הערת שוליים להערת שוליים של סידר

אתמול ראיתי את הסרט" הערת שוליים" של הבמאי יוסף סידר. סרט קטן על דרמות גדולות שמתחוללות בתוך נפשם פנימה של שני גיבוריו הראשיים– פרופ' שקולניק האב ופרופ' שקולניק הבן  המייצגים שני עולמות מנוגדים וזרים זה לזה. האב המגולם בידי שלמה בראבא המצויין הוא טיפוס אפור ונכלולי, חוקר אקדמיה מהדור הקודם. יוצא בכל בוקר במסלולו הקבוע אל הספרייה הלאומית שוקד על מסך המיקרופילם, על ספריו, על ידיעותיו. פילולוג למדן. פעם הוא היה גם מרצה (או "מורה" כפי שהעדיף לכנות את עצמו), אבל כיום הוא ניצב מובס באולם הרצאות ריק מסטודנטים מלבד סטודנטית אמיצה ובודדת, משטח בפניה את מסקנותיו המנומקות היטב, פרי שלושים שנות מחקר.

בנו המגולם בידי ליאור אשכנזי הכריזמטי, הוא מרצה מהדור החדש, יש לו המוני סטודנטים מעריצים ובעיקר סטודנטיות, כמה קולגות חנפניים שחוששים ממנו ואולמות מלאים באנשים שצמאים למוצא פיו. הוא מפרסם המון ספרים שבהם הוא מסביר בשפה בהירה וקולחת נושאים ומושגים מורכבים מעולם התלמוד.  הוא יכול בערב אחד להרצות על שישה נושאים שונים בשישה מקומות ברחבי העיר ובכול הרצאה – יחזור על אותה שורת מחץ  מסכמת שתשבה את לב קהלו. כי שורת המחץ היא שם המשחק היום, למי יש סבלנות לכל מה שבא לפני.

העימות בין השניים הוא גלוי ובלתי נמנע כבר מהדקות הראשונות של הצפייה בסרט. ברור לגמרי שזה יגמר רע, כי העולם הישן של האב הוא עולם נכחד ונעלם שנלחם מלחמת מאסף אבודה מראש.  מלחמתם של דינוזאורים קשישים שעדיין אוחזים  בעקרונות שאבד עליהם הכלח בציפורניהם החלשות, למרות שהם מבינים היטב שסופם קרוב. זהו עולם של כיבודים, שלטון  ושררה: האקדמיה הלאומית למדעים, פרס ישראל, כבוד שר החינוך, נשיא המדינה. קונסנזוס לא מאיים ללא פניות או צמתים – או שתלך בדרך או שתפלט החוצה. אין מקום מחוץ  לתלם החרוש היטב. דווקא הבן מבין משהו שהאב לא מצליח– אפשר להיות חדשני או מדי פעם אפילו רדיקלי, אבל במידה. מי שרוצה לשרוד במערכת מוטב לו להסכים להתחבק עם הממסד מדי פעם בפעם. אבל האב לא יודע להיות נחמד. יש לו אמת אחת והיא ורק היא נר לרגליו. איש מדון, סר וזועף, מוסרני וצדקני. בראיון שעורכת לו כתבת צעירה מעיתון הארץ, הוא מסביר לה מה דעתו על הספרים הרבים שכותב בנו: יש מי שחוקר חרסים, משווה אותם, לומד אותם, משקיע שנים רבות כדי להבין אותם ויש מי שמעיף בהם מבט ומיד בונה מהם כד. אבל הכלי הזה ריק, אין בו תוכן של ממש!

כמי שצברה לא מעט קילומטרז' פנים מול פנים עם חרסים אני יכולה לומר שפרופ' שקולניק האב טועה בהבחנתו. הבנת הכלי או יציקת תוכן מהותי לתוכו, אינם בהכרח פונקציה של השנים שבהם בילית במחיצתו. אני למשל, לא יודעת  כמה שנים בליתי באקדמיה ואני מעדיפה שלא לספור. הרבה, אולי הרבה יותר מדי. אני לא יודעת לכמה קורסים נרשמתי. אני חושבת שלמעלה ממאה. אני לא יודעת אצל כמה מרצים למדתי, עשרות רבות כנראה. אם אנסה לצמצם את חווית הלימוד בשלוש האוניברסיטאות שבהן עברתי, אגיע למסקנה עגומה למדי וזאת למרות שלמדתי בפקולטה למדעי הרוח.  אני יכולה למנות ביד אחת את השיעורים שהותירו בי חותם עד היום: מאוניברסיטת חיפה אני זוכרת בעיקר את שיעורי הפיסול עם האמן מיכה אולמן ואת סקר האתרים בשומרון עם הארכיאולוג אדם זרטל, מהתואר השני באוניברסיטה העברית אני זוכרת את שיעוריו של פרופ'  מ"ד הר מהחוג למחשבה יהודית ומאוניברסיטת ת"א- את השיעורים עם פרופ' יובל פורטוגלי מהחוג לגיאוגרפיה. אולי היו עוד מרצה אחד או שניים שעוררו בי סקרנות, מחשבה עצמאית וחוויית לימוד אמיתית. השאר במקרה הטוב- פרווה, במקרה הפחות טוב- בזבוז זמן מוחלט. צריך להירשם לכך וכך קורסים לצבור כך וכך נקודות זכות, לכתוב כך וכך עבודות סמינריוניות, מבחנים, עבודות מחקר לתואר כזה או לתואר אחר. הנה עשיתי את כל מה שנתבקשתי לעשות, ועכשיו מה?  האם הצלחתי להוסיף שורה, מילה או אפילו אות חדשה אחת בספר דברי הימים של האקדמיה? אני חוששת שלא. בעיקר משום שאיש לא ציפה ממני לעשות את זה, רק לחזור ולשנן את שאמרו קודמיי. לצערי הבנתי את זה מאוחר מדי, רק  אחרי שהחזירו לי עבודת דוקטורט אחת. רוצה לגמור ולקבל תואר? תקראי את המאמרים הנכונים, תצטטי את מי שצריך לצטט, ובמיוחד אל תעלי בדעתך לעצבן אף אחד. זה לא שווה את זה. לא חבל?

במשך השנים צברתי עשרות קלסרים ובהם אלפי מאמרים שצולמו ביד עמל בכל מכונות הצילום באוניברסיטאות שבהן למדתי. קטלגתי אותם לפי נושאים ושמות מחברים, ניילנתי אותם והדבקתי עליהם תוויות ואחר כך הצבתי אותם על הכוננית בשורות. מדי פעם הייתי עוברת לידם – הייתי מסתכלת עליהם, הם היו מסתכלים עלי ובלבי תחושת החמצה. כמה יערות בוזבזו לחינם. שלא נדבר על הזמן שהלך מבלי שוב  בניסיונות להבין מה כתב פרופ' א' לפרופ' ב' ומדוע הוא שולל מכל וכל את הבחנותיו הקודמות, ואיך  פרופ' ב' ענה לפרופ' א' ארוכות, שלל את טענותיו מכל יסוד, הסביר והביא תימוכין שאין לערער עליהן שהרי הוא חפר אתר דומה בדיוק, אך בצורה יותר מושכלת , יותר מדעית והראייה – כמות הלוחות, הגרפים והטבלאות המובאים בגוף הדברים. ומאמר שלישי שבו עונה פרופ' א' למאמרו האחרון של פרופ' ב' ביתר תוקף וכך זה נמשך ונמשך, אוהבי דוד המלך נגד שולל שלמה, אוהבי הגליל נגד אוהדי ירושלים, מצדדי הפלגים והשונות מול מצדדיה של  תרבות אחת לעם אחד כנאמר בכתובים ולא רואים לזה סוף או תכלית.

והנה לפני חצי שנה החלטתי לעשות מעשה. הסתערתי בחמת זעם על כל הקלסרים הגדושים להתפקע, הערמתי אותם כגבעה נישאה על רצפת הסלון, מלאתי בהם את עגלת השוק והורדתי אותם אחר כבוד אל פח הניירות למחזור. באותה הזדמנות נפטרתי גם מהתדפיסים של המאמרים שכתבתי פעם, דוחות החפירה, ציורי הכלים, התרשימים שכבר לא מעניינים אף אחד. עשיתי חשבון שביום גרוע נכנסים לאתר שלי "ברשימות" יותר אנשים מאלה שקראו את כל המאמרים המדעיים שכתבתי בכל ימי לימודיי ועבודתי המקצועית כארכיאולוגית. החלטתי לשמור רק את מה שנשאר מעניין באמת -רישום רשלני בגב מחברת, רעיון לסיפור מזמנים אחרים,  דברים שאין להם שום תועלת למחקר, אבל מי יודע, אולי באחד הימים עוד יביאו תועלת לחיים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי ברקאי  On אוקטובר 14, 2011 at 8:36 am

    מקסים. מזדהה מאד. גם אני השלכתי לא מזמן את כל הניירות ממכונות הצילום הללו וזו היתה חוויה משחררת מאד. ועם זאת אני נוטה להאמין שנשארו כל מיני דברים בתוך תודעתי, ומן הסתם הם משמשים אותי לפעמים בלי שאדע אפילו.
    וכן, הרבה מאד אינפורמציה מיותרת וזמן שעבר במטלות שאין ולא היה בהם טעם של ממש.

  • שוֹעִי  On אוקטובר 14, 2011 at 9:15 am

    (-: [הערת שוליים להערת שוליים]; לדאבון לב, למצוא אינטלקטואלים/ות או יוצרים/ות בעלי אמירה
    בתחומי מדעי הרוח הופך חזון מאוד בלתי מצוי, ולעתים מתקדמים דווקא הידענים פחות והיצירתיים
    פחות פשוט משום שידעו לקשור עצמם לפוליטיקאים החזקים במערכת.
    דווקא כמי שעדיין מוצא את פרנסתו באקדמיה אין לי בעיה לומר בשפה ברורה, כי היתרון המהותי
    של האוניברסיטה היא הנגישות לספריה גדולה (שאדם ספק אם יכול להחזיק בביתו), אולי גם גנים
    מעוצבים היטב (רוב האוניברסיטאות נהנות ממהנדסי נוף היודעים את מלאכתם), לעתים גם חברה
    נעימה. אבל אין לי ספק כי עתיד הידע והיצירה טמון בהקמת אלטרנטיבות לממסדים האקדמיים. קריאת מאמר אקדמי או ספר אקדמי היא פעמים רבות מדיי עניין מפוהק.

  • עידית פארן  On אוקטובר 14, 2011 at 9:24 am

    אני קוראת את הפוסט הזה כמו מישהי שמחזיקה סברס מלא קוצים.
    קוראת ומקפיצה אותו באויר, ואז מניחה והולכת לקחת מגבת ועוצמת את העיניים.
    שרק לא יתגלה לי משהו מהסרט, כי עוד לא ראיתי אותו.

    אבל אי אפשר איתך, הכתיבה שלך, הכתיבה עצמה
    המילים שאת בוחרת
    התיאור של הקלסרים באמצע הסלון, כאילו שצמחה לך שם גבעה לטפס עליה.

    וכל זה רק יחיש את הצפיה שלי בסרט, בזה אני בטוחה.
    (אחר כך אני אשוב לקרוא פה, אבל הפעם זה יהיה כמו נקטרינה,
    או תפוח. נראה.)

  • avivamishmari  On אוקטובר 14, 2011 at 10:53 am

    לא הייתי שופכת את התינוק עם המים. לימוד, להבדיל ממחקר, הוא קודם כל רכישת ידע והתמצאות במה שנאמר לפנייך. זה בסדר גמור לקרוא ולשנן את כל הטקסטים האלה, וזו ברכה שהאקדמיה נותנת נגישות אליהם ואפילו מאלצת (כן כן) לקרוא אותם כחובה, כי אחרת מעטים הסטודנטים שהיו טורחים לעשות זאת ביוזמתם ובאופן שיטתי.
    ומי שרוצה לטעון טענות מהפכניות, קדימה – אלא שעדיף שיעשה זאת אחרי שהוא כבר מצוי בחומר ויודע נגד מה הוא יוצא. אני חושבת שחשיבה בהירה ומחודדת עוזרת גם כשרוצים להפוך סדרי עולם וגם כשרוצים לא לחשוב. עדיף שזה יבוא מבחירה ולא מחוסר מסוגלות.

    את "הערת שוליים" אהבתי מאוד. והאב לא היה נכלולי בעיניי, כמו שהיה מר נפש ומתוסכל (ואז גא מכדי למחול על כבודו ולהתנצל בפני בנו. אל דאגה, הוא משלם יפה-יפה בסוף הסרט).

  • shaultweig  On אוקטובר 14, 2011 at 11:30 am

    נטלי הרמה מצויינת להנחתה

    ברשימה חסר משהו, תלמוד הוא פילפול,ציניות,הומור ,שבעים פנים לתורה וכן רש"י ותוספות שמגלים טפח ומכסים טפחיים. לימוד גמרא הוא גם כניסה לפרד"ס ,נו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס. ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא. […] בן עזאי הציץ ומת… בן זומא הציץ ונפגע… אחר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום.

    הנוצרים משיקולים שלהם השאירו את הפרשנות לכתבי הקודש למכונים לתיאולוגיה ולמאמינים השאירו את הקטכיזם. אני מניח ששקולניק הביא בהרצאותיו את התלמוד לרמה של מאסטר שף ולא הצליח במקום בו הצליחו גתה,באך ,מוצארט בטהובן וכרוביני.

    כרוביני לקח את מדיאה שרצחה את ילדיה ויצר אופרה נפלאה,באך עם הפסיון על פי יוחנן ומתיאוס,מוצארט עם הרקויאם,ויואלדי עם ספר יהודית ובטהובן עם המיסה סולמניס.

  • shaultweig  On אוקטובר 14, 2011 at 11:33 am

    לתפארת תוניס

  • גרשון אדלשטיין  On אוקטובר 14, 2011 at 11:38 am

    יש עתיד לידע!
    בצעירותי חיפשתי עולם מושלם, חיפשתי בקיבוץ, חיפשתי באוניברסיטה, חיפשתי במערות וביישובים עתיקים. המקרה הוביל אותי להבנה שהידע נמצא בתוכי ואיש לא יכול להעבירה אלי, אני חייב לחפשה בעצמי. לחקור את עצמי, את מעשי ואת מחדלי. זאת מלאכה קשה, היה בי התנגדות נמרצת. הרי בעלי הסמכות יודעים טוב ממני, הרופא רק הוא מורשה לרפא מחלותיי, רק פסיכולוג יכול לטפל בנפשי ואת ארוחתי אני מבשל בעצת טבח מומחה. אני בובה ולכולם הזכות להורות לה מה לעשות. רק לאני עצמי אין זכות להגיע למעין הידע הגנוז, אלא אם כן אני קצת מתעורר להבין את מצבי.

  • nataliemessika  On אוקטובר 14, 2011 at 1:31 pm

    תודה למגיבים (בדיוק חזרתי מפגישה מרגשת עם בתו של אהוד נצר ז"ל שהיה אחד המרצים שהיה שווה להגיע בשבילם לאוניברסיטה העברית),.

    תמי- מסכימה אתך שהדברים שלמדתי חלחלו אל תודעתי טוב שכך. יחד עם זה, טוב שהצלחתי להצמיח מהם גם דברים אחרים משלי.

    שועי- נכון. מה גם שנדמה לפעמים שאנשי אקדמיה משתעשעים להם בלכתוב מאמרים וספרים זה לזה ואולי לעוד קבוצה מצומצמת מאד של אנשים משוגעים לעיניין. הרבה יותר קשה לכתוב בשפה בהירה ומובנת לכל אדם.

    עידית – הצחקת אותי עם התאור שלך (-:. וחוץ מזה לכי לראות את הסרט לפני שלא יהיה..

    אביבה – אם יש תובנה אחת ברורה שהתגבשה בי אחרי אינספור שנות לימודי היא שתהליך הלימוד הוא אינסופי ואין לי שום סיבה להניח שאני יודעת טוב מאחרים. מוטב תמיד להשאיר מקום לספק. אני חושבת שאת צודקת בתיאור שלך לגבי שקולניק האב. הוא הבין שבנו טוב ומוצלח ממנו גם במובן העמוק, הערכי.

    תודה שאול ! לא הכרתי אותה בכלל.

    גרשון, תאור יפה. מזכיר לי את הדרך שבה ילדים מגלים את העולם מתוך סקרנות וקרבה. אחר כך ברוב המקרים, הם מאבדים את זה ומתרחקים. בשלב הבא הם עושים מאמצים גדולים כדי לנסות לחזור לשם מחדש. לפעמים מצליחים לפעמים לא.

  • avivamishmari  On אוקטובר 14, 2011 at 7:23 pm

    נטלי, אני פחות מחמירה עם האב שקולניק. כשאומרים שבנו "טוב ממנו" מתעלמים מהעובדה שמובהרת היטב בסרט, ששקולניק הבן הוא אבא די גרוע בעצמו, לבן שלו, שאת ההורות שלו מאפיינים ניכור, זלזול וחוסר הבנה. אוריאל יותר מבריק ויותר קומוניקטיבי מאביו, בתחום המקצועי ובתחום האישי (למשל עם אשתו יש לו יחסים מצוינים), אבל זה נעצר בגבול ההורות.

  • רני  On אוקטובר 14, 2011 at 8:29 pm

    שלום וחג שמח
    הסרט בסדר. אני יותר בצד של האב. היה אז יותר עומק. כמו שאמר לי איש חכם: יש מי שמדבר על מה שהוא יודע וזה הבן ויש מי שיודע על מה הוא מדבר וזה האב. כנראה שהעולם הוליך אותך למקום לא נכון. זה כמו נעל לוחצת, זה לא רק הכאב אפשר לקבל בעיות גב לכל החיים. באתי לארכיאולוגיה אחרי תואר שלישי שנים רבות של רוטינה ומחקר וכמה פרסומים טובים במדע אחר. נהנתי מכל הרצאה מכל רגע. מרצים ומדריכים וקולגות: רובם היו בסדר, זכורים במיוחד הז"לים, יזהר הירשפלד, אנסון רייני, פנחס ארצי, אבנר רבן, ויבדל"ח ישראל פינקלשטיין ומגן ברושי ואחד או שנים שהזכרת ויש עוד. לא היית צריכה להשמיד, יכולת להביא לספריית הארכאולוגיה של תל-אביב, מישהו היה מוצא עניין במשהו, יש לי תדפיסים זרוקים שאספתי בני יותר ממאה שנים. בלי מה שלמדת לא היה יצא ספרך על יודפת והמרד וגם זה דבר מה. בכל אופן עוד תראי, יבוא יום ומישהו יטלפן אליך וישאל שאלה ורק לך תהיה תשובה או שיבקשך להתנדב לחפירה או לעזרה בניתוח ממצאים ותראי שהכל יעלה מחדש. גמר חתימה.

  • nataliemessika  On אוקטובר 15, 2011 at 6:06 pm

    כן אביבה, גם אני שמתי לב לשיעתוק של יחסי הכוחות אב מאוכזב/ בן מאכזב גם בדור השני. אבל נראה לי שבסוף שקולניק הבן בכל זאת עבר איזשהי טרנספורמציה .מה גם שניגוד ליחסים בין הוריו, אשתו דווקא לא נמנעת מלהתעמת אתו ועם השגיאות שהוא עושה.

    רני- תודה על הדברים. לא חשבתי להביא את התדפיסים לאוניברסיטה ויכול להיות שהייתי צריכה. מאידך היה בזה משהו מאד משחרר לשים אותם בפח. ולגבי האוניברסיטה כמוסד שמקנה ידע – יש לי עם זה לא מעט התלבטויות. זה מוסד חשוב כנראה, אבל היום כבר אין לו מעמד בלעדי. יש הרבה חלופות שמאפשרות יתר פתיחות וגמישות מחשבתית. אני לא יודעת אם האוניברסיטאות יכולות מטבען להשתנות ולהתאים את עצמן למה שקורה סביבן.

  • מיכל  On אוקטובר 16, 2011 at 7:51 am

    תודה נטלי. נגעת בי חזק. כמו כל הפוסטים שאת כותבת, אבל הפעם זה בדיוק במקום הכואב שהמוגלה מתפרצת ממנו כבר זמן רב ואני מנסה להתעלם, מורחת משחה אנטיביוטית מדי פעם אבל זה לא יעזור. צריך ניקוז אמיתי כאן. ארבע שנים אחרי הדוקטורט, מנסה למצוא את עצמי בעולם הזה, אבל לא מצליחה והכתובת על הקיר זועקת. זה לא בשבילי. לא ראיתי עדין את הסרט ואני יודעת למה. קוראים לזה הדחקה. אבל זה לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן. והתיאור שלך את הרגע שבו הורדת את הדפים והמאמרים לפח המחזור, מצמרר. מעורר קנאה. זה בדיוק מה שאני צריכה/רוצה לעשות אבל מפחדת מהריק שישאר שם… אחרי כל כך הרבה שנים וכל כל הרבה השקעה. אם לא אקדמיה, אז מה כן?

  • nataliemessika  On אוקטובר 16, 2011 at 1:14 pm

    היי מיכל,
    מכירה את התחושה הזאת – הפחד מהריק במיוחד אחרי כל כך הרבה שנים של מלאות (אמיתית או לא, גם שאלה).
    ואם לא אקדמיה – אז יש אפיקים חדשים, הם לגמרי קיימים – רק צריך לנסות למצא אותם. אני בטוחה שתמצאי חלופות מוצלחות שלא יאלצו אותך להיאבק על כל בדל שיעור כמורה מן החוץ באוניברסיטה בשכר שערורייתי, או לחלופין להמתין שנים לפתיחת תקנים שרק הולכים ומצטמצמים. אני לא יודעת במה את מתמחת אבל כדאי לך לבדוק למשל, במכללות, מכוני לימוד והעשרה פרטיים. ויש תמיד את האופציה להשתלב בעבודה מעשית בתחום שלמדת , כמו שאני למשל עושה. יהיה בסדר, אל תתייאשי.

    • מיכל  On אוקטובר 17, 2011 at 7:18 am

      תודה שוב. עובדת על לא להתייאש ועל אפיקים אחרים. לפעמים זה מצליח יותר לפעמים פחות. אתמול פחות 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: