מעשה בקבצן וקיבוצניק

יום שישי בערב. קבלת שבת של חברי מאהל נורדאו- פינת איבן גבירול. מישהו מנגן בגיטרה, מישהי נותנת דרשה, פרשנות אישית לפרשת השבוע, היא פרשת נוח. אחרי המבול, אלוהים מתחרט וקובע שכלום כבר לא יעזור לנו ולו, יצר האדם רע מנעוריו ועל כן מותר לנו להתחיל לאכול בשר. עוד קצת עדכונים על ה"מצב", ההסכמים שקוימו ולא קוימו עם שלטונות העירייה, פעילויות לשבוע הקרוב, מה קורה עם ההפגנה מחר.

בשולחנות נערמים להם מגשי האוכל. כל אחד מביא משהו וכולם חולקים עם כולם. טוב לא בדיוק כולם. יש כאלה שמגיעים לכאן מהשוליים של השוליים ואין להם מה לחלוק מלבד את רעבונם. בארוחות השבת האחרונות יש יותר ויותר כאלה ואני לא מצליחה להפסיק להתעסק במחשבה הטורדנית שאופיינית לנשים מסוגי – אולי לא עשיתי מספיק אוכל? אולי הייתי צריכה להוסיף עוד תבנית?

עם יינתן האות ההמונים שועטים על שולחנות ההגשה, חוטפים צלחות חד פעמיות, בוצעים חלקי פשטידה , חופרים בתבשילי קדרה, מערימים סלסולי כרוב וחסה. מי שאוכל מספיק מהר  יכול להספיק לסיבוב שני. מי שחשקה נפשו בסיבוב שלישי ימצא בעיקר קערות ומגשי אלומיניום  מנוגבים עד תום.

אני מסתכלת באנשים הרכונים על צלחתותיהם  ועל כסאות הפלסטיק שהעירייה הואילה לתרום למאבק החברתי, ומזהה אותו מבין היושבים. בן שלושים בערך, שער מתולתל ארוך ובהיר,  רזה, לבוש תמיד באותם בגדים: מכנסיים פרחוניות עד לברכיים, חולצה אפורה קצרה, לרגליו כפכפי אצבע. יש לו גם תיק גב אדום דחוס עד להתפקע בספרים. כבר חצי שנה בערך, אולי יותר שאני רואה אותו עם הלבוש והתיק הזה – לרוב ישוב על אחד הספסלים בפארק הירקון, לפעמים קורא באחד מספריו. ומאז שהתחילו קבלות השבת בשכונה, הוא מגיח מתוך האפלה , תמיד בצד, ממתין עד שתינתן האות לגשת לשולחנות ולהתכבד,  מתיישב עם צלחתו שנערמה עד גדותיה, לועס לאט, בריכוז, ממעט להרים את עיניו.

תראה  איך החולצה שלו כבר שקופה כמעט, אני אומרת לקיבוצניק, והוא אומר: כן, נראה לי שקר לו. שאתן לו את הסווצ'ר שלי? אני בוחנת את חלקו האחורי ואומרת– אין מצב שאתה נותן לו את הסווצ'ר שלי אבא שלי. חוץ מאשר התחתונים והגרביים, כל הבגדים בארון של הקיבוצ'ניק חתומים בתגית עם מספר. מה דעתך שנביא לו בגדים? בטח , יש לי הרבה בגדים מיותרים, אומר האיש שתכולת ארונו כרבע מתכולת החלק שלי.

בינתיים אני מדברת קצת עם ר', חבר של חברה שאני מכירה מזה שנים. איש מוזר ומעניין הר' הזה. שער אפור פרוע, אופניים בלויות, מבט חולמני. איש בלי גיל, משהו בין חמישים לשישים. הוא מהאנשים המעטים שנולדו בת"א ועדיין גרים בה.   הוא אומר שזה בגלל שרק התל אביבים הדפוקים נשארים. אין לו אישה אבל יש לו שני ילדים ביולוגיים ומספר לא ידוע של ילדים מאומצים. שובל  ארוך של אנשים צעירים, אבודים, מבולבלים מצאו בביתו מקלט במשך השנים. עכשיו הם התחילו לבוא עם הנכדים והאמת שאין לו כוח, בגילו הוא רוצה פרטיות. למחייתו עסק בדייג ובנוכלות זעירה, מכר פה, קנה שם, התגלגל, הסתבך קצת עם המשטרה. אבל עכשיו הוא לא עובד יותר. יצא לפנסיה. מעדיף לבלות את ימיו בים ולטפח את תחביבו העיקרי מגיל ילדות: להתפשט בפרהסיה בכל הזדמנות אפשרית. פעם כשעוד היה נער, חטף מכות רצח מאבא שלו שאמר לו: מילא שאתה מתפשט בבן יהודה,  מתפשט ברחוב טרומפלדור, ברחוב גורדון – אבל היום אמרו לי שראו אותך באלנבי. עד לשם הגעת? אבל זה לא השפיע עליו. גם המצילים בחוף גאולה מכירים אותו שנים.  הם מוכנים לתת לו ללבוש שקית פלסטיק בתור בגד ים רק מהסוג השחור, האטום.

אני רואה בקצה העין את הקיבוצניק והקבצן משוחחים קצרות. זה בסדר, הוא מסכים לבוא אתנו, הוא אומר לי. אנחנו נפרדים מחברינו לצדק חברתי  ויוצאים  לדרך. איך קוראים לך,  אני שואלת והוא אומר מקסים. אני מזהה מבטא רוסי כבד ומין חשש בולט, אולי מהקיבוצניק, אולי ממני,  אולי בכלל מאנשים. כמה זמן אתה גר ככה בפארק אני שואלת והוא אומר, מי סופר. אני מתעקשת, בכל זאת, כמה? שנה וחצי. ומתי עלית לארץ? לפני שנתיים. מרוסיה? כן. עבודה יפה עשו אתו מוסדות הקליטה של מדינת ישראל. ואיך זה מרגיש לחיות ככה, שואל הקיבוצניק ועיניו נוצצות בבדל קינאה. בזמן האחרון יש לו קראש רציני על אקהרט טול שכידוע קיבל הארה וחיי כהומלס בגן ציבורי כמה שנים לפני שכתב את הספר כוחו של הרגע הזה. או שמא להיפך? קודם חי כהומלס ורק אחר כך קיבל הארה? לא ברור. אבל מקסים לא מוכן לחלוק אתנו שום דיבור על רוחניות פנימית ומוארת בנוגע למצבו הנוכחי: זה לא פיקניק, הוא קובע נחרצות ובכך מסכם את הנושא למגינת לבו של הקיבוצניק. ההליכה שלו מהוססת, הכתפיים שלו מכונסות פנימה. אני מרגישה אשמה על שתי שכבות הבגדים שמגנים עלי מפני צינת הסתיו. שנה וחצי בפארק. איך הוא שרד את החורף?

אנחנו עובדים ברחובות השקטים שבצפון הישן של ת"א. שכונה בורגנית מבוססת במידה, מטופחת, מודעת לערכה ויחד עם זאת, נטולת פוזה. כמעט. בראש שלי מתגלגלים כמה תסריטים אפשריים: להגיד לו לחכות רגע למטה, לעלות הביתה לחפש לו בגדים, או לתת לקיבוצניק לעשות את זה בזמן שאני נשארת אתו? מצד שני – הוא עוד יכול לרוקן לכבודו את כל הבגדים שיש לו בארון. אז אולי נעלה שנינו ונשאיר אותו לבד? ואם הוא ייבהל ויברח? אבל שני אלה אינם ערים לדילמה הקשה. הם צועדים בטבעיות עד לפתח דלת הכניסה, ממתינים שאוציא את המפתח, ממשיכים אחרי במדרגות. מעניין שאין לו ריח רע, בשביל מישהו שלא החליף בגדים יותר משנה.

בפתח הדלת אני משתהה לרגע, מנסה לגרש מראשי מחשבות אפלות וסיפורי אימה. רק השבוע קרה כך וכך רחוב וחצי מפה. מה אנחנו עושים אתו בכלל? החתולה מקבלת את פנינו כרגיל, ביללות תלונה והאורח יוצא אליה בחיבה וגעגוע, מרים אותה בידיו  מאמץ אותה לליבו. היא נענית לו בגרגורים ואני מתפלאת : היא אינה חובבת  זרים, ולא מסכימה שירימו אותה בידיים מלבדי. זה מרגיע אותי קצת, היא החיישן הכי טוב שיש לי בחיים: את כל האנשים שלא חיבבה מהרגע הראשון – למדתי לא לחבב בהמשך דרכי.

אנחנו ניגשים לחדר השינה והקיבוצניק שולף מהמגרות חולצות טריקו עם כתובות של מרוצים ומרתונים, סווצ'רים דהויים ממוספרים, מכנס טרנינג, גרביים, תחתונים. הוא מגיש לאורח את הערימה והאורח אומר לו תודה. רוצה להתקלח? יש מים חמים. הוא מסתכל עליו בהפתעה גלויה וגם אני. הוא הולך להביא לו מגבת מהארון ואני מתיישבת בסלון מודאגת, מה הלאה ומה קורה לי. תמיד חשבתי על עצמי טובות, לפחות עד עכשיו. חשבתי שאני פועלת להיטיב כמיטב יכולתי. אבל מיטב יכולתי הוא דל ומחושב ובעיקר פחדני. אני מגיעה למסקנה שאם הייתי לבד לא הייתי מעיזה להציע לזר דבר מלבד המינימום הנדרש, ממרחק בטוח, מחוץ למרחב המוגן שלי.   ואולי אני מחמירה עם עצמי. בכל זאת,  אישה אני וכאישה מוטל עלי מגיל צעיר לשמור נפשי. לשמור ולהישמר בעיקר מפני זרים.

הוא התקלח ארוכות, בהפסקות קצובות. נדמה שניסה את כל אוסף הסבונים, השמפו ומרככי  השיער שנחו על המדפים. או אולי זה מה שהיה נדמה לי. כשהתארך השקט בצידה השני של הדלת התחלתי לדאוג שוב. אולי משהו קרה לו ? הקיבוצניק אומר שאני סתם לחוצה, שהכול בסדר. מה את אומרת, שנציע לו קפה?

סוף-סוף הוא יוצא מהמקלחת, אפוף אדי ניחוח חמימים, תלתליו אסופים במגבת שכרוכה כטרבון על ראשו. פניו חלקות ומבהיקות (מהקרם פנים שלי?), ולראשונה הוא חושף משהו שיכול להתפרש כחיוך מרוצה. הוא לבוש  בבגדיו הישנים ובודק בקפידה את ערמת הבגדים  שהקיבוצניק מעמיד לפניו: חולצות טריקו קצרות זה בסדר, את הסווצ'ר האפור הוא לובש מיד בסיפוק גלוי, את מכנסי הטרנינג הוא מחזיר. הוא לא טיפוס של הומלס עם טרנינג.

אחר כך מהמרפסת, אני צופה בגבו  שהולך ונעלם במורד הרחוב, בתרמילו האדום, בשקית הבגדים הלבנה האחוזה בידו, בתלתליו הארוכים היפים, בהליכתו האיטית והמדודה, עדיין נבוכה ומבוישת, אך קצת פחות רדופה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דינה א'  On אוקטובר 30, 2011 at 6:07 pm

    שלום נטלי,

    סיפור מעניין מאוד – קראתי פעם ראיון עם איזה סופר אנגלי שכתב ספר על הומלס לאחר היכרות קרובה של כשנה (לצערי, אני לא זוכרת לא את שם הספר ולא את שם הסופר, אבל אני זוכרת שההומלס עבר גם התעללות מינית בילדות וזמן קצר מאוד לפני יציאת הספר לאור, הוא התאבד (על הרקע של ההתעללות), לזעזועו הרב של הסופר וכל מי שהיה מעורב בפרוייקט). בכל אופן, הסופר אמר שהבעיה של חסרי הבית קשה מאוד מאוד – חלקם הגדול כביכול "רוצה" לחיות ברחוב (באופן לא מודע. במודע הם אומרים שהם רוצים להיחלץ מהרחוב, אבל אחרי כל פעם שעוזרים להם ומוצאים להם דירה ומקום עבודה, הם איכשהו מגיעים שוב לרחוב). לבסוף, שאלה אותו המראיינת, "אם כך, מהי המסקנה שלך לאחר ההיכרות הקרובה עם … וכתיבת הספר – מה בכל זאת ניתן לעשות כדי לחלץ אותם מהרחוב?" והסופר ענה בכנות רבה (ובהומור כאוב, כמובן): "אני לא יודע, אולי רק ניתוח להחלפת מוח יעזור".

    סיפור עצוב מאוד (ופעם קראתי כתבה באיזה מקומון ירושלמי שבה נאמר שרוב ההומלסים הם בעלי ליקוי נפשי קל, שהמדינה מתנערת מטיפול בהם וכך הם מגיעים לרחוב (מה שדיי מתיישב לדעתי עם הסיפור האנגלי ו"המסקנה" של הסופר הנ"ל)).

    אני לא יודעת לגבי הבחור שבפוסט כאן, אני מקווה מאוד שגורלו יהיה הרבה יותר טוב.

    וחוץ מזה, בנימה אחרת – אני אוהבת מאוד מאוד את הבלוג שלך – על שלל נושאיו הארכיאולוגיים והאישיים, וזו פשוט הזדמנות להגיד תודה 🙂

  • nataliemessika  On אוקטובר 30, 2011 at 7:26 pm

    תודה דינה על המילים הטובות.
    אני חושבת שיש אמת במה שכתבת. דווקא אנשים שהכי פוחדים מקשר עם בני אדם בוחרים באורח חיים חשוף ופגיע לגמרי, כמעט בלי שום הגנה. עצוב באמת.

  • שוֹעִי  On נובמבר 1, 2011 at 2:19 am

    נטלי יקרה,
    חיוך גדול, בהחלט סיפור קטן (גדול וממש לא מובן מאליו) שהיטיב את לילי, והנה שיר היפה לו:

  • nataliemessika  On נובמבר 1, 2011 at 7:04 am

    שועי.. ואתה היטבת את הבוקר שלי (-:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: