שתי תוניסאיות בצהרי היום

שתי תוניסאיות עייפות יושבות בסלון, בצהריי יום שבת. פניהן מופנות זו אל זו, עיניהן עצומות למחצה. משגיחות. כמו שני אקדוחנים מיומנים סבלנות לא חסרה, הן ממתינות לראשונה שתמצמץ. אדי חום בוקעים מהמדרכה ועולים מעלה, מטשטשים את קו הים ואת קו הרקיע הנשקף מהחלון המחודד בקשת שעוטר בזכוכית טורקיז וארגמן. הראשונה נאנחת קלות, קודם בינה ובינה כמין הכנה ואחר כך בקול צפירה רמה כרכבת המזהירה את הנוסעים הממתינים בתחנה: אההההה….אההההה יא ראב. אחר כך דממה, לא כלום.  חברתה-צרתה פוקחת חצי עין, בולעת את רוקה ושולפת במהירות מניפה צבעונית גדולה. בתנועות נמרצות וקצובות היא חובטת באוויר שסביבה, מנערת ומדרבנת, מפצירה ומזרזת, זוז כבר זוז, יא עצלן, יא בארד. במי היא מפצירה – באוויר, בחום הקיץ, בחברתה?  אבל זו שכבר שתי עיניה פקחות עכשיו כדי להיטיב לעקוב אחר המתרחש מולה, אינה נותרת חייבת: היא ממשיכה בשלה, פולטת לאוויר העומד בחלל החדר אנחות חזקות ומאיימות, מתוקצבות היטב: אההההה… ….אההההה יא אומי, ….אההההה יא ראב…

הדלת נפתחת. נער צעיר פוסע חרישית בחדר. הוא לבוש גאלביה לבנה כדרכם של הפלחים, פניו נעימות וכהות. בדרכו האטית הוא ניגש להיטיב את הכריות הפזורות על מיטות ההסבה, נושא בידו כלים שנערמו על טס הנחושת הנמוך שניצב כגבול בין שתי הנשים הכבדות, בין זו הנאנחת  מעומק לבה לבין זו המנפנפת בכובד ידה.  דומה שכניסתו מפיחה בשתיים חיות חדשה, מעיין נעורים מתחדש לכוח סבלן שאין נורא ממנו בכל העולם. אבל הוא הבארד, העצלן, הפרחח, אינו שם את ליבו אליהן. ממשיך בשלו כאילו המחזה שמוצג לפניו ברוב כישרון ופיוט אינו מעניין אותו כלל. כפוי טובה, רשע. בלית ברירה הן מחליטות לשנות טקטיקה, בפעם הקודמת זה עבד – צריך לרמוז לו לכסיל במצמוצי שפתיים ובתנועות עיניים רבות משמעות לעבר תנור הפחמים, לעבר קומקום הנחושת עם הפיה המשתפלת, לעבר כוסות החרסינה הקטנות שמונחות ללא שימוש ראוי על מדף הכלים שבמטבח.

היא החוטאת רוצה להחטיא אותי אבל אני לא אתן לה, חושבת האחת בליבה והשנייה כמו לא נותרת חייבת – לא מספיק שנתתי לבתה את בני הטוב והיפה– היא רוצה לגזול גם את מקומי בעולם הבא? שהיא תבקש מהנער, החצופה…אההההה, יא רב, יא רב…ואחרי רגע דומה שהיא כבר אינה יכולה עוד לשאת בסבל ובלחישה כואבת  ממלמלת ספק לעצמה, ספק לנער, ספק ליריבתה הערמומית ממנה  שנותנת בה חיוך ניצחון קטן – אהההה יא אומי… אההההה יא ראב….כמה טוב היה אילו יכולתי לשתות ספל קפה עכשיו…

(מבוסס על סיפור אמיתי ששמעתי מדודי דניאל מסיקה)

(ציירה : חברתי קטי דוזיל, ליסבון)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On פברואר 10, 2012 at 9:03 am

    נטלי יקרה,
    כבר אמרתי וחזרתי שאני פשוט נשאר בכל פעם שאת מעלה עוד רשימה מן הסדרה התוניסאית, עם חיוך חתולי המשתרע על פני מחצית-היממה (-:

  • bddaba  On פברואר 16, 2012 at 7:34 am

    תענוג, גם הסיפור, גם הציור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: