החיים כנדל"ן

אתמול שוב יצאנו לדרך: היונדאי גטס, מצלמת הפוקט, הקלסר ואני לצוד אתרים היסטוריים שעוד נותרו בישובים שמתפרשים לאורך צדי כביש 42 בטרם הולבשו כדברי המשורר, בשמלת בטון ומלט.

תחנה ראשונה – בית חנן. פעם אחרונה שהייתי שם זה היה לפני כעשור בחתונתה של חברה ב"אחוזה", גן אירועים פסיאודו-אוטנטי.  אני זוכרת שכבר אז חשתי צער על הבחירה האומללה של חברתי הן במקום והן בשותף לחיים, אבל מסתבר שלכל דבר משונה מתרגלים. הבתים המקוריים במושב בית חנן עברו מתיחת פנים רצינית כולל הרמת עפעפיים ובוטקס במקרה הטוב, ובמקרה הפחות – נהרסו לחלוטין. לאחר שוטטות עיקשת הגעתי לפתחה של חצר מוזנחת למדי מוקפת עצי פרי. תחת סוכה רעועה בקצה השביל ישבו שני קשישים שקועים בשיחה ערנית. הצגתי את עצמי והאחד מהם אמר לי: הגעת למקום הנכון, בואי שבי. אני חייב ללכת, אבל חיים החבר שלי הוא ממש עתיק. מסתבר שהוא נולד פה, הוריו הגיעו לארץ מבולגריה בשלהי שנות ה- 20. את אדמותיהם קנו במשותף בכסף מלא מהערבים. לכל משפחה היה אז 120-150 דונם ובהם פרדס ובית אריזה  שם הכינו ארגזים, מיינו ועטפו את הפרי. מי, ערבים? אני שואלת והוא מתרעם: מה פתאום יהודים עבדו, יהודים! גם מטילות היו, אבל עם הזמן צומצמו המכסות. גם מים נתנו פחות ופחות. איך אפשר לקיים חקלאות בלי מים, מה הם רוצים שנחיה מכלום? אולי הם רוצים שתחיו מנדל"ן אני מציעה והוא מכה בשולחן בידו בכעס עצום ואומר: נדל"ן, זו המילה שאני לא יכול לשמוע בכלל. כולם מדברים נדל"ן, נדל"ן. לא מתביישים. אני חרדה לשלומו של בן שיחי ומסיבה את השיחה לימים רחוקים וטובים יותר. אישה אפורת שיער בחלוק צמר דהוי עוברת לידינו כמו במקרה, מתעלמת מהאיש הזועם וממני,  קוטפת נענע בשתיקה רועמת. אני אומרת שלום ומציגה את עצמי והיא אומרת טוב, שיהיה. איפה נותרו מבנים ישנים מראשית היישוב אני שואלת והוא אומר: כמעט כלום לא נשאר, הכול הרסו. אולי תנסי במושב נטעים. אני מודה לו ויוצאת, עוברת על פניה הנוגות של האישה השתקנית בחלוק הצמר.

הלאה משם במרכז המושב ניצבים שני מגדלי מים, צרכנייה קטנה ואנדרטת זיכרון לחללי צה"ל. על  הגדר שסביב גרש הכדורסל הושם שלט: הכניסה מותרת לתושבי בית חנן בלבד ראו הוזהרתם! בפתח הצרכנייה  עוצרת מכונית מהודרת ובה שני גברים: סליחה, באנו לנחם את משפחת לוי, את יודעת איפה הם גרים? אני  אומרת שאני לא יודעת, והם מתעקשים: טוב אולי לא לוי, נו, איך קוראים להוא שנפטר לא מזמן… אני מסתכלת על פניהם המדושנות עונג ותוהה מתי בדיוק אירע התהליך האבולוציוני התמוה שבסופו כרישים עברו לצוד את קורבנותיהם ביבשה.

המשכתי לכיוון מושב נטעים ובדרך עברתי בין בתי חממה וחלקות טובלות ירק. בין לבין שלטים עם תחנות עצירה לממכר ירקות אורגניים, שהם כידוע, הכי טבע שיש עכשיו. נסעתי לאט, לא היה לי מושג לאן ומה אני מחפשת. בתום נסיעה בקצה השדות גיליתי מציאה של ממש: גבעה מבודדת וירוקה ועליה מספר מבנים נטושים, מטים ליפול. לפעמים שוטטות אקראית  מניבה  תוצאות טובות מסיור מותווה מראש. החניתי את המכונית בצד הדרך וצעדתי לכיוון המבנים. היה נדמה לי שאני שומעת קול עמוק ומצווה בוקע מאחוריהם. קצת מוזר לשמוע קולות במקום נטוש ומבודד כל כך. הטיתי את אזני לקול שפקד:  תזיזי את הראש הצדה. טוב. לא לזוז עכשיו! לבי הלם בעוז, נתמלאתי חרדה. אולי הגורל הוביל אותי לכאן כדי להציל נערה במצוקה? חמושה בקלמנטינה במחיר מופקע מסופר באבא בתל אביב (על מה לעזאזל חשבתי בבוקר לפני שיצאתי לסייר באחד המקומות הכי  רוויים בעצי הדר בארץ?) וגם בקלסר עב כרס – התגנבתי בזהירות לזירת הפשע. בין לבין תהיתי מה עדיף: קודם להכות בתוקף בקלסר ואחר כך לסמא את עיניו בעסיס קלמנטינה או להיפך? לתדהמתי  גיליתי לא תוקפן אחד – אלא שניים. האחד חמוש במצלמת ניקון אימתנית, השנייה – עוקבת ברצינות דרוכה אחת תנועותיה של נערה צעירה מאד ששערה מוחלק. תמונות לאלבום בת-מצווה ? אני שואלת את האם והיא עונה ספק לי, ספק לילדה אגב כרסום מקלות גזר : כן, תראי מה אני עושה בשבילה. מלבד כלת הבת-מצווש היו בגבעה בשעה זו  5 מבנים  ראויים לעניין:  3 נראים כמו בתי רכבת מהזן הנכחד בקיבוצים, אחד נראה כמבנה מקלחות ושירותים ואחד נראה כחדר אוכל. הערכתי שהקימו אותם מתישהו בשנות ה- 50. לשם מה? לא ברור. בשלב כלשהו מישהו החליט להסב את חדר האוכל המרכזי לגסט-האוס בסגנון הודי ולשם כך צבע את משקופי החלונות והדלתות בצבע ירוק צעקני. שרטטתי סקיצה כללית של מיקום המבנים ביחס לשביל. השמש ניצבה במרכז הרקיע ועל כן התקשיתי  להחליט איפה הצפון, אבל אי שם באופק מצאתי נקודת יחוס בולטת בדמות השלט הכחול-צהוב של איקאה ראשון לציון.

המשכתי לגן שורק ולא מצאתי דבר מלבד בתי לגו חדשים ומגדל מים בודד עשוי בטון, מסוג המגדלים שרווחו אי-שם בשנות ה-60-50. בבית חנן שוחחתי עם אדם נוסף מבני המקום שהפנה אותי לאזור המזכירות. שם גיליתי לשמחתי בית תרבות מרשים בנוי בסגנון בהאוס, פנינה של ממש. אדם נחמד שעבד בבניין פתח בפני פנינת חמד נוספת: אולם קולנוע משופע עם כסאות עץ בסגנון של פעם. תהיתי אם שרון רז שמע עליו.

אחר הצהריים המשכתי לנס ציונה, לאזור לב השכונה הותיקה שמכסה את גבעת האהבה. מבין עשרות המבנים ההיסטוריים שעמדו שם פעם, נותרו כמה מבנים בודדים וגם הם הולכים ומתכווצים בצל בתי הדירות שצומחים סביבם. הבתים ההיסטוריים שעוד נותרו נקראים על שם המשפחות שהקימו אותם בתחילת המאה ה-20: בית בוקסר, בית לנדאו, בית סלוביס. במרכז הגבעה נותרו  בתים רעועים ספורים שטרם הצלחתי לעמוד על טיבם. בין משטחי המלט ועמודי הברזל שמוקמים במרץ אני יוצאת לצלם את מה שעוד נותר, לבדוק אם נשאר מישהו מאז. למזלי אני נתקלת ביוסי, נכדו של פלדמן שהיה המוכתר של הגבעה כולה. דומה שרק חיכה להזדמנות כדי לומר את אשר על לבו: תראי איך המקום הזה נראה, הרסו לנו את כל ההיסטוריה. את הבית שלי רוצים להפוך לכביש. אמרו שיבנו פה בתי דירות בסגנון כפרי. מה את אומרת – המגדלים האלה, נראים לך כפריים? טוב שנזכרתם לבוא, שימור אתרים. אני שואל אותך, עכשיו באים?

ההדרה שבתוכי

תחנה 1: טרום לידה

הוא יהיה יפה התינוק החדש שלנו בסדינים הוורודים המקושטים במלמלה לבנה, הוא אמר בגיחוך והיא ענתה לו: מה פתאום. בת תהיה לי, בת. לא עזרו ההסברים שאצל המסיקה, בנות הן מצרך נדיר. חמישה בנים הולידו סבתא קמי וסבא ז'וז'ף ועוד שלושה נכדים נכון לאותו יום. כולם ממין זכר, אגב. סבתא קמי הבטיחה לקנות עגלה מפוארת לראשון שיביא לה נכדה, אבל עד עכשיו כולם, אחד-אחד כשלו. אולי זה בגלל שהיא מתגעגעת לתינוקת היחידה שנולדה לה מזמן, בזמן המלחמה, כשנאלצו לעזוב את עירם עם בוא הגרמנים לתוניסיה. בדרך חלתה התינוקת בטיפוס ולא שרדה. ועכשיו סבתא קמי מבקשת בכל לשון של בקשה: הבו לי נכדה! מאיפה הרעיון שדווקא היא תצליח הפעם, הרי באותן שנים אי אפשר היה לדעת. אבל היא ידעה. וכך סידרה מיטה עם סדינים ורודים ותיק עם חליפת צמר ורודה ונעליים ורודות לתינוקת שלה. כי ורוד זהו צבע של בת.

תחנה 2: ילדות

בבוקר היא עושה לי קוקיות עם סרטים בצבע תואם לשמלה. בשבת הסרטים הם תמיד בלבן. יש גם נעלי לקה שחורות וגרביים עם שולי מלמלה עדינה. אני לא אוהבת שהיא מסרקת אותי כך, עם הקו הישר שנחצה מהודק מבסיס העורף עד לקודקוד, חצי לימין חצי לשמאל. על חזי כמו שמש גדולה, שרשרת עם מגן דוד מוזהב שאותו אני לועסת מדי פעם. היא אוחזת בידי כשאנחנו  הולכים כל המשפחה לבית הכנסת. כשמגיעים, אני עולה אתה לקומה השנייה משקיפה על אבי ועל שני אחיי ועל שאר המתפללים שנמצאים בקומה למטה, קרוב-קרוב לארון הקודש ולספרי התפילה. שם – הבמה עם השחקנים הראשיים וכאן הקהל. אבל ההצגה משעממת ואני יורדת למטה לרחבת בית הכנסת שם מתגודדים להם כל ילדי השכונה. גם אחי הצעיר ממני בשנה מצליח לחלץ עצמו משם. אנחנו מחליטים לעשות תחרות טיפוס על הסלעים הגבוהים שתוחמים את החצר מסביב, נראה מי יגיע קודם. נעלי הלקה מחליקות, השמלה הלבנה מצרה את צעדיי, הקוקיות מהודקות לוחצות על הקרקפת, אבל אני לא מוותרת. אני אראה לו שאני יותר יכולה. בתום התפילה הנשים יורדות למטה, מהדסות ומפטפטות כלהקת אווזות:"מה בישלת לשבת"? "כמה הילדים גדלו, לא הכרתי אותם". אנחנו מתאספים קבוצות קבוצות, משפחות משפחות, העברית היא שפת הקודש, הצרפתית – שפת החול. אני יורדת מהסלעים כמנצחת ונתקלת במבטה המבועת של אמי: הברכיים שלי סרוטות מקוצים, הקוקיות פרומות, סרט לבן אחד כבר אבד. גם השמלה הלבנה כבר לא לבנה כל כך. "ma fille " היא אומרת וסופקת כפיה בייאוש  ma fille".

תחנה 3: נעורים

זה קורה לפתע פתאום, בלי שום התראה מראש והנה כבר אי אפשר כמו מקודם. יש לך נוכחות חדשה, אחרת. גם הגוף, הריח, אפילו המבט משתנה. משהו קורה וזה לא בשליטתי. אני מבולבלת. אומרים שאין מה לעשות, ככה זה בטבע, צריך לקבל את זה וזהו. לניצני התודעה החדשה נוספת הזהרה בטאבו: שמי לב ילדה, את בשר איילה טרי. מוטב שתשמרי לנפשך, יש הרבה זאבים שם בחוץ.

תחנה 4: קיבוץ

פעם ראשונה מחוץ לבית בגיל 18 וקצת. מבקשים שנסמן איפה נרצה לעבוד בחצי השנה הקרובה: אני רושמת העדפה ראשונה פרדס, העדפה שנייה – לול. בפרדס נותנים לי לטפל בייחורים. שעות מסתובבת לי בין העצים, עוקבת אחרי גדילתם של גבעולים רכים שמצמחים מבין הגזעים. כשנגמרת העבודה בפרדס שולחים אותי ללול. אנחנו צוות מצומצם רק מרכז הלול ואני. בבוקר צריך לאסוף אפרוחים ותרנגולות מתים בתוך שקית זבל גדולה ואח"כ לנקות את כלי המים, לטפל במובילי המזון ולפזר נסורת חדשה. אני מחבבת את העבודה הזאת ואת האפרוחים שלי. מסגלת הליכה עם בעיטות קלות מקדימה כדי שלא אדרוך עליהם בלי כוונה. באחד הימים סדרנית העבודה ביקשה שאתחיל לעשות תורנויות צהרים בגני ילדים. אבל לא ביקשתי לעבוד שם אני אומרת, והיא מודיעה חגיגית: כל הבנות עובדות בבתי ילדים ולך אין שום פריבילגיה מיוחדת. העבודה בבית הילדים מדכדכת אותי. צריך לסדר כביסה בארונות, לשטוף רצפות, לסדר משחקים, למרוח פרוסות לחם שחור בממרח שוקולד. המטפלות כמעט ואינן מדברות אתי. אחרי שבוע אני הולכת לסדרנית  ואומרת שאין מצב שאני נשארת שם. אני חוזרת לאפרוחים שלי בלול.

תחנה 5: צבא

הרופא במחלקה האורטופדית אמר שאני צריכה להתחיל טיפולים ברמב"ם, חשש לשברי הליכה, גיד קרוע בכף רגל אחת, וסחוסים שחוקים בשתי הברכיים. משהו הגזים כנראה עם תוכנית האימונים שלנו בקורס מ"כיות כי יש 30% פציעות. אני מגיעה לרמב"ם מתיישבת על הספסל בין פצועי אימונים האחרים מהצנחנים ומגולני, חיילת יחידה בין חיילים. אנחנו משווים תגי יחידה, דרגות, סרטים ואותות. אני מאד גאה במגל ובחרב שלי ובדרגותיי הטריות. אין ספק- היה שווה לסבול. בתום הטיפול אני צולעת ברגליים מתוחות כקביים, נגשת לקיוסק הקרוב וקונה לי חפיסת סיגריות במקום לבכות. אחר כך מתיישבת על ספסל, מוציאה סיגריה ומגלה שאין לי מושג איך מעשנים.

תחנה 6: אוניברסיטה

החוג לארכיאולוגיה הוא חוג לא קל, מזהיר הפרופסור לארכיאולוגיה קלאסית בשנה הראשונה. הוא למד באוקספורד ויש לו גינונים מוגזמים ודיבור מתנשא, כיאה לתחום התמחותו. הוא מזהיר אותנו מפני העבודה הקשה בחפירות, מפני הלכלוך האבק והבוץ. הוא גם מבקש להודיע חגיגית לכל הבנות שהגיעו לחוג למדעי הרוח באוניברסיטה רק כדי למצוא חתן – שיסירו דאגה מלבן. הסטטיסטיקה אומרת שחלק גדול מהן, יתחתנו עד לסוף התואר הראשון, או מיד אחריו. אני מקשיבה לו ולא מבינה על מה הוא מדבר: למה שמישהי תרצה לבוא לכאן רק כדי למצוא חתן כשאפשר למצוא אוצרות אמיתיים בתרבות רומא-יוון.

תחנה 7: עבודה

פעם ראשונה שנותנים לי לנהל חפירה בעצמי עם מנהל עבודה ממג'דל שמס ועוד 3 עובדים. יש שורת קברים פניקיים שצריך לתעד ולחפור לאורך אמת המים בסמוך למוזיאון לוחמי הגטאות, שם בונים אגף ילדים חדש במקום שפעם באופן מקרי לגמרי עמדה תופת. העובדים הדרוזים  מסורים ומלאי מוטיבציה. בהפסקת הצהריים אנחנו חולקים חוויות מהצבא ופיתות עם חמוצים, ירקות ולבנה. בתום אחד הימים הם אומרים לי את מאד נחמדה והכול, אבל תדעי לך שזה לא קל לנו לעבוד פה. אנחנו לא רגילים לקבל מאישה הוראות.

תחנה 8: עוד אוניברסיטה

בחדרו של ראש החוג משוחחת אתו על הצעת המחקר שאני צריכה להגיש לדוקטורט וגם על עתידי המקצועי בכלל. את יודעת שעוד שנה-שנתיים יתפנו שתי משרות במכון ? השרטטות הותיקות שלנו יוצאות לפנסיה ואני חושב עלייך כאופציה, כלומר, אם הכול ילך על מי מנוחות. אבל שום דבר לא הלך על מי מנוחות. לא הצעת המחקר, לא היחסים עם ראש החוג, לא התוכניות שהיו לו לגבי. אולי, לו רק הייתי יותר…אבל לא. כנראה שאחרת לא יכולתי להיות.

תחנה 9: רווקות

טיסות למקומות שמעולם לא ביקרתי בהם, נסיעות באישון לילה ברכבת, דהירה בכביש חשוך ממקום אחד למשנהו. נוסעת, נוסעת. בדרך קבע יש בתא המטען אוהל ושק שינה, שיהיה. יעדים ברורים יותר ויעדים ברורים פחות. אינספור כישלונות מפוארים וגם כמה ניסיונות שצלחו. היתה פעם שכמעט, והיתה פעם שאולי, והיו פעמים שממש לא והיו פעמים שהתחילו בקול תרועה ונגמרו בקול ענות חלושה. כל הזמן בתנועה כי אי אפשר להישאר במקום אחד.  אולי, לו רק הייתי יותר…אבל לא. כנראה שאחרת לא יכולתי להיות.

תחנה 10: חתונה

שבת חתן-כלה בבית הכנסת הקונסרבטיבי שמאחורי דיזנגוף סנטר. הרב רוברטו קורא לי לעלות לתורה לכבוד המאורע שנחגג יומיים לפני כן. הוא מעמיד אותי לצדו, קרוב-קרוב לספר המגולגל, הפתוח. אני מגלה שמעולם לא עמדתי כל כך קרוב אליו – אני יכולה לקרא כל אות, כל סימן ואפילו להניח את כף ידי על הקלף. החזן ממשיך בקריאת הפיסקה ועוצר ואני מתבקשת להקריא את הברכה. מלפני בקהל יושבים הוריי, הדודים והדודות מצרפת, בני דודיי ואחיי ממין זכר –  חלקם נרגשים חלקם נעים בחוסר נוחות. גם האיש שלי מסתכל עלי, מעודד אותי במבטו למרות שבתור סוציאליסט דור-שלישי הוא נמנע מבתי כנסת ומדתות בכלל. אני רוצה לחבק את המגילה, להניח עליה את לחיי, לנשום אותה לתוכי קצת. סוף-סוף, היא ואני קרובות כל כך. נדמה שטיפסתי על הסלע האחרון, על אף נעלי הלקה המחליקות, השמלה הצרה והקוקיות הלוחצות – תראו, תראו. היא טיפסה על הסלע האחרון שעוד נותר ועכשיו תורה עכשיו.