Monthly Archives: דצמבר 2011

אני גבר בריא הוא אמר

המהפכה השישית

בראשית ברא המנהיג את השמים ואת הארץ. והארץ היתה על פי תהום ורוח המנהיג מרחפת על פני הארץ.  ויאמר המנהיג: יהי  חושך – ויהי חושך. וירא המנהיג את החושך כי טוב ויבדל המנהיג בין האור ובין החושך ויקרא המנהיג לאור חושך ולחושך קרא אור, ויהי-ערב ויהי בוקר ימים רבים.

וביום הראשון ראה אדם כי נהפכה עליו עגלת חייו ויאמר: רע לי, טוב מותי מחיי. וישרוף עצמו אדם בכיכר העיר אל מול משכן המנהיג. והמונים רבים ראו את המעשה הזה ויצאו לכיכרות העיר ויזעקו  על העוולות שנעשו באדם ובהם. והמנהיג שלח עליהם שוטרים וחיילים רבים שהרגו בהם באלפיהם. וחיילי המנהיג ושוטריו לא יכלו להם להמונים כי שמעו את זעקתם ויניחו את נשקם מפניהם. וינוס המנהיג מארצו ויראו ההמונים כי טוב. ויהי בוקר ויהי ערב יום אחד.

וביום השני פשטו המהומות אל הארץ השכנה ויצאו המונים רבים אחרים אל הרחובות ויכו בשוטרים ובחיילים שהרגו בהם. והמנהיג יצא אל העם לדבר אל ליבם ויאמר: לא ניתן לרשעים להחריב את ארצנו, אהבו אותי או מותו לכם. וההמונים והחיילים שערקו מצבאו אמרו: טוב לנו למות מאשר לאהוב את המנהיג בעל כורחנו. ויבואו צבאות אדירים מארצות אדום שמעבר לים ויכו בארמונותיו ובצבאותיו של המנהיג וינוס המנהיג מעירו המדברה. ויסתתר המנהיג בבור שופכין וילכדו אותו וימיתו אותו ללא משפט. ויציבו את גווייתו בבית קירור למען יחלפו על פניו כל אנשי העיר. ויאמרו ההמונים כי טוב ויהי ערב ויהי בוקר יום שני.

וביום השלישי יצאו המונים רבים אחרים מארץ יאור ויתאספו בכיכר העיר תחרירה ויבקשו לעלות על ארמונותיו של המנהיג ובניו. והמנהיג שלח עליהם את שוטריו וחייליו שהרגו בהמונים באלפיהם וההמונים לא אבו לחזור לבתיהם וביקשו את ראשו של מנהיגם. ויראו צבאות המנהיג כי ההמונים חזקים מהם ויבקשו להציל את נפשם. ויפשטו קציני הצבא הבכירים על בית המנהיג ובניו וישימו אותם בבית האסורים. והמנהיג חולה אנוש נוטה למות וישימו אותו ואת בניו בכלוב למען עשות משפט בפני ההמונים. וישלטו אנשי הצבא ביד קשה וההמונים לא אבו לשוב לבתיהם. והחיילים והשוטרים הכו בהמונים עד זוב דם וירדפו ויהרגו בהם. ויאמרו ההמונים לא נשוב לבתינו עד בא החירות. ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי.

וביום הרביעי יצאו המונים מארץ תימן ויתקוממו נגד מנהיגם ויבקשו להפיל אותו. והמנהיג שלח את צבאותיו ושוטריו להילחם בבני עמו וילחמו בני העם בשוטרים ובחיילים בכל כוחם ויבקשו את חירותם. וירא סגן המנהיג כי טוב ויצא עם חייליו הנאמנים אל העם ויחזק אותם. וינוס המנהיג מפניהם למדבר ויוותר על כסאו וישמחו המוני תימן על כי לא נשפך דם רב. וסגן המנהיג הפך למנהיג וההמונים שקטו ושבו לבתיהם כי טוב בעיניהם מקודמו. ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי.

וביום החמישי יצאו המוני ארם-דמשק אל כיכר העיר ויבקשו להפיל את מנהיגם. ומנהיגם לא אבה ליפול בידם כפי שנפלו מנהיגי שכניו וילחם בם ויכה בם ולא חמל. וצבאות המנהיג רדפו את המתנגדים ויפלו עשרות אלפים חלל וההמונים לא אבו לשוב לבתיהם עד שתמלא דרישתם. והמנהיג קרא אליהם ויאמר אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים, לכו לבתיכם.  אך ההמונים סרבו ונותרו  ברחובות ובכיכרות העיר למחות על מעשי המנהיג וצבאותיו. ואלופים חכמי לב ערקו מצבא המנהיג ובאו  להמונים לחזק את רוחם. ויהי בוקר ויהי ערב יום חמישי.

וביום השישי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ויצאו נשות הארצות האלה ונשות כל ארצות קדם כולן אל ככרות הערים החרבות ויאמרו אישה אל רעותה – די לנו, די לנו מכם. די לנו ממלחמותיכם, די לנו ממנהיגכם, די לנו מצבאותיכם, די לנו משוטריכם, די לנו מאלותיכם, די לנו מהשפלותיכם מבית ומחוץ. ויתאספו כל הנשים בהמוניהן ויסירו מעליהן את הכיסויים שכיסו אותן, את כיסוי הראש וכיסוי הגוף וכיסויי הנפש ויטילו את כל הכיסויים כולם כתל נישא בכיכר העיר אספו אותם ויבעירו את הכיסויים באש גדולה שעלתה עם שוועתן השמימה אל מקומו של האחד שזכר ונקבה ברא אותם ויקרא את שמם אדם.

הפרדה

מתישהו בזמן לא ידוע בתווך שבין פרק א' לפרק ב' בין "ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אותם" – לבין "לזאת יקרא אישה כי מאיש לקחה-זאת" – צצה פתאום ההפרדה. למה היא היתה חייבת להופיע, ומה גרם להופעתה, מה פשר הנסיגה הזאת מהתודעה הגדולה, ההוליסטית, החובקת כל – לתודעה מצומצמת, היררכית שדוגלת בגדרות ומחיצות. הרבה אגדות נקשו ליצור-אישה מהגרסה הראשונה של הבריאה, האישה שלא נפלה בעוצמתה מהאדם, יצור שנברא במעמד שווה ועם זכויות שוות, כזו שמדי פעם בפעם, שומו שמים, אפילו מתאווה ומעיזה לבטא את מיניותה מפורשות.

מזה כמה שנים שאני מתרגלת עם המרכז הישראלי לטא-יצ'י בפארק הירקון. כל הקבוצה מתרגלת כגוש אחד, אבל יש צד של בנים וצד של בנות. קו לא נראה, מכבד, עובר ביניהם. גם את התרגילים בזוגות בסוף השיעור עושים כל אחד ואחת עם בני מינו, למרות שכל החברים בקבוצה חילוניים. ההפרדה הזאת לא צורמת לי בעיניים, לא נראית לי לא-ראויה או "מדירה". אולי כי היא מתנהלת במרחב האופקי ולא במרחב האנכי-היררכי, שקובע שצד אחד נעלה על פני הצד השני.

אקדים ואומר שאני לא קונה את ההסברים המפותלים שקובעים כי הסייגים, ההחמרות וההפרדות באים לבטא דווקא את גודל הכבוד שהיהדות האורתודוקסית רוחשת כלפי קהל הנשים שבתוכה. כמו שאני לא קונה את המשפט "רצח על רקע רומנטי" או "פגיעה על רקע כבוד המשפחה". אין שום דבר רומנטי ברצח, אין כבוד שמצדיק שיפגעו בשמו, ואין נוהגים בנשים כמו היו מלכודות זימה וניאוף מהלכות על שתיים. החל "מברוך שלא עשני אישה" וכלה בפסיקות משונות הקושרות בין נשים לחמורים – אין ספק שאין שום מעלה או יתרון בכבוד המפוקפק הזה . ההוויה היא שקובעת את התודעה, ואת זה כבר הגדיר מרקס יפה לפני.

בנסיעה הראשונה שלי לדודים שלי בריביירה בצרפת, נחשפתי לראשונה למנהגן של נשים צרפתיות מכל חתך גיל אפשרי להתהלך "טופלס" – חשופות חזה על חוף הים. למרות שמעולם לא נתקלתי בתופעה הזו בחופי הים  הפוריטאניים שבהם ביקרתי עד כה (חוף דדו בחיפה), תוך יום-יומיים זה לא נראה לי ביג דיל בכלל. דבר נוסף שמשך את תשומת לבי הוא, שכל הגברים בחוף ללא קשר לגילם מעמדם או מוצאם, התנהגו בתרבותיות ובנימוס, שוחחו עם הנשים המעורטלות למחצה באדישות כמעט. איש לא גילה להיטות או התרגשות יוצאת דופן, או התנפלות חייתית חסרת רסן בפרהסיה הצרפתית המהוגנת. כמה שנים טובות אחר כך, בכיכר תחריר שבמצרים חוויתי חוויה שונה לחלוטין – הייתי לבושה אמנם בבגדים ארוכים ומכוסה למשעי מלווה בבן זוג ובמלווה מקומי,  ובכל זאת מעולם לא הרגשתי כה חשופה, כה פגיעה בכל ימי חיי. מאות מבטים פולשניים וחדים כפגיונות חלפו מול פני בכיכר,  חייכו ופלטו דברי עגבים, בזמן שהשתדלתי להתרכז בכפות רגליי,  ראשי מושפל, מנחמת את עצמי בידיעה שאין לזה שום קשר לאיך שאני נראית, או מה אני עושה – אני רק אישה מערבית בעיר מוסלמית חנוקת יצרים ומבעבעת  עד סכנת התפרצות – ומכאן פוטנציאל זמין , טרף קל. תחושת חוסר אונים דומה צפה ועולה בי כשאני נחשפת להקצנה במגזר החרדי. הרי מי שבוחר לראות באישה סמל מין פיתיוני יעשה זאת – יהיה לבושה אשר יהיה. ואפילו לא רק בנשים מדובר, גם ילדות קטנות וסבתות ישישות – כולן נגועות, כולן חשודות, כולן טמאות. וגם מגבולות האנוש האובססיה הזו חורגת – חבר שעובד במשרד פרסום גדול במחלקה החרדית סיפר שבכרזות שהם מכינים למגזר אסור להציג צורות או צבעים מסוימים שיכולים להתפרש כבעלי קונוטציה מינית. ואין לזה סוף, שהרי אין סוף לדמיון האנושי.

אז מה, הכול הוא עניין של קונטקסט, של תרבות, של סביבה, של הדרך שבה הדברים נעשים ונראים במרחב הציבורי, או שזוהי תחושה סובייקטיבית, מידת הסובלנות האישית שלי לתופעה? אז זהו, זה תמיד גם וגם. מה עוד שלפעמים, החוויות שנראו פעם סבירות ומקובלות נראות לפעמים במרחק של שנים, בלתי מתקבלות על הדעת. הנה וידוי: לפני כמה שנים השתתפתי בקבוצת לימוד של "חשיבה הכרתית" המכונה גם שיטת ימימה ברמת גן. בכל יום ראשון נהוג היה לעשות "התוועדות" בהשתתפות רב חשוב  מחב"ד שהיה מקורב למורה. סביב שולחנות ארוכים עם מפות מפלסטיק, בקבוקי טמפו ועוגיות עבדי מלוחות היינו שומעים דרשה על פרשת השבוע. בשולחנות הקדמיים תמיד ישבו "הבנים" ובשולחנות ובכיסאות האחוריים תמיד ישבו "הבנות". הם היו בטווח הראייה שלנו, אבל מרביתנו היינו מחוץ לטווח הראייה שלהם. בסוף השיעור היה זמן לשאלות. לרוב ה"בנים" היו אלה ששואלים, "הבנות" היו אלה שמקשיבות. לפעמים מישהי העזה לשאול משהו, בביישנות, במעין התנצלות מהוססת והרב היה מקשיב לה ומבטו מרוכז במפת הפלסטיק שלפניו. בתום השיעור היו עוברים לתוכנית האומנותית – נגינה בגיטרה, תיפופים, שירים. שרים בדבקות ובשמחה גדולה מהולה בערק. המנגנים, נותני הקצב  והזמרים – תמיד-תמיד היו "בנים", אבל גם לנו "לבנות" הותר לזמר – אבל לא מקדימה, רק מאחור.

אסקפיזם

זה כבר כמה שבועות שאני לא מצליחה לשלוט על הדחף הזה – עוברת מתחנה לתחנה, לא מוצאת מנוחה באף אחת מהן. גלי צה"ל, חדשות מאקו באינטרנט, ויינט, האתר של עיתון הארץ, 103 FM. לינקים ועדכונים בפייסבוק. יש עצומה חדשה. יש תמונות מהאתר של תנו לחיות לחיות. זוועה. צריך לסמן לייק על הקיר של החבר הלא מוכר הזה. דברים כדרבנות הוא כתב. חוזרת לגלי צה"ל, לראות מה השתנה בשעה האחרונה. אוי לא, נפלתי על הקול של עירית לינור, צמרמורת קרה בכל הגוף. מהר לעבור ל- 103 FM לתוכנית של נתן זהבי. רק העצבים והקללות שלו מצליחים להרגיע אותי  קצת. אחר כך עוברת לעושים צהרים עם יעל דן ואז יש בן כספית ועמנואל רוזן.  כן, מי על הקו? אני על הקו, אני. קו מתוח מאד, יש לומר. וזה רק הולך ומתדרדר ונעשה גרוע יותר מיום ליום.

אני מתוחה, מה פתאום? אני רגועה לגמרי, עושה את מה שמוטל עלי לעשות, מארגנת תמונות מאתרים היסטוריים. היסטוריה זה משהו שנוטה לחזור על עצמו. סיקריקים בשומרון, סיקריקים בירושלים. צריך להיזהר. צריך להזהיר. פעם כבר נפלנו עמוק בגללם. טוב, בבקשה להתרכז עכשיו, לחזור למה שחשוב באמת – תיעוד אתרים לשימור. פשוט. אבל מי ישמור עלינו, מי? כלב השמירה של הדמוקרטיה חולה אנוש. הלבישו לו מחסום ורצועה קצרה מדי. אם רק יעז לפתוח את הפה ולנבוח – מיד ישלחו אותו להסגר. אז סוגרים ערוץ טלביזיה אחד, מה קרה? בפעם הבאה שהדרוקר הזה יחשוב טוב-טוב לפני שהוא מחליט לעשות תחקירים על כל מיני אנשים חשובים. מצא לו עם מי להתעסק. זה עסק זה? זה בכלל לא עסק. זה נוף, זה טבע, זה עמק ססגון. ביל דיל. אתם יודעים איזה דילים הולכים להיות שם? יותר זול ממלון פלאז'ה, יותר איכותי מסוף שבוע במרמריס. תשכחו ממרמריס. אין טורקיה. זהו נגמר. גם מצרים נגמר, גם סיני. גם תוניסיה, לוב. עוד מעט גם אסד – נגמר. כל המזרח התיכון – נגמר. גם הרעש הזה שעושים במסגדים – עוד מעט יפסק. די כמה אפשר. רוצים פה קצת שקט, במיוחד שם ביציע, בירכתי האוטובוס, איפה שרק לנשים מותר לשבת. ובכלל מה נשים צריכות לנסוע באוטובוס? שישבו בבית ויטפלו בילדים. ואם הן באמת צריכות לנוע ממקום למקום אז שילכו ברגל. אבל לא בצד הזה. בצד השני. איפה שמגיע להן -בסיטרא אחרא.

זהו, אני מבטיחה לעצמי שממחר אני מתחילה להיגמל. לא אתפתה לשמוע שום דבר חוץ מ88 FM, או קול המוסיקה או רדיו ג'ז. אסלק את כל הרעל הזה מהסביבה שלי. אצור לעצמי מרחב מוגן, שפוי, מאוזן. מרחב טוב ואוהב אדם. מקסימום אם לא אוכל להתאפק אציץ מדי פעם באתר רשימות. עם קצת מזל יעלו לשם מחר כמה פוסטים מעצבנים מאד.

תמונת חתונה (או משלוש יוצא אחד)

14 אישה ואיש מצטופפים מחויכים בתמונה, 6 ישובים סביב שולחן עמוס כוסות ובקבוקים ושיירי סעודה, 8 עומדים מאחוריהם. במרכז – הכלה הצעירה, מסוגננת ומהודקת כגבירה ויקטוריאנית, במרחק מה ממנה החתן העייף והמזיע בעניבה סגולה.

הכלה היא בת גרעין שלי, חברה קרובה ויקרה מגיל 18 בערך. החתן גם הוא נח"לאי במיל' אבל ממחזור ע' משהו. הם הכירו כשעבדו ביחד בקייטרינג. הבת גרעין הבלונדינית  שיושבת בקצה השמאלי של התמונה התחתנה עם הבן גרעין שעומד מחייך בין החתן לכלה. הם היו חברים עוד מהבית ספר היסודי, ולמרות שניסו להיפרד ולנסות כל אחד משהו אחר, מהר מאד ויתרו וחזרו זה לזו וזו לזה. מסובך  לבחור בין כל האפשרויות שמזמן לנו הגורל. היום היא כבר לא בין החיים. נפטרה לפני שמונה שנים אחרי מאבק ממושך במחלה קשה, כפי שנהוג לומר. הותירה שני ילדים קטנים, בן ובת, שאותם מגדל הבן גרעין החייכני.

זו שמשמאלה נשואה לממושקף שעומד מאחוריה עם החולצת פרחים. נדמה לי שהם גרים בחולון עכשיו. היא פקידה והוא נהג מונית. לידה יושבת היפה / המופרעת של הגרעין. כשהיו מעירים אותה בבוקר היא היתה ממלמלת בזעם שהיא-עצמה לא גרה כאן בכלל. נחזור אליה בהמשך. אחריה עוד בת גרעין לצד בעלה הטרי, הם התחתנו רק לפני חודש. זו החתונה השנייה שלה – את בעלה הקודם עזבה אחרי שזה חזר לפתע בתשובה. החתן החדש היה הטכנאי שבא לתקן לה את הטלוויזיה. בקצה הימני של התמונה הכרטיס כניסה שלי לעולם הבא: אני האחראית למפגש הגורלי בינה לבין בן כיתה שלמד אתי ארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה. היא היתה שותפה שלי לדירה שבאה ללמוד צורפות במכללת ויצו חיפה, והוא היה מין דון קישוט, מר ומיואש. באחד הערבים הזמנתי אותו אלנו לדירה להתנחם בכוס תה ועוגה – והשאר היסטוריה. זמן קצר אחר כך החליטה לעזוב את לימודיה ולהצטרף אליו לנסיעתו ללוס אנג'לס – שם התקבל ללימודי תואר שני ושלישי באנתרופולוגיה. מעניין שמבחינה כלכלית הצליחה יותר ממנו. פתחה חנויות תכשיטים ברחבי עיר המלאכים הגדולה.

הלאה, עומדים שני בני גרעין אחרים "הזוג המוזר" היא מחייכת בחולצה שחורה, הוא רציני ועצור.  גם אליהם נחזור בהמשך. לידם מצטופף אחד מהחבר'ה של ההיא היפה. מישהו אמר פעם שכל החברים שלה נראים אותו דבר בדיוק– שחורים, קטנים, קופצניים וחובבי נגינה ועישונים. ויש את הרסטה-מן. קראנו לו בלגן. הוא החבר הכי טוב של ההוא עם החולצה השחורה שעומד מימין לכלה. בטיול גרעין לנחל יהודייה הם חיכו לי שניהם דקות ארוכות במים הקפואים עד שהסכמתי לקפוץ מהצוק. אין מצב שהייתי מסכימה לעשות את זה אם לא הייתי יודעת ששני הג'לובים האלה נמצאים שם למטה בשבילי.

ועכשיו קצת סטטיסטיקה: מתוך 13 שנשארו בחיים (מספר מזל ?), צריך להוריד את היורדת (משרד הקליטה מבקש נחרצות שתחזרו לכאן בבקשה!) נשארנו עם 12. היפה המופרעת, הזוג המוזר, התימני הקטן והרסטה מאן – כולם חזרו בתשובה. סה"כ 5, שזה קצת יותר מ- 40%. איך זה קרה ומתי? נדמה לי שזה התחיל מתישהו בשנות ה- 90.  אני זוכרת שבאתי פעם לכפר שלם לנחם את הרסטה-מן שאמו נפטרה. כמקובל במקומותיהם, כל השכונה התגייסה לפרויקט השבעה: על הדשא שבקדמת הבלוק סודרו שולחנות מתקפלים, אינספור כסאות פלסטיק, כלים חד פעמיים ובקבוקי שתייה. סירים גדולים נישאו בידי שכנות עמלניות, לפי זמנים שנקבעו מראש. באוהל ברזנט גדול שנמתח בין עמודי הבלוק האפור, נשמעו הספדים, מלמולים ותפילות. בין לבין היו גם דרשות מפיו של רב כריזמטי. אני לא זוכרת על מה הוא דיבר, אני רק זוכרת את הניגון הלהוט, היוקד. איש מבני המרצים שלי באוניברסיטה לא דיבר כך מעולם. היה נדמה שכל סודות הבריאה מונחים  לפניו, שאין דבר שנעלם מעיניו. איך אפשר לפקפק באדם שאין שום פקפוק בדבריו ? (או שאולי דווקא בגלל זה חשבתי שמוטב?).

ואז בהדרגה עם הזמן החלו מחוות קטנות של כמה מבני הקבוצה – כאן כובע צבעוני, שם הנחת תפילין, מדי פעם בית כנסת, כבר לא נוסעים בשבת. עדיין בג'ינס וטריקו, ללא שינוי מהותי שנראה לעין, כי הרב אמר שהלבוש שבלב, הוא מה שקובע. ואז גם זה השתנה עם הזמן. וגם הדיבור השתנה והמגע. בשנים האחרונות כשנפגשנו סביב קברה של זו  שנפטרה או באיזה בר-מצווה, כבר עברנו לשלום-שלום במרחק בטוח כי לא מתערבבים: בנות עם בנות ובנים עם בנים. חלילה לחשוב אפילו על הושטת יד חברית או על איסוף בתוך חיבוק חם ומוכר.

(ועוד קצת נתונים סטטיסטיים שראוי לשים עליהם את הדעת: כל הנוכחים בתמונה הם מה שנהוג לכנות  מ"בני עדות המזרח" לפחות מצד אחד. כולם גדלו באותה סביבה גיאוגרפית פחות או יותר – כפר שלם, התקווה, פרדס כץ, בני ברק, חולון. האשכנזי היחידי בתמונה, זה שראשו מבצבץ מימין – מנתניה. הוא גם היחיד שעשה תואר אקדמאי מבין כל האנשים בקבוצה. מקרה? בחירה? סתם, נקודה למחשבה).