חצי שנה מתנחלת

בעברי הרחוק מאד שמור פרק מיוחד שנמשך חצי שנה כמתנחלת  במאחז צורף שמוקם איפשהו בין הכפר צוריף לבית אומר שבנפת חברון. הייתי אז מ"כית צעירה בנח"ל, בת 19 וקצת. בשיחת השיבוץ שעשתה  לי הקח"נפית במפקדת הנח"ל ביפו הוסבר לי שלמ"כית בהיאחזות יש תפקיד חשוב במיוחד – היא האחראית הישירה והבלעדית לשלומן ותפקודן של החיילות, כמפקדת יחידה היא צריכה להסתדר עם שאר הצוות הפיקודי הגברי וגם מצופה ממנה  לנהל ולהעשיר את חיי התרבות והפנאי של החיילים, ברוח נח"ל היכון.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי למאחז ופגשתי את שאר הצוות: שני מ"כים שבוזים, רס"ר שטוף זימה  ומ"פ חסר ניסיון  ומבוהל חמוש בכיפה סרוגה. המסכן נאלץ  לראשונה בחייו להתערבב עם חילונים גמורים ועוד מהזן הבעייתי מכולם: חברי גרעין של השומר הצעיר, חלקם עולים חדשים מדרום אמריקה שונאי מרות ומדים, וחלקם בני גרעין מהקיבוץ האנרכיסטי סמר.

מאחר וגדלתי בסביבה הררית מוקפת בישובים ערביים, חשבתי שאני אסתדר כאן יופי, מה כבר יכול להיות. אלא שלא. ההבנה שמאחז בשטחים זה משהו אחר, חלחלה אל תודעתי הנטולה כל הבנה פוליטית, לאט ובהדרגה, בהתבוננות מרוחקת,  תמהה. הדבר הראשון שגרם לי לחוסר נוחות היה הנסיעה בתוך רחובות הכפר צוריף בכל פעם שיצאנו או נכנסנו למאחז. זו היתה נסיעה במשאית צבאית ענקית ומסורבלת שרוחבה כרוחב רחובו הצר של הכפר. תרנגולות קיפצו בבהלה, פעוטות דלוקי עיניים לבושי סחבות בהו בנו במבטם האטום ולעתים קרובות נאספו בזרועות אימותיהן רגע לפני שהמשאית עברה על פניהם, כמפלצת ענק, מבלי להאט כמעט. הדרכים לבית הוריי אם מעפולה, אם מטבריה, אם ממגדל העמק – עברו באינספור כפרים ערביים, אבל הם לא נראו כך. אנחנו לא נסענו כך. והיה גם העניין הזה עם הניתוק המוחלט מהסביבה. גדרות תיל, שביל פטרול , שער ,  מחסום ושומר קבוע, ובאמצע הר טרשים קירח עם כמה קרוונים, אסבסטונים למקלחות ושירותים, וחדר אוכל מרכזי. משנכנסים פנימה למאחז -אין יוצא ואין בא, אלא אם מישהו מוזמן בתוקף תפקידו המיוחד. אי אפשר לומר שחייתי קודם במקומות מי-יודע-מה תוססים ופתוחים לעולם (14 שנים בנצרת-עלית, 10 חודשים בקיבוץ בית גוברין ועוד כמה חודשים במחנה 80) – אך בידוד וניתוק כמו שחוויתי במאחז צורף – לא חוויתי עד אז ומאז במשך כל חיי. אבל הבידוד הסביבתי, הניכור והניתוק הרגשי היו רק החלק הקל– מה שהיה נורא באמת הוא מה שהם עוללו לנפש.

**

"הייתה לך ילדות קשה כל כך, או שהחברה שלך בגדה בך… ברצון הייתי מתחילה איתו מיד בטיפול פסיכולוגי בידיעה שהחבר'ה האלה מסוכנים מאוד ברגע שנותנים להם יד חופשית. האשמה היא בשיטה שמשתמשת באנשים כאלה. ואם מדובר על חיסול, אז צריך לחסל את הרע שבאדם, לא את האדם עצמו… מה שמפחיד הוא ששיטות כאלה יכולות לצאת מכוח שליטתו של האדם ולשלוט בו בכוח שטני, במעצבי השיטה ובקורבנותיה כאחת".

את הדברים האלה כתבה אתי הילסום ביומנה (שפורסם לראשונה בעברית בשנת 1981 בספר "השמים שבתוכי"), לאחר מפגש עם פקיד גיסטפו זועם ואלים במרץ 1942. האנושיות של הילסום שבאה לידי ביטוי בצחוקה הגלוי לסיטואציה שנכפתה עליה, הכניסה את האיש למתח וחרדה אדירים דווקא משום שסירבה להיכנע למשחק התפקידים שנקבע במאורעות השעה, משחק שבו לעולם אנשי השררה עולים בכוחם על קורבנותיהם הכנועים והמשותקים מאימה. והינה הילסום מציעה כאן היפוך תפקידים: המוסריות האנושית היא- היא הכוח האמיתי והיחידי שקיים ועל כן, איש הגיסטפו הוא בעצם הדמות החלשה שנזקקת לרחמיה. בוא חמודי, למה שלא תספר לי על הילדות הקשה שלך, על הוריך, על החברה שבגדה בך, אולי נמצא דרך לחבוש במילים רכות וחומלות את הפצעים שלך כדי ששוב לא תזדקק לגילויי אלימות ואיבה.

**

בחודש-חודשיים הראשונים בהיאחזות עוד עשיתי מאמצים להיות חיובית, פטריוטית ופרודוקטיבית כמו שציפתה ממני הקח"נפית. ערכתי מסדרים ב-6 בבוקר מול  קבוצה עוינת של נערות מרדניות במדים שנלבשו ברישול מעל לפיג'מה ושיער בלתי-תיקני בעליל,  דיברתי אל ליבן שמאס בי כבר מהתחלה ודאגתי לשבץ כל אחת ואחת ליום עבודה– אם בחדר האוכל (אבטלה סמויה קשה), אם במטבח (אין עם מה, לא הגיעה אספקה), אם בשמירה בחדר הקשר (אף אחד במילא לא מתקשר לפה, כי למי אכפת) ואם בעבודות נוי  וניקיון (במדרכות הבטון  התחומות באדמה סלעית תחוחה)  או טיפול במשק חי (חמור בדיפרסיה קשה, כבשה צולעת, ושלוש תרנגולות). אני זוכרת שניסינו לארגן גם "ערבי תרבות" שבהם המ"פ ביקש להרצאות על מורשת קרב או על חגי ישראל. מיותר לציין שהם לא זכו לעניין כלשהו מצד חיילי  המאחז שניסו להתחמק מהם בכל דרך אפשרית, כולל בהארכה חשודה של שעות השמירה.

אחרי שלושה חודשים התחלתי להרגיש את אותה הרגשת מחנק כובלת שערערה בי כל חלקה טובה. תושבי הכפרים זרעו בנו מבטי שטנה בכל פעם שעברנו דרך כפריהם, החיילים שנאו אותנו המפקדים ואותי בתוכם, כי יצגנו בעיניהם את הממסד הצבאי שכפה עליהם שהייה במקום שבו התנגדו לשהות מלכתחילה, אנחנו המפקדים שנאנו את החיילים על שכפו עלינו שירות רווי מתחים מיותרים על אף כוונותינו הטובות, וכולנו שנאינו  את המפקדה שאף פעם לא התעניינה בנו או שלחה לנו די אספקה.

תקופת ההתנחלות שלי במאחז צורף שבנפת חברון היתה התקופה האפלה בחיי. כשיצאתי משעריו בתום חצי שנה ארוכה מנשוא, בנסיעה לילית שקטה באוטובוס צבאי שהסיע אותנו לירושלים, גמלה בתוכי החלטה שהפרק הזה ישכח ממני, יישאר נעול על סורג ובריח ולעולם לא אדבר על מה שחוויתי שם. סוג של פוסט טראומה. למזלי הטוב – נשלחתי מיד אחר כך לקיבוץ גונן עד לסוף השירות, שהיה לי מקום מרפא ופיצוי. אבל כשקראתי מה שקרה השבוע בענתות, כולל בכמה פוסטים כאן ברשימות, עלו לי פתאום תמונות מאותו פרק שכוח וקודר בעברי הרחוק.

מי שבוחר לחיות את חייו מאחורי גדר תיל גבוהה, שער חסום ושומר חמוש, מי שאינו מסוגל או יכול לקיים קשר סביר ומכבד עם שכניו, מי שמתנכר למהותו הגבוהה שאינה ניתנת לערעור (באם יבחר לכנותה מהות אלוהית, הומניסטית, רוחנית או בכל שם אחר ) – אין להתפלא שבזמן קצר מאד, לא יותר מחודשים ספורים, יתחיל בתהליך אבולוציה – אבל הפוך, כנגד הזמן.

אם מה שפורסם הוא אמת, הרי שיתכן  מאד ותושבי ענתות כבר חצו מזמן את עידן "האדם הנבון" (Homo sapiens, הוֹמוֹ סַפְּיֶנְס) שהחל את דרכו במחוזותינו לפני כ- 100,000 שנה, והם כבר מדשדשים להם עמוק באפלת  ימיו של "האדם המיומן" (ההומו הבליס Homo Habillis), שפעל לפני כשני מליון שנה בערך, וכינויו  מעיד  על כישוריו הבלעדיים : לייצר כלי מלחמה ממוטות עץ ואבן. מעתה אין צורך להשקיע זמן ומאמץ בפיתוח מאיץ חלקיקים שיפריח תיאוריות קודמות על מסעות בזמן . העבר הפריהיסטורי, הקדם-תבוני נוכח לגמרי, הוא נמצא ממש כאן, רק חמש דקות מכפר סבא  ובמחיר מציאה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי ברקאי  On אוקטובר 5, 2011 at 10:41 am

    כתבת יפה, חד, כואב, הדברים של אתי הילסום המופלאה הם די בלתי ייאמנו בהתחשב בהקשר בזמן ובמקום בו נכתבו.
    בסרט שנקרא "היוגים של טיבט". הדלאי למה נותן דוגמא לרמה הרוחנית שאליה הגיעו האנשים הספורים (בוודאי היום) שתרגלו תירגול רוחני מאד תובעני. אחד מהם ששהה שנים במחנה כפייה סיני ועבר עינויים רבים, ברח לאחר שחרורו מטיבט להודו. כשנשאל ע"י הדלאי למה על חוויותיו אצל הסינים אמר "היו כמה פעמים שהייתי בסכנה". איזו סכנה? שאל הדלאי למה והאיש ענה "הסכנה של איבוד החמלה כלפי הסינים".

  • nataliemessika  On אוקטובר 5, 2011 at 2:02 pm

    תודה תמי, איזה סיפור הבאת פה . מקסים בעיני.

    בשבילי אתי הילסום היא מקור נחמה שמוכיח שאפשר להחליט להיות בנאדם, גם אם לא נותרו הרבה בני אדם בסביבה.

  • Elad  On אוקטובר 5, 2011 at 2:24 pm

    יפה מרגש ונכון, תודה על השיתוף הכן.
    חיבוק,
    אלעד

  • אסתי סגל  On אוקטובר 5, 2011 at 2:38 pm

    פוסט נהדר נטלי ועוד עם התוספת של תמי… אז בכלל.

    וגם אני רוצה להביא איזו מתנה, אז הנה כמה דברים שכתבתי על אתי הילסום (וגם על הלן בר שפורטת על אותו מיתר)
    http://2nd-ops.com/esty/?p=66363

  • nataliemessika  On אוקטובר 5, 2011 at 2:57 pm

    תודה גם לאלעד ואסתי (-:
    לא קראתי את ספרה של הלן בר. נראה כמו משהו ששווה למצא כדי לקרא ביום כיפור.

    • אסתי סגל  On אוקטובר 6, 2011 at 7:52 am

      זו תהיה הזדמנות להזמין אותך לשתות אצלי קפה לפני הכיפור ולתת לך את הספר המופלא באמת הזה (של הלן בר)

  • nataliemessika  On אוקטובר 6, 2011 at 8:27 am

    יאללה קבענו !

  • שוֹעִי  On אוקטובר 6, 2011 at 11:42 am

    נטלי יקרה,
    הייתי אמור להיות בנח"ל ואז בערך קצת יותר מחצי שנה לפני הגיוס התפרק הגרעין: גבעתיים-פרדס כ"ץ-קריית אונו, ומשם הדרך לחיל המודיעין היתה קצרה.
    הסתובבתי בצבא קצת מזרחית לירושלים. היו לי את הטראומות הקטנות שלי. המגבניקים בגזרה הטילו פחד באוכלוסיה המקומית אבל היו גם כמה כפרים מאוד עוינים ברמה של פעילות של הזרוע הצבאית של החמאס שהתנהלה כנראה בתוכם. רוב הזמן לא הרגשתי "כובש" אלא חייל בודד הנוסע עם נשקו ממקום למקום ולכן קצת כמו במטווח ברווזים. היו פעמים שפחדתי.
    פעם באיזו טרמפיאדה עבר רכב פלסטיני ועצרה ביעף, זה שישב על יד הנהג הוציא את ידו החוצה ודימה יריית אקדח לכיווני. זה היה כל כך מהיר שאפילו לא הספקתי לחשוב על נשק, וגם ממש לא היה
    לי זמן להבחין אם זה אקדח אמיתי או לאו. הרכב המשיך לנסוע עוד לפני שהספקתי לזוז או לחשוב.
    'מזל שהם רק התאמנו' אמרתי לחיילת שישבה על הספסל בטרמפיאדה וחיכתה שאעצור לנו טרמפ.
    זה באמת היה מזל גדול ורב.

  • nataliemessika  On אוקטובר 6, 2011 at 12:51 pm

    שועי יקר,
    הפסד כולו של הנח"ל…

    לגבי הסיפור – אני חושבת שכל המדינה הזאת בפוסט-טראומה קשה- יהודים, ערבים, וכל מה שביניהם. כשידומו התותחים (אינשללה מתישהו), נצטרך טיפול אישי אחד-אחד מסוג הטיפול שהציעה הילסום. היא הבינה שאלימות היא סימפטום של מחלה עמוקה, ליקוי עמוק בנפש ואין איש שחסין מפניה. ומהי המחלה עצמה? אני לא בטוחה, יש המון אפשרויות. הייתי מתחילה עם אובדן החמלה, כפי שציין אותו טיבטי חכם שצוטט ע"י הדלאי למה שהביאה תמי.

    אפילו מצאתי את זה ביוטיוב-

  • שועי  On אוקטובר 6, 2011 at 5:47 pm

    אין ספק, צריך שהמחלבות גם יפחית את מחירי החמלה. כמה זמן אפשר כבר עם מרגרינה.

    העם דורש לחם עם חמלה…

  • nataliemessika  On אוקטובר 7, 2011 at 3:15 am

    קבל שני 🙂 ענקיים, (אחד מיריב..)

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: