סימו

בכל יום ראשון בשבוע היינו נפגשים אצלי במשרד. הוא היה מברך אותי בחגיגיות ב"בוקר טוב המנהלת" ואני הייתי עונה לו: "בוקר טוב אדוני היושב ראש". כמות נדיבה של ברילנטין מהדקת את בלוריתו האפורה עם הפסוקת בצד. שפם עבות שקצותיו המחודדים פונים כלפני מעלה, חולצה בהירה מכופתרת, מכנסיי בד עם מגוהצים לאורכם אחוזים בחגורת עור עם אבזם. תשתה קפה? אני שואלת והוא אומר בסדר, שיהיה, נשתה אתך. כוס קטנה, בוץ שחור שתיים סוכר.

הוא מתיישב מולי, פניו כמו תמיד, יגעות. לא, אני לא ישנתי כמעט כל הלילה. אשתי לא מרגישה טוב. אני צריך לקחת אותה לרופא בצהריים, נראה, אולי הוא יחליף לה את התרופות כדי שתוכל לישון. אני מקווה שהיא תסכים לנסוע לאילת בשבוע הבא. יש לנו יחידת נופש שם, אמרתי לך? אני אגיד לך את האמת, אני עושה את זה בשבילה, לי אין חשק לנסוע.  כשאנחנו שם – היא כותבת הרבה. ספרי מתכונים עם תפריטים ותמונות שהיא גוזרת ממגזינים. היא כבר כתבה ארבע-חמש מחברות עבות, הכול ביד. נראה, אולי יום אחד עוד נוציא מזה ספר.

ומה קורה פה, הכל בסדר? כמוצאת שלל רב וכדי להסיח מעט את דעתו מבעיות הבריאות של אשתו, אני מעדכנת אותו ארוכות בכל מה שלא: לא תיקנו עדיין את הנזילה בגג, מכונת הפקס לא עובדת. היום יגיעו 3 קבוצות למוזיאון והמנקה עוד לא הגיעה. הוא קופץ על רגליו ומבקש להתקשר תיכף ומיד וללא כל דיחוי לשמוליק מזכיר העירייה. בתום שורת ברכות מנומסות הוא אומר בתרעומת : תגיד שמוליק, למה אנחנו תמיד הכי מקופחים אצלכם? מתי תשלחו משהו לתקן את הגג ולהחליף את הפקס? כל כך הרבה שנים חיכינו עד שהקימו לנו את המוזיאון רמלה-יד לבנים, ועכשיו כשהוא קיים, אתם לא מסוגלים לתחזק אותו כמו שצריך?

אחרי שנחה דעתו מהבטחותיו של המזכיר הוא שוב מתיישב מולי, ונושא אלי את מבטו היגע, המובס. אולי תיקח את האישה ותיסעו לאיפשהו לנוח? מה אני אגיד לך נסענו הרבה, בעיקר לבולגריה. פעמיים, לפעמים שלוש פעמים בשנה. יש לנו שם הרבה חברים גויים שהם כמו משפחה. לאחד מהם יש בקתה בהרים. אבל מאז המקרה לא חזרנו לשם. נראה אולי השנה אני אצליח לשכנע את אשתי לנסוע. היא כל כך אוהבת את החורף שם, עם כל השלג והכפור. מסתובבת בשיא הקור עם חולצה קצרה.

למה לא חזרתם מאז המקרה? אני שואלת מהוססת וכמעט מיד מתחרטת על השאלה. כי היינו שם כשזה קרה, לא סיפרתי לך? לא, לא סיפרת. זה היה אוקטובר 2000, נסענו לסופיה ומשם המשכנו לבקתה של החבר שלנו בהרים. בערב פתחנו טלוויזיה ופתאום הראו מה שקרה בישראל. היינו מזועזעים אבל לא דאגנו, הבן לא סיפר לנו שהוא הולך למילואים. כשאשתי ראתה את תמונות של ההמונים משתוללים ודם על ידיהם, היא אמרה לי: מסכנה האימא של החיילים. אלה חיות אדם אלה, לא אנשים. אחר כך הלכנו לישון, אבל האמת לא ישנו כל כך טוב. לפנות בוקר דפקו לנו בדלת – החותן שלנו ועוד שני קציני נפגעים. לא הבנתי איך הם מצאו אותנו במקום השכוח אל הזה. הם אמרו שהבן נפגע אבל לא נידבו פרטים אחרים. אבל אשתי כבר הבינה בעצמה, היא הרי כבר ראתה בטלוויזיה את מה שניסו להסתיר.

אני מאגרפת את כף ידי ומשעינה עליה את החלק שבין האף לפה. לרוב יש לי מה להגיד על כל דבר, אם לא בקול, אז לפחות ביני לביני. והנה כאן דממה מוחלטת. נחסמו לי המילים.

את מאמינה שאי פעם יהיה שלום אתם? הוא שואל ואני ממתינה קצת עם התשובה. מה אני יודעת אני. אבל מוטב שלפחות תהיה אופציה כזאת, סיכוי ולו הקלוש שבקלושים. מכל הקירות של מוזיאון רמלה זועקים אלי אסונות וכלים סדוקים: רעידות אדמה, מלחמות, זעזועים אזוריים.  שליטי בית אומייה הקימו את העיר, שליטי בית עבאס באו והחריבו אותה. את מה שהעבסים בנו – הרסו הפאטימים והסלג'וקים. תושבים יהודים ונוצרים נלחמו אז במוסלמים. אחר כך באו הצלבנים מאירופה והחריבו את בתיהם של המוסלמים והיהודים וגם את ערי הביזנטיים שאותם באו כביכול להציל. ואלה הובסו בידי הממלוכים שלא חיבבו איש מלבד עצמם ושלטו כאן ביד רמה עד לימי העות'מאנים שגם בתקופת שלטונם הממושכת החיים פה לא היו שווים מי-יודע מה.  ואז באו הבריטים שניסו לעשות קצת סדר אך ברחו כל עוד נפשם בם, ובזכות זה ברוך השם יש לנו מדינה, אבל זו רק תחילתה של סאגה חדשה שלא ברור מה יהיה בסופה.  מאיך שהדברים התנהלו פה עד עכשיו, אין מאיפה לשאוב תקווה. מלאכת אריגה  צפופה ומורבידית בצבעי שחור עם דוגמאות ארגמן,  שאורגת את עצמה לדעת מזה מאות בשנים, חוטים פרומים של הורגים והרוגים, פעם החוט עובר מלמטה, פעם מעל.

את יודעת, לפני המקרה גם אני האמנתי שיהיה פה שלום.  אנחנו הרי לא בית קיצוני. רוב השנים הצבענו למפלגת העבודה. היו לי חברים ערבים שעבדו אתי במפעל ואני הרי גדלתי ביפו הכרתי אותם טוב. אבל מאז שקרה מה שקרה אני כבר לא מאמין להם בכלום, מצביע הכי ימין שאפשר.  ומה עם הנכדים אתם רואים אותם הרבה? אני מנסה למצוא משהו  חיובי לחשוב עליו. אתמול הם באו לבקר אותנו.  אשתי הכינה כל מיני עוגות שהם אוהבים. כשישבנו לראות טלוויזיה אחד מהתאומים השעין את ראשו על כתפי, ואני ליטפתי לו את התלתלים. עצמתי את העיניים וירדו לי דמעות. נזכרתי בתלתלים שהיו פעם לבן שלי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: