יוד'קה

הנה פה היה הבית שלי ופה היה שיח בוגנוויליה ענק, ופה היתה רפת שמה החבאנו את הסליק מפני הבריטים. רפת אורגינל.

אורגינל מאז?

אורגינל מאז.

והחלונות, התריסים של הבית – גם אורגינל?

אורגינל.

איזה יופי של עבודה, כבר לא עושים דברים כאלה. מתי הגעתם לפה?

זו היתה הנחלה של ההורים שלי. סבא רבא שלי הגיע לנס ציונה באלף שמונה-מאות–שמונים בערך, בעלייה הראשונה. סבא שלי היה מראשוני אגודת הפועלים וגם אבא שלי נולד שם, איפה שרחוב ת"א. אחר כך ההורים קנו את הנחלה בכפר אהרון, בכסף מלא בלי עזרה מהברון. כלום לא היה פה, כלום. לא בית ספר, לא חנות. כל פעם שאימא שלי היתה צריכה משהו מהחנות הייתי צריך ללכת שלושה קילומטר הלוך ושלושה קילומטר חזור.

ומה עם בית ספר?

ערבי אחד היה מביא אותי לבית ספר בנס ציונה, שהיה מאד רחוק.

במכונית?

איזה מכונית, עם חמור. חמור חכם מאד הוא היה. ידע את הדרך לבד. נהג לעצור בכל התחנות בלי שהיו אומרים לו מילה. כשהיינו מגיעים לבית היה ממתין מאחורי המטבח עד שיפרקו ממנו את המצרכים ורק אחר כך היה הולך לפינה שלו, מתחת לעץ התות, לאכול ולנוח. עץ תות אורגינל. או, הינה אדון סם. בעל הבית החדש. מכרתי לו את הנכס לפני חמישים שנה.

או, הנה אדון יוד'קה. בעל הנחלה. עם מי יש לי הכבוד?

תכיר, היא באה לעשות סקר בתים ישנים בכפר אהרון. המועצה לשימור רוצים להרוס את כל מה שהוספתם פה. רוצים להחזיר את הכול כמו שהיה פעם. תגיד, למה חתכת את הגזע של התות?

מה אני אגיד לך, הוא כבר היה חולה. כבר שנים שהוא לא נותן פרי. השתלט לי על החצר ותפס הרבה מקום. כשבאתי לפה כולם אמרו לי סם, איזה טעות עשית… מה זה המקום הזה, אין פה כלום. רציתי לשכור דירה אצל הוכברג ויוד'קה תפס אותי בדרך. שאל אותי: כמה רוצים ממך? אמרתי ככה וככה. אז הוא אמר: גנבים. תוסיף עוד משהו ותקנה את כל הבית שלי. ואני אמרתי בסדר.

זה היה בית טוב. עשית עסקה טובה.

עסקה טובה? כשאשתי באה מדרום אפריקה וראתה את הבית היא התחילה לבכות. חשבתי שזה משמחה והסתבר לי שלא. תביני, שמה היה לנו בית-בית. הבטחתי לה שנשאר פה רק חצי שנה ואחר כך נעבור לאן שתבחר. אבל הנה נשארנו חמישים שנה. לפני שנתיים הבת שלנו בנתה את בית שלה איפה שהיה הפרדס פעם.

זה היה פרדס טוב. חבל שייבשתם אותו.

מה אני מבין בפרדסים? זוכר כשסגרנו את העסקה אימא שלך ביקשה לבוא לקטוף את הפרי שנשאר על העצים? אימא שלך היתה אישה מיוחדת במינה. אני זוכר אותה יושבת מתחת לתות עושה כביסה.

בכלום כסף מכרתי לך את הבית.

לא היה פה כלום. שממה. כולם אמרו סם הזה משוגע. איך קורצ'יק עבד עליו.

עשית עסקה טובה מאד. כמה שווה המגרש היום?

שווה הרבה. השכנים מכרו את המגרש שלהם ביותר ממיליון.

נו, רואה? אני הייתי שמח להישאר פה אבל לאשתי היה מאד קשה. היתה צריכה לקום בחמש בבוקר כדי להספיק להגיע לבית הספר.  גם לא היתה חנות. ובנוסף היא פחדה, היה אז מצב בטחוני קשה. אבל טוב ידידי, אנחנו צריכים להמשיך מפה לראות בתים אחרים. היה נעים מאד לפגוש אותך.

לאורך רחוב איתמר בן אב"י פרושים בתי ותיקים נוספים: כאן גרה משפחת הוכברג וכאן גרינשפון ופה רבינוביץ. רק מעטים מהם שימרו את פניהם, רובם הפכו עם השנים לבתי מידות למתעשרים חדשים. ממערב לכביש איפה שהיו פרדסים נבנים דופלקסים מלגו עם גגות רעפים  במחיר מציאה. בקצה השביל גבעה, כמו אי ירוק בודד בלב מפלצת הנדל"ן הרעבתנית. יוד'קה, צעיר בן 84 , יוצא לבדוק אם יש שביל גישה. את באה ? הוא צועק לי מראש הגבעה ואני מדדה אחריו מנסה להדביק את צעדיו הבטוחים, המהירים. פה היתה בריכה שאליה היו זורקים אותנו הילדים כדי שנלמד לשחות. פה מסביב היו פרחים מכל מיני סוגים. כבר לא נשארו הרבה מהן, מלבד כלניות. הנה הן. ידעתי שלפחות הכלניות יישארו למרות כל הזבל שזורקים פה הקבלנים.

אנחנו ממשיכים משם בנסיעה איטית אל בית הבק אבדול רחמן שעל ראש הגבעה המשקיפה על ואדי חנין. נהגים קצרי רוח צופרים לנו מאחור, אין להם זמן לשמוע סיפורים או להתבונן מסביב. צריך להספיק להגיע בזמן ממקום למקום, מבית לגו אחד לבית לגו אחר, למהר. אין זמן, אין זמן, תיסע כבר, זקן. אבל דומה שיוד'קה אינו מתרגש, הוא ממשיך לספר על הביקור של המלך עבדאללה אצל הבק, על הדוד שעבד כגנן פרטי בנחלת הבית המפואר שלו. תראי הוא אומר ומאט קצת, רחוב בן גוריון, כל זה היו פרדסים שלו. גם פה משמאל,  כל השטח הזה. היה מביא ערבים ממצרים שיעבדו  בקטיף עונתי. לא ביקרתי בבית הזה משנת 1945. בזכות דוד שלי הגנן, יכולתי להיכנס גם לכל האגפים, גם לאגף  הבנות.

היו לו כמה נשים?

לא, אישה אחת היתה לו. הם לא היו לבושים כמו ערבים אלא כמונו, בסגנון מערבי. הבנות שלהם למדו פסנתר ממורה שהגיעה מהמושבה. גם הבנים היו מאד מלומדים, הכרתי היטב את הצעיר שבהם. למה הם עזבו? הם עזבו עם כל הערבים. זה היה מוזר לחזור לפה בסוף המלחמה ולראות את כל הבתים שלהם נטושים. אני חושב שזה קרה משתי סיבות: היה את הסיפור של דיר יאסין, שהפחיד אותם והיה את הדברים שאמרו להם גייסות ערב שהבטיחו לתת להם את כל הבתים והרכוש של היהודים, אם יצאו לכמה חודשים כדי לפנות את השטח למלחמה. אני לא יודע מה יותר השפיע.

ולפני כן היחסים עם הערבים היו טובים?

היו טובים מאד. מי שירה עלינו לא היו השכנים מוואדי חנין. הם היו ערבים מהשטחים.

ואתה יודע ערבית?

איזה שאלה, בוודאי. כל מי שגר במושבה ידע ערבית. את יודעת לערבים יש מנהג אורחים כזה שקודם מקבלים בתה מתוק מדבש כאות שמחה ואחר כך, לפני שהולכים נותנים קפה חזק ומר, כסמל לעצבות על לכתו של האורח.

אנחנו מחנים בחניון  שלמרגלות ביתו של הבק של ואדי חנין איפה שנמצא היום נווה רבקה, מוסד שיקומי ובית חולים פסיכיאטרי. אנחנו שואלים את השומר בכניסה אם אפשר להיכנס והוא אומר, אפשר אבל בלי לצלם. ליתר ביטחון הוא לוקח את המצלמה שלי ומפקיד אותה בתא עם מנעול. אתה יודע שהאדון הזה ביקר פה לאחרונה לפני יותר משישים שנה?  פעם אחרונה שהוא ביקר פה כיבדו אותו בקפה טוב.

השומר מסתכל עלינו ספק באדישות ספק בתמיהה ואומר: גברת עכשיו מקבלים פה רק תרופות.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: