הפרדה

מתישהו בזמן לא ידוע בתווך שבין פרק א' לפרק ב' בין "ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אותם" – לבין "לזאת יקרא אישה כי מאיש לקחה-זאת" – צצה פתאום ההפרדה. למה היא היתה חייבת להופיע, ומה גרם להופעתה, מה פשר הנסיגה הזאת מהתודעה הגדולה, ההוליסטית, החובקת כל – לתודעה מצומצמת, היררכית שדוגלת בגדרות ומחיצות. הרבה אגדות נקשו ליצור-אישה מהגרסה הראשונה של הבריאה, האישה שלא נפלה בעוצמתה מהאדם, יצור שנברא במעמד שווה ועם זכויות שוות, כזו שמדי פעם בפעם, שומו שמים, אפילו מתאווה ומעיזה לבטא את מיניותה מפורשות.

מזה כמה שנים שאני מתרגלת עם המרכז הישראלי לטא-יצ'י בפארק הירקון. כל הקבוצה מתרגלת כגוש אחד, אבל יש צד של בנים וצד של בנות. קו לא נראה, מכבד, עובר ביניהם. גם את התרגילים בזוגות בסוף השיעור עושים כל אחד ואחת עם בני מינו, למרות שכל החברים בקבוצה חילוניים. ההפרדה הזאת לא צורמת לי בעיניים, לא נראית לי לא-ראויה או "מדירה". אולי כי היא מתנהלת במרחב האופקי ולא במרחב האנכי-היררכי, שקובע שצד אחד נעלה על פני הצד השני.

אקדים ואומר שאני לא קונה את ההסברים המפותלים שקובעים כי הסייגים, ההחמרות וההפרדות באים לבטא דווקא את גודל הכבוד שהיהדות האורתודוקסית רוחשת כלפי קהל הנשים שבתוכה. כמו שאני לא קונה את המשפט "רצח על רקע רומנטי" או "פגיעה על רקע כבוד המשפחה". אין שום דבר רומנטי ברצח, אין כבוד שמצדיק שיפגעו בשמו, ואין נוהגים בנשים כמו היו מלכודות זימה וניאוף מהלכות על שתיים. החל "מברוך שלא עשני אישה" וכלה בפסיקות משונות הקושרות בין נשים לחמורים – אין ספק שאין שום מעלה או יתרון בכבוד המפוקפק הזה . ההוויה היא שקובעת את התודעה, ואת זה כבר הגדיר מרקס יפה לפני.

בנסיעה הראשונה שלי לדודים שלי בריביירה בצרפת, נחשפתי לראשונה למנהגן של נשים צרפתיות מכל חתך גיל אפשרי להתהלך "טופלס" – חשופות חזה על חוף הים. למרות שמעולם לא נתקלתי בתופעה הזו בחופי הים  הפוריטאניים שבהם ביקרתי עד כה (חוף דדו בחיפה), תוך יום-יומיים זה לא נראה לי ביג דיל בכלל. דבר נוסף שמשך את תשומת לבי הוא, שכל הגברים בחוף ללא קשר לגילם מעמדם או מוצאם, התנהגו בתרבותיות ובנימוס, שוחחו עם הנשים המעורטלות למחצה באדישות כמעט. איש לא גילה להיטות או התרגשות יוצאת דופן, או התנפלות חייתית חסרת רסן בפרהסיה הצרפתית המהוגנת. כמה שנים טובות אחר כך, בכיכר תחריר שבמצרים חוויתי חוויה שונה לחלוטין – הייתי לבושה אמנם בבגדים ארוכים ומכוסה למשעי מלווה בבן זוג ובמלווה מקומי,  ובכל זאת מעולם לא הרגשתי כה חשופה, כה פגיעה בכל ימי חיי. מאות מבטים פולשניים וחדים כפגיונות חלפו מול פני בכיכר,  חייכו ופלטו דברי עגבים, בזמן שהשתדלתי להתרכז בכפות רגליי,  ראשי מושפל, מנחמת את עצמי בידיעה שאין לזה שום קשר לאיך שאני נראית, או מה אני עושה – אני רק אישה מערבית בעיר מוסלמית חנוקת יצרים ומבעבעת  עד סכנת התפרצות – ומכאן פוטנציאל זמין , טרף קל. תחושת חוסר אונים דומה צפה ועולה בי כשאני נחשפת להקצנה במגזר החרדי. הרי מי שבוחר לראות באישה סמל מין פיתיוני יעשה זאת – יהיה לבושה אשר יהיה. ואפילו לא רק בנשים מדובר, גם ילדות קטנות וסבתות ישישות – כולן נגועות, כולן חשודות, כולן טמאות. וגם מגבולות האנוש האובססיה הזו חורגת – חבר שעובד במשרד פרסום גדול במחלקה החרדית סיפר שבכרזות שהם מכינים למגזר אסור להציג צורות או צבעים מסוימים שיכולים להתפרש כבעלי קונוטציה מינית. ואין לזה סוף, שהרי אין סוף לדמיון האנושי.

אז מה, הכול הוא עניין של קונטקסט, של תרבות, של סביבה, של הדרך שבה הדברים נעשים ונראים במרחב הציבורי, או שזוהי תחושה סובייקטיבית, מידת הסובלנות האישית שלי לתופעה? אז זהו, זה תמיד גם וגם. מה עוד שלפעמים, החוויות שנראו פעם סבירות ומקובלות נראות לפעמים במרחק של שנים, בלתי מתקבלות על הדעת. הנה וידוי: לפני כמה שנים השתתפתי בקבוצת לימוד של "חשיבה הכרתית" המכונה גם שיטת ימימה ברמת גן. בכל יום ראשון נהוג היה לעשות "התוועדות" בהשתתפות רב חשוב  מחב"ד שהיה מקורב למורה. סביב שולחנות ארוכים עם מפות מפלסטיק, בקבוקי טמפו ועוגיות עבדי מלוחות היינו שומעים דרשה על פרשת השבוע. בשולחנות הקדמיים תמיד ישבו "הבנים" ובשולחנות ובכיסאות האחוריים תמיד ישבו "הבנות". הם היו בטווח הראייה שלנו, אבל מרביתנו היינו מחוץ לטווח הראייה שלהם. בסוף השיעור היה זמן לשאלות. לרוב ה"בנים" היו אלה ששואלים, "הבנות" היו אלה שמקשיבות. לפעמים מישהי העזה לשאול משהו, בביישנות, במעין התנצלות מהוססת והרב היה מקשיב לה ומבטו מרוכז במפת הפלסטיק שלפניו. בתום השיעור היו עוברים לתוכנית האומנותית – נגינה בגיטרה, תיפופים, שירים. שרים בדבקות ובשמחה גדולה מהולה בערק. המנגנים, נותני הקצב  והזמרים – תמיד-תמיד היו "בנים", אבל גם לנו "לבנות" הותר לזמר – אבל לא מקדימה, רק מאחור.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

Trackbacks

  • By והדרת פני אישה « הצלחה on דצמבר 18, 2011 at 12:34 pm

    […] שמדובר ב"מתקפת שנאה שיהיה קשה להתגונן מפניה, משום שההפרדה (לא "הדרה"!!) ממוצבת במדייה החילוניים […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: