף לבית מסיקה היו שני אחים ושתי אחיות. אחת מהן התחתנה עם חייל צרפתי שהוצב בתוניסיה, בן  לשושלת ארוכה של שענים מנורמנדי. מי שהתיר את הנישואין הבלתי מתקבלים על הדעת באותן שנים, באמצע שנות השלושים, היה הסבא-רבא שלי מורדשה (מרדכי), שהצרפתים כינו אותו אנדריי והמקומיים כנו אותו  מורדשה אל-חפי, משום שאהב ללכת יחף, על אף שהיה אדם אמיד ומכובד. הוא היה נשוי לז'ווירה לבית דיצ'י שאת קברה ביקרתי לפני כמה חודשים בפריז. מכל מקום, בתם הנרייט,  אחותו של סבי, עזבה לאחר נישואיה את תוניסיה ועברה להתגורר עם בעלה בפריז. ברבות הימים נולדו להם שלושה בנים, ובכל קיץ הם נהגו לשוב לבקר את עיר הולדתה ביזרט  ואת בני המשפחה המורחבת.  אחד הבנים  סיפר לנו כשנפגשנו אתו בחופשתנו האחרונה, כי הביקורים האלו הצטיירו בעיניו כילד, כמסע מופלא לגן עדן קסום ומואר עלי אדמות. בני דודיו ובהם אבי שהיה קרוב לו בגיל, לימדו אותו לשחות בים, לטפס על עצי פרי ולהקדים ברכת בוקר טוב לזרים שפגשו ברחוב ב "נעל-דין בוק מוסייה". והוא בתמימותו לא הבין למה מיד אחר כך  כולם היו מתפקעים מצחוק ונסים על נפשם, בעוד שהוא זכה לשלל קללות עסיסיות שלא הבין את פשרן.

 ואז באה המלחמה והילדים של הדודה הנרייט שנחשבו יהודים לכל דבר, נאלצו להיפרד מאמם ולעבור להתגורר בכפר שכוח אל בהרים. בכפר לא היה חשמל או מים זורמים וגם המזון ניתן בצמצום ורק אחרי שהילדים הקטנים מילאו את חובותיהם בעבודה מאומצת בדיר החזירים וברפת. בחושיהם החדים הבינו שמוטב להם לשכוח מהעולם שממנו באו, כי אמם צוותה עליהם להסתיר את זהותם האמיתית ולשרוד בכל מחיר. האב אז נשלח למחנה כפייה בגרמניה והאם שרדה איכשהו בעיר הגדולה בזכות הסוכנת של הבניין.  לפרנסתה עסקה בסחר זעיר בחפצי זהב וכסף שבאותם ימים היו למטבע האמין מכולם. בתום שנות האופל התאחדו בני המשפחה ובזכות תושייתה וחריפותה  של הדודה לבית מסיקה, אפילו הצליחו לצבור דיי ממון כדי לרכוש לעצמם חנות קטנה לשעונים ותכשיטי זהב.

ברבות השנים גדלו הבנים ולמדו את רזי המקצוע מאביהם השען ואמם הסוחרת הממולחת. כאשר בכורם אנדריי  שנקרא כמו יתר הבכורים במשפחה על שמו של הסב הגיע לפרקו, הוחלט לחפש לו אישה ראויה. האב שהיה אתיאיסט אדוק החליט לחרוג ממנהגו ולהשפיע על בנו לשאת יהודייה ואם כבר יהודייה – עדיף תוניסאית, הקרם שבקרם והראייה- אשתו המוצלחת. וכך בן דודתו של אבי יצא למחוזות ילדותה של אימו למצוא לו כלה שתמצא חן בעייני אביו ואמו ובסופו של דבר בחר להינשא לבת דודו, כי את הדברים הטובים באמת מוטב לשמור במשפחה.

התפנית הבאה בסאגה וכאן אנחנו מתקרבים סוף-סוף לפשר מסע התענוגות המפוקפק שלי, התרחשה שנה-שנתיים  מאוחר יותר, בראשית שנות השישים. הצרפתים כבר החלו לעזוב את תוניסיה,  אך שמרו על  אחיזה אחרונה עיקשת בעיר הנמל ביזרט. הארץ געשה, מהומות אלימות החלו לפרוץ ברחובות וזאת בנוסף  לתסבוכת המדאיגה באלג'יריה השכנה. יהודי העיר שנהנו מתנאי קיום משופרים ואזרחות צרפתית, החלו לחוש שהקרקע בוערת תחת רגלם. מי שיכול היה לעזוב- עזב, ולו במחיר ויתור על כל רכושו שצבר. אחד האחים של סבי שעבד במרינס הצרפתי, החליט לשלח את בנו, בתו ואשתו בבהילות לפריז. הוא אמנם נדרש להישאר שנה נוספת עד שאחרוני הצרפתים יקפלו את הדגל, אך הוא היה סמוך ובטוח שיהיה מי שיעזור להם להיקלט בארצם החדשה –  בתם הבכורה שנישאה לבן דודה.

קצרה היריעה מלפרט את השתלשלות סיפורם המלא מהרגע שירדו בנמל מרסיי ועד שהגיעו לבית האחות בפריז. לא פעם שמעתי על הלילה שבילו על הספסל הנטוש בתחנת הרכבת, על החרדה והאימה מפני הלא נודע. אולי יום אחד עוד אכתוב על כך בהרחבה. בסופו של דבר אותו נער צעיר שהגיע עם אמו ואחותו מבוהל וחסר כל, החל לעבוד כשוליה בחנותם של קרוביו ותוך שנים ספורות הצליח מאד ואף עלה עליהם, עד שהיה ליהלומן הכי חשוב בצרפת. על עלייתו המטאורית שמענו מכלי שני או שלישי כי הוא היה עסוק מכדי להתערבב עם בני המשפחה האחרים. שמענו שהתחתן עם צרפתייה יפה ואמידה, שהוליד שני ילדים, שהתגרש, שיצא עם דוגמניות על ושלבסוף התאהב ונישא לדוגמנית מישראל. לזוג נולדו שלושה בנים ואחרי כעשר  שנים הם החליטו לעלות לארץ ולהקים את ביתם  (או בעצם את אחוזתם), בבני ציון. לפני שנתיים נולדה להם תינוקת חדשה ופה בדיוק אני נכנסת לתמונה.

מחר נוסעים לטוסקנה – את באה? הבהב המסרון  על הצג של הטלפון שלי ביום חמישי האחרון. רק אנחנו, את והקטנה. עוברים דרך פריז, חוזרים בחמישי בשבוע הבא. ואני שלא צריכה שכנועים רבים כדי לארוז תרמיל ולצאת אל הלא נודע, לא היססתי לרגע וכתבתי לדוגמנית במיל- יאללה מגניב. יש לנו יחסים טובים בסך הכל אני מבקרת את הסבתא-סיטואציה באופן תדיר. לפעמים הם מזמינים אותנו לכל מיני אירועים ואז אנחנו זוכרים לפגוש מקרוב, פנים מול פנים, טייקונים שבימים כתיקונם אפשר לראות רק בעיתונים. אבל זו היתה הפעם הראשונה שיצאתי אתם לטיול אינטימי ואני מודה שזה לא משהו שחשבתי שיכול להיות לגמרי פשוט. וזה לא קשור אליהם בכלל, התסבוכת היא לגמרי שלי. שער מבוכה  שלפעמים עולה ולפעמים יורד, אבל לגמרי נוכח בלי שום קשר לכמה שהם משתדלים להיות נחמדים אלי.

במהלך המסע הפתאומי הזה גיליתי גם שתנאים דה-לוקס זה נחמד אמנם, אבל זה לא מספיק כדי להרגיש טוב. הראש שלי עבד שעות נוספות. ניסיתי לפורר במילים דקות כחצץ את סלעי התחושות הכבדות שהוטלו עלי. בין השאר, חשתי צער על קיומם של מארחיי ולא רק על קיומי:  כמו שאדם סביר לא יכול לרכוש לעצמו פרטים מסוימים, כך אנשים עשירים – לא יכולים שלא לרכוש אותם. הם חייבים לטוס במחלקה ראשונה, הם חייבים לשכור את מכונית המרצדס הכי יקרה בנמצא כדי להגיע אתה לסיור ממלכתי ביכטה המוצעת למכירה, ומשם חייבים, פשוט חייבים וכי יש ברירה אחרת, לנסוע למלון הכי יוקרתי בעיר. וכשהגענו למלון בפורטה דיי מרמי שעל חופי טוסקנה הפקידים בדלפק קיבלו הנחייה לסדר לנו שני חדרים – אחד להם  והשני לילדה עם הנני. וכך באופן רשמי הפכתי במשך כמה ימים לנני כמו בספרים מהתקופה הויקטוריאנית.  השתדלתי, באמת השתדלתי לעשות את מלאכתי נאמנה, להיות נעימה ומסבירת פנים אם כי לפעמים לא יכולתי שלא לחוש את התוגה ההיא שטיפסה כמו נחש במעלה הגב, תוגה שאין לה פשר – כי בשביל מה, בשביל מה כל זה.  באחד הערבים הם הציגו בפניי מכר שלהם, מישהו שנתקלו בו יכטה מול יכטה.  האיש הקדיש לי  משפט נימוסין קצר ונתן בי מבט ששומרים בדרך כלל לאנשי שירות שקופים שאפשר לראות דרכם את הקיר. נזקקתי אז לכל הכוח הפנימי שלי כדי לחזור לשנן, מי אני, מי אני באמת.  מצאתי נחמה אפילו במחשבה שיש לי בלוג משלי : בכל פעם שאני מפרסמת בו איזה הגיג או סיפור מטופש, תוך שעתיים-שלוש  כמה מאות אנשים נכנסים אליו.

בדרך חזרה תלויה בין שמים וארץ, עלתה בי הבנה נוספת: העולם מסתבר, מתחלק לאנשים שטסים במחלקה ראשונה ולכאלה שטסים במקומות הזולים יותר. לראשונים כך נראה, יש תנאים משופרים – כורסאות רחבות ונוחות יותר, משקאות ומיני מזונות שמוגשים בכלי אוכל מהודרים. אבל אם חושבים על זה לעומק מגלים שזה לא באמת משנה: כי בסופו של יום  כולנו ממריאים מאותו מקום ולאותו מקום נגיע. איש איש ומטענו, איש איש ועגלתו יעברו דרך אותו השער שבו יתבקשו להפקיד את זהותם האחת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שירלי  On ספטמבר 4, 2011 at 2:25 pm

    רק למען הרקורד (כי בעצם כולם יודעים): יש לך בלוג נהדר וההגיגים שלך מלאי חן ורגישות!

  • nataliemessika  On ספטמבר 4, 2011 at 4:48 pm

    לשירלי תודה 🙂

  • אסף  On ספטמבר 4, 2011 at 8:09 pm

    מעורר תוגה. כמה העושר ריק, וכמה כולם רוצים בו.

  • corinnahasofferett  On ספטמבר 4, 2011 at 8:45 pm

    לא הבנתי. הוצגת כאומנת, לא כבת משפחה?

  • nataliemessika  On ספטמבר 5, 2011 at 5:10 am

    אסף- מסכימה אתך. את הלילות הכי מאושרים שלי עם הגב על האדמה הקשה והעיניים צופות לכוכבים.
    קורינה – תיארתי את מה שקרה. יש כנראה קודים מסויימים בעולם ההוא שנראה טריוואלי למי שמורגל לו. זוג כזה לא יכול להגיע למלון בלי נני צמודה. זה פשוט לא מתקבל הדעת.

  • מפריח השממות  On ספטמבר 13, 2011 at 6:37 am

    המטפורה של החיים כטיסה יפה בעיניי.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: