הקשר הדרוזי

איזה ג'וב מצאתי לי – לטייל ברחבי ישראל עם מצלמה ופנקס רשימות, להתארח אצל אנשים שאני לא מכירה ולשמוע את סיפוריהם כמו גם את סיפורם של הקירות, הגגות, הדלתות והחלונות בבתיהם. ברת מזל אמיתית אני.

אתמול למשל, יצאתי השכם בבוקר לכיוון הצפון – היתה לי פגישה בדאליית הכרמל ובעוספייה עם אמיר האחראי על מגזר המיעוטים במועצה לשימור אתרים ועם נכבדים מקומיים מהעדה. אמיר, בדואי מגודל שמתגורר בגליל ושירת שנים רבות בצה"ל, אמון בעצם על תחום שכל מהותו, אעפס, הוא ללכת בין הטיפות. מבנים עתיקים בתחומי המועצות הערביות בישראל – יש בשפע , אבל מה עושים אתם,  זו שאלה אחרת. אבל עם הדרוזים אין בעיה, המבנים העתיקים בכפריהם לא מעוררים שום התנגדות מיוחדת.

הכביש הראשי שחוצה את דאליית הכרמל זרוע  בכיכרות רבות. בכל כיכר – סלע איתן ועליו אותיות פלדה המציינות שם של חייל שנפל. בתום אין-ספור כיכרות מדכאות מגיעים למרכז העיירה ובו חנויות לממכר מיני מזכרות ופריטים בלתי שימושיים מהמזרח (הרחוק). אחרי המאפייה פונים במזלג במין ישר-ימינה ואחרי נסיעה של כמה דקות בכביש שאין בו מקום אלא למכונית אחת בשני הנתיבים גם יחד, מגיעים לרחבה ובה מבנה אבן עתיק בן שתי קומות ולצידו כמה מבנים חדשים,  בריכת בטון יבשה צבועה תכלת ואמפיתיאטרון עם מושבים הרוסים למחצה מול נוף חורש הררי-ימי עוצר נשימה.

אמיר הגיע כמה דקות אחרי עם ילדה חייכנית כבת  עשר. לקחתי אותה אתי כי התקשרו מהבית ספר אמרו שהיא לא מרגישה טוב. אז את עושה יום כיף עם אבא? אני שואלת והיא מתלהבת בעברית  ישראלית בטוחה. במסדרון שבמשרדי בניין יד לבנים תלויות עשרות תמונות ממסוגרות שבהן רואים את היו"ר עם  כל גדולי האומה בארבעים השנים האחרונות. היו"ר אמל נסר אלדין היה חבר כנסת מטעם הליכוד וגם עם בכירים במפלגת העבודה הסתדר לא רע. אחרי לחיצות הידיים וספל קפה ריחני מתבקש בכוסיות חרסינה, עברנו לשלב הברכות והפרגונים. אמיר הפליג בשבחו של היו"ר, היו"ר הפליג בשבחו של אמיר, אמיר הפליג בשבחי, אני הפלגתי בשבחו, ומטבע הדברים גם היו"ר עצמו הפליג בשבחי אף שעד עכשיו לא פגש אותי מעולם.

אחר כך התפנינו לדבר על הדברים  שלשמם התכנסנו – היו"ר, שני עוזריו שקודם לישיבה עבדו בגינה, אמיר ובתו הקטנה. היו"ר תיאר את קורות הבית העתיק שקומתו התחתונה משמשת כחדר הנצחה והשנייה – נטושה ומוזנחת ("להורים היה קשה לעלות במדרגות"). המבנה הוקם בשנת 1880 ע"י סר אוליפנט ולפי הסברה, ממש כאן – כתב נפתלי הרץ אימבר את מילות התקווה. אחר כך הבית עבר לבעלות של משפחת פארג' היהודית ולבעלות של משפחה נוצרית אחרת,  עד שנרכש בידי מנהל מקרקעי ישראל. בזכות קשריו המצוינים עם הרשויות הקים היו"ר שלושה מבנים נוספים במתחם שמוקדשים לזכרם של שלושה מחבריו הקרובים ז"ל – בגין, דיין ורבין. את המבנה ההיסטורי הוא רוצה להפוך למרכז מורשת לעדה הדרוזית. הוא נפגש בעניין זה עם פינסקי ופינסקי אישר לו את התוכנית. מכירה אותו נכון? שאל אמיר, ואני אמרתי בטח, ורשמתי כוכבית וגוגל דחוף. אמיר והיו"ר החלו לדבר בשבחו של פינסקי שהוא כנראה משהו חשוב בממשלה, ואני הנהנתי בהסכמה. בזכות פינסקי המבנה העתיק נכנס לתוכנית תמ"ר. אחד משני העוזרים של היו"ר לחש לחברו –מה, זאת אשתו של פינסקי? והשני אמר, אולי, אני לא יודע. ואני חשבתי ברוגז על בעלי זה ששולח אותי, את אשתו היחידה, לנסיעות ארוכות ברחבי הארץ בזמן שהוא עצמו יושב לבטח רגל על רגל  במשרד. אלמלא לא היינו נשואים – הייתי מתגרשת ממנו ממזמן.  אחר כך נכנס מישהו נוסף ולו שיער אפור דבוק בג'ל וכל הנוכחים קמו על רגליהם ולחצו לו יד. מסתבר שהוא אישיות בכירה, גם ד"ר וגם ראש המועצה לשעבר. לחצנו ידיים בנימוס. בדקות הבאות כולם היו עסוקים בלשבח זה את פועלו של זה מהתחלה.

 אחר כך יצאנו החוצה לסיור בשטח. נוכחתי בצער שלא הרבה נשאר ממבנה האבן המלכותי שהקים סר אוליפנט בסוף המאה ה-19. החלונות הוחלפו בתריסי שלבים מפלסטיק, הדלתות בפלדת, הריצוף בשיש אפור בוהק. מישהו החליט לשרטט פס צבע שחור  על מתאר אבני החזית הוורודות. היו"ר שיטח בפני את חזונו הוא היה רוצה אם אפשר, להקים  אמפיתיאטרון לאלף איש ומזרקת מים עם אפקטים ברחבה שממול לבניין.

משם המשכנו לעוספייה כדי לבקר בביתו של שייח' חשוב שמתגורר במתחם מגורים שהיה שייך לאבי- סבו. חצר עם בוסתן, בית אבן, איש נשוא פנים במגבעת ורדיד לבן, שפם, חגורה עם אבנט וגלימה כהה. מוטב לא להושיט יד, אני חושבת אינטואיטיבית ומורידה את עצמי בחצי טון, מתאימה את עצמי לסביבה.

הוא מקבל את פנינו בחיוך לבבי ומזמין אותנו אל פנים הבית.  אנחנו עוברים  סדרת חדרים רחבי ידיים וגדושים בכורסאות בורדו כבדות ומסולסלות ולבסוף מתיישבים בסלון הרביעי או החמישי,  זה עם המזגן. בקיר הכניסה תלוי מוט עם בד צבעוני מלופף  – קיבלתי את זה בדרמסלה מידיו של הדהלי לאמה. עשית שם  ויפסנה ?  אני שואלת מופתעת. כן, ישבתי  שם שלושה חודשים. השייח' הציג בפנינו את אשתו, אישה יפה, חייכנית , בהירת פנים ועיניים שממהרת להניח בפנינו קערת פירות, שתייה וצלוחיות עם גרעיני רימונים. מצאתי כתבה באינטרנט שאומרת שרימונים זה התרופה הכי טובה לגוף הסביר השייח'. הנה הדפסתי, תקרא הוא אומר לאמיר. אחר כך הם עוברים לדבר בערבית על הכתבה ואני שמה לב להבדלים בין הערבית המתגלגלת והגרונית של אמיר הבדואי לבין הערבית המרחפת האוורירית של השייח'.שוב נגזר עלי להתנצל על שאיני שולטת בשפתם של בני הארץ, כמו גם בשפת האם של הורי-הוריי שלי.

השייח' חוסיין לביב אבו רוכון המכונה גם אבו מזייד, סיפר לנו את קורות סבו ואת קורות הבית העתיק הסמוך לביתו. ראשית נבנה מלבני בוץ ואחר כך חוזק במלט שהוברח  מידי ההגנה בשנת 1944. בתמורה סיפק להגנה נשק שבעזרתו כבשו את לטרון. בבית הזה צילמו חלקים מהסרט גבעה 24 אינה עונה וגם סצינות מהסרט אקסודוס. מסתבר שקודם לכן הסתתרו בו עולי הגרדום שברחו מכלא עכו. לסבו היו שבעה  בנים ואביו היה הצעיר מביניהם. לכל אחיותיו יש  שמות יוצאי דופן – לראשונה קראו מינה ע"ש קצינת המודיעין הבריטית שהצילה את חייו של האב כשנתפס בגבול הסורי, לשנייה קראו סוניה ע"ש אשתו של מרדכי שכביץ ולשלישית – רינה ע"ש בתו של יצחק שמוש שהיה פרופסור  לערבית באוניברסיטה העברית. אביו שילב עשייה רוחנית וחיי מעש – הוא היה האימאם של הכפר והמוכת'ר גם יחד. מאד נדיר שאדם יכול לעשות את שני הדברים בהצלחה. יש פוליטיקאים שרוצים להפוך לאנשי דת ויש אנשי דת ששולחים את ידם בפוליטיקה. שילוב בעיה. אבל אבא שלי הצליח כי הוא היה איש מיוחד.

הנה יש חבר כנסת מאצלנו שרוצה לעבור עכשיו הסמכה. הוא צריך לעבור מסלול מיוחד שבמהלכו יצהיר בשבועה בפני ספר קדוש שהוא מעולם לא הרג, או נאף, או גנב או ביצע פשע גדול אחר. אחר כך מתכנסים חכמי העדה ומחליטים אם הוא יכול להתקבל להיות איש דת. אם יש הסכמה, הוא זוכה לכל היותר לדרגת שירח'– שזה אומר בערבית "שרוול קצר", כלומר דתי, אבל פחות מזה שבחר בזה כאורח חיים  מתחילת חיו. כמו מסלול קידום נגדים מול מסלול קידום קצינים? תהה אמיר. נכון, הסכים השייח'. אבל חוץ מהם יש גם את הג'וואדים, "האצילים" או "הנדיבים" שקרובים ברוחם לסופים, אנשים שבחרו להתנתק מהבלי העולם הזה, מהאישה, מהילדים,  כמו שעשה קרישנה אחרי שהגיע לגיל חמישים. טוב, רוצים לבוא לראות הבית? אחותי רינה גרה שמה עכשיו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גולדבלט משה  On ספטמבר 22, 2011 at 4:06 am

    מה שמייחד אותך נטלי מבין הכותבים הוא ההומור-וזה נפלא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: