ההדרה שבתוכי

תחנה 1: טרום לידה

הוא יהיה יפה התינוק החדש שלנו בסדינים הוורודים המקושטים במלמלה לבנה, הוא אמר בגיחוך והיא ענתה לו: מה פתאום. בת תהיה לי, בת. לא עזרו ההסברים שאצל המסיקה, בנות הן מצרך נדיר. חמישה בנים הולידו סבתא קמי וסבא ז'וז'ף ועוד שלושה נכדים נכון לאותו יום. כולם ממין זכר, אגב. סבתא קמי הבטיחה לקנות עגלה מפוארת לראשון שיביא לה נכדה, אבל עד עכשיו כולם, אחד-אחד כשלו. אולי זה בגלל שהיא מתגעגעת לתינוקת היחידה שנולדה לה מזמן, בזמן המלחמה, כשנאלצו לעזוב את עירם עם בוא הגרמנים לתוניסיה. בדרך חלתה התינוקת בטיפוס ולא שרדה. ועכשיו סבתא קמי מבקשת בכל לשון של בקשה: הבו לי נכדה! מאיפה הרעיון שדווקא היא תצליח הפעם, הרי באותן שנים אי אפשר היה לדעת. אבל היא ידעה. וכך סידרה מיטה עם סדינים ורודים ותיק עם חליפת צמר ורודה ונעליים ורודות לתינוקת שלה. כי ורוד זהו צבע של בת.

תחנה 2: ילדות

בבוקר היא עושה לי קוקיות עם סרטים בצבע תואם לשמלה. בשבת הסרטים הם תמיד בלבן. יש גם נעלי לקה שחורות וגרביים עם שולי מלמלה עדינה. אני לא אוהבת שהיא מסרקת אותי כך, עם הקו הישר שנחצה מהודק מבסיס העורף עד לקודקוד, חצי לימין חצי לשמאל. על חזי כמו שמש גדולה, שרשרת עם מגן דוד מוזהב שאותו אני לועסת מדי פעם. היא אוחזת בידי כשאנחנו  הולכים כל המשפחה לבית הכנסת. כשמגיעים, אני עולה אתה לקומה השנייה משקיפה על אבי ועל שני אחיי ועל שאר המתפללים שנמצאים בקומה למטה, קרוב-קרוב לארון הקודש ולספרי התפילה. שם – הבמה עם השחקנים הראשיים וכאן הקהל. אבל ההצגה משעממת ואני יורדת למטה לרחבת בית הכנסת שם מתגודדים להם כל ילדי השכונה. גם אחי הצעיר ממני בשנה מצליח לחלץ עצמו משם. אנחנו מחליטים לעשות תחרות טיפוס על הסלעים הגבוהים שתוחמים את החצר מסביב, נראה מי יגיע קודם. נעלי הלקה מחליקות, השמלה הלבנה מצרה את צעדיי, הקוקיות מהודקות לוחצות על הקרקפת, אבל אני לא מוותרת. אני אראה לו שאני יותר יכולה. בתום התפילה הנשים יורדות למטה, מהדסות ומפטפטות כלהקת אווזות:"מה בישלת לשבת"? "כמה הילדים גדלו, לא הכרתי אותם". אנחנו מתאספים קבוצות קבוצות, משפחות משפחות, העברית היא שפת הקודש, הצרפתית – שפת החול. אני יורדת מהסלעים כמנצחת ונתקלת במבטה המבועת של אמי: הברכיים שלי סרוטות מקוצים, הקוקיות פרומות, סרט לבן אחד כבר אבד. גם השמלה הלבנה כבר לא לבנה כל כך. "ma fille " היא אומרת וסופקת כפיה בייאוש  ma fille".

תחנה 3: נעורים

זה קורה לפתע פתאום, בלי שום התראה מראש והנה כבר אי אפשר כמו מקודם. יש לך נוכחות חדשה, אחרת. גם הגוף, הריח, אפילו המבט משתנה. משהו קורה וזה לא בשליטתי. אני מבולבלת. אומרים שאין מה לעשות, ככה זה בטבע, צריך לקבל את זה וזהו. לניצני התודעה החדשה נוספת הזהרה בטאבו: שמי לב ילדה, את בשר איילה טרי. מוטב שתשמרי לנפשך, יש הרבה זאבים שם בחוץ.

תחנה 4: קיבוץ

פעם ראשונה מחוץ לבית בגיל 18 וקצת. מבקשים שנסמן איפה נרצה לעבוד בחצי השנה הקרובה: אני רושמת העדפה ראשונה פרדס, העדפה שנייה – לול. בפרדס נותנים לי לטפל בייחורים. שעות מסתובבת לי בין העצים, עוקבת אחרי גדילתם של גבעולים רכים שמצמחים מבין הגזעים. כשנגמרת העבודה בפרדס שולחים אותי ללול. אנחנו צוות מצומצם רק מרכז הלול ואני. בבוקר צריך לאסוף אפרוחים ותרנגולות מתים בתוך שקית זבל גדולה ואח"כ לנקות את כלי המים, לטפל במובילי המזון ולפזר נסורת חדשה. אני מחבבת את העבודה הזאת ואת האפרוחים שלי. מסגלת הליכה עם בעיטות קלות מקדימה כדי שלא אדרוך עליהם בלי כוונה. באחד הימים סדרנית העבודה ביקשה שאתחיל לעשות תורנויות צהרים בגני ילדים. אבל לא ביקשתי לעבוד שם אני אומרת, והיא מודיעה חגיגית: כל הבנות עובדות בבתי ילדים ולך אין שום פריבילגיה מיוחדת. העבודה בבית הילדים מדכדכת אותי. צריך לסדר כביסה בארונות, לשטוף רצפות, לסדר משחקים, למרוח פרוסות לחם שחור בממרח שוקולד. המטפלות כמעט ואינן מדברות אתי. אחרי שבוע אני הולכת לסדרנית  ואומרת שאין מצב שאני נשארת שם. אני חוזרת לאפרוחים שלי בלול.

תחנה 5: צבא

הרופא במחלקה האורטופדית אמר שאני צריכה להתחיל טיפולים ברמב"ם, חשש לשברי הליכה, גיד קרוע בכף רגל אחת, וסחוסים שחוקים בשתי הברכיים. משהו הגזים כנראה עם תוכנית האימונים שלנו בקורס מ"כיות כי יש 30% פציעות. אני מגיעה לרמב"ם מתיישבת על הספסל בין פצועי אימונים האחרים מהצנחנים ומגולני, חיילת יחידה בין חיילים. אנחנו משווים תגי יחידה, דרגות, סרטים ואותות. אני מאד גאה במגל ובחרב שלי ובדרגותיי הטריות. אין ספק- היה שווה לסבול. בתום הטיפול אני צולעת ברגליים מתוחות כקביים, נגשת לקיוסק הקרוב וקונה לי חפיסת סיגריות במקום לבכות. אחר כך מתיישבת על ספסל, מוציאה סיגריה ומגלה שאין לי מושג איך מעשנים.

תחנה 6: אוניברסיטה

החוג לארכיאולוגיה הוא חוג לא קל, מזהיר הפרופסור לארכיאולוגיה קלאסית בשנה הראשונה. הוא למד באוקספורד ויש לו גינונים מוגזמים ודיבור מתנשא, כיאה לתחום התמחותו. הוא מזהיר אותנו מפני העבודה הקשה בחפירות, מפני הלכלוך האבק והבוץ. הוא גם מבקש להודיע חגיגית לכל הבנות שהגיעו לחוג למדעי הרוח באוניברסיטה רק כדי למצוא חתן – שיסירו דאגה מלבן. הסטטיסטיקה אומרת שחלק גדול מהן, יתחתנו עד לסוף התואר הראשון, או מיד אחריו. אני מקשיבה לו ולא מבינה על מה הוא מדבר: למה שמישהי תרצה לבוא לכאן רק כדי למצוא חתן כשאפשר למצוא אוצרות אמיתיים בתרבות רומא-יוון.

תחנה 7: עבודה

פעם ראשונה שנותנים לי לנהל חפירה בעצמי עם מנהל עבודה ממג'דל שמס ועוד 3 עובדים. יש שורת קברים פניקיים שצריך לתעד ולחפור לאורך אמת המים בסמוך למוזיאון לוחמי הגטאות, שם בונים אגף ילדים חדש במקום שפעם באופן מקרי לגמרי עמדה תופת. העובדים הדרוזים  מסורים ומלאי מוטיבציה. בהפסקת הצהריים אנחנו חולקים חוויות מהצבא ופיתות עם חמוצים, ירקות ולבנה. בתום אחד הימים הם אומרים לי את מאד נחמדה והכול, אבל תדעי לך שזה לא קל לנו לעבוד פה. אנחנו לא רגילים לקבל מאישה הוראות.

תחנה 8: עוד אוניברסיטה

בחדרו של ראש החוג משוחחת אתו על הצעת המחקר שאני צריכה להגיש לדוקטורט וגם על עתידי המקצועי בכלל. את יודעת שעוד שנה-שנתיים יתפנו שתי משרות במכון ? השרטטות הותיקות שלנו יוצאות לפנסיה ואני חושב עלייך כאופציה, כלומר, אם הכול ילך על מי מנוחות. אבל שום דבר לא הלך על מי מנוחות. לא הצעת המחקר, לא היחסים עם ראש החוג, לא התוכניות שהיו לו לגבי. אולי, לו רק הייתי יותר…אבל לא. כנראה שאחרת לא יכולתי להיות.

תחנה 9: רווקות

טיסות למקומות שמעולם לא ביקרתי בהם, נסיעות באישון לילה ברכבת, דהירה בכביש חשוך ממקום אחד למשנהו. נוסעת, נוסעת. בדרך קבע יש בתא המטען אוהל ושק שינה, שיהיה. יעדים ברורים יותר ויעדים ברורים פחות. אינספור כישלונות מפוארים וגם כמה ניסיונות שצלחו. היתה פעם שכמעט, והיתה פעם שאולי, והיו פעמים שממש לא והיו פעמים שהתחילו בקול תרועה ונגמרו בקול ענות חלושה. כל הזמן בתנועה כי אי אפשר להישאר במקום אחד.  אולי, לו רק הייתי יותר…אבל לא. כנראה שאחרת לא יכולתי להיות.

תחנה 10: חתונה

שבת חתן-כלה בבית הכנסת הקונסרבטיבי שמאחורי דיזנגוף סנטר. הרב רוברטו קורא לי לעלות לתורה לכבוד המאורע שנחגג יומיים לפני כן. הוא מעמיד אותי לצדו, קרוב-קרוב לספר המגולגל, הפתוח. אני מגלה שמעולם לא עמדתי כל כך קרוב אליו – אני יכולה לקרא כל אות, כל סימן ואפילו להניח את כף ידי על הקלף. החזן ממשיך בקריאת הפיסקה ועוצר ואני מתבקשת להקריא את הברכה. מלפני בקהל יושבים הוריי, הדודים והדודות מצרפת, בני דודיי ואחיי ממין זכר –  חלקם נרגשים חלקם נעים בחוסר נוחות. גם האיש שלי מסתכל עלי, מעודד אותי במבטו למרות שבתור סוציאליסט דור-שלישי הוא נמנע מבתי כנסת ומדתות בכלל. אני רוצה לחבק את המגילה, להניח עליה את לחיי, לנשום אותה לתוכי קצת. סוף-סוף, היא ואני קרובות כל כך. נדמה שטיפסתי על הסלע האחרון, על אף נעלי הלקה המחליקות, השמלה הצרה והקוקיות הלוחצות – תראו, תראו. היא טיפסה על הסלע האחרון שעוד נותר ועכשיו תורה עכשיו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On ינואר 1, 2012 at 1:09 pm

    נטלי יקרה,
    זו אחת הרשימות שאקח איתי הלאה…
    במיוחד שני הקטעים האחרונים, שהותירו אותי בלי-מלים.

    (אני שמדיר את עצמי מבית כנסת, אני שאולי עולה לתורה
    פעם בשנה, אם מעלים אותי, זאת אומרת, בראש השנה או ביום
    הכיפורים, כי מעבר לכך קשה למצוא אותי שם).

    ובכל זאת, ה'להיות שם' שלך, עם איזו אהבה לגוויל הזה
    שמעבר למלים, הותירה אותי ממש חסר מלים.

  • מרית בן ישראל  On ינואר 1, 2012 at 2:17 pm

    עשה לי חיוך גדול הפוסט הזה, וקצת אנחה ורצון לחבק אותך.

  • אורה  On ינואר 1, 2012 at 2:41 pm

    מקסימה שכמותך..ma fille איזה יופי

  • nataliemessika  On ינואר 1, 2012 at 3:22 pm

    תודה לשועי, מרית ואורה. חיבוק וירטואלי בחזרה ♣ ♣ ♣

  • גולדבלט משה  On ינואר 2, 2012 at 2:43 am

    מקסים

  • sharon kashi  On ינואר 2, 2012 at 10:15 am

    נטליה , איזו הדורה שאת .תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: