אלבחתי איך הסתבכתי

מזה כמה ימים שהבלוג שלי עובר שיטפון של אש, גופרית ותמרות עשן וזאת בגלל פוסט שכתבתי לפני יותר משלוש שנים שעסק בספרו של אמנון ז'קונט "חידת מותי". ז'קונט כתב לי שגילה  "בדרך מקרה" את הפוסט הנשכח הזה (זה בסדר, מותר מדי לעשות גוגל עצמי ) ומיד ביקש להבין איך  אלמונית גמורה שאין הוא יודע מי היא ומה השכלתה (הצעתי לו שיעשה גוגל או ילחץ על הקישור "מי אני") – מעיזה למתוח ביקורת נוקבת כל כך על ספרו זה.

אחרי יומיים קשים של התשה, נכון להבוקר הרוחות נרגעו קצת. בלי להיכנס יותר מדי לעובי הטיעונים שהועלו, הרגשתי שנכון יהיה להתנצל על הטון שהתפרש כמזלזל.  אבל טון זה טון ורעיונות הם רעיונות. אינני  מתנצלת על שום רעיון או טיעון גם אם ברבות השנים הם מתבררים כשגויים לחלוטין. אחרי הכול יצרתי אותם לגמרי לבד במחשכי ראשי ועל כן אני מחבבת אותם אחד-אחד, עקומים ומוזרים ככל שיהיו.  מה שמביא אותי להרהור על נפלאותיו של אלוהי הגוגול. הנה אך לפני שבוע, בטרם גילה במקרה את הפוסט שלי, ניתן היה למצוא אותו רק בדף השלישי או הרביעי בחיפוש הערך  "אמנון ז'קונט". ועכשיו בזכות הסערה זוטא שהובילה לכניסות חוזרות ונשנות לפוסט השכוח הזה– קפץ כמעשה שטן לראש שמחתו של הערך . לאלוהי הגוגל אין העדפות ערכיות – המקום שאליו חוזרים שוב ושוב – הוא המקום ששולט בראש החדשות. כמובן שאפשר לעשות פרפראזה מכאן לעולמות המיינד והנפש, אבל אני מעדיפה שלא. יש די ניו-אייג'ים שישמחו לפתח את זה.

מה שמעניין אותי באמת בכל הסיפור הזה הוא למה הסערה נוצרה מלכתחילה. אז כתבו ביקרות קצת ביקורתית, לא על איכות כתיבתו של הסופר אלא על פרטי העלילה. יש שיגידו- מצוין, ככל שהעלילה מופרכת יותר, כך אני נהנה יותר לקרא/ לצפות בסרט. הרי כל סרטי ההרפתקאות שעוסקים בארכיאולוגיה משלבים מידה כזו או אחרת של גרעין ארכיאולוגי-היסטורי, גוזמאות, אגדות  ופנטזיות. הכול עניין של טעם ומינונים. סרטים שעוסקים רק בגרעין "האמת המדעית" (מה זה? גם שאלה), פשוט לא מעניינים מספיק. אז זו לא הבעיה בעיני. והנה באה עוד מחשבה שאולי עוד אצטרך לתת עליה את הדין בקרוב: אני חושבת שכל מי שעוסק בתחום המעורפל והטעון הזה שבין מדע לפנטזיה מוטב שייקח צעד רפלקטיבי בעזרת הומור עצמי. הדוגמה הטובה ביותר בעיני היא כתיבתו המעולה של אומברטו אקו שהקדיש רומן שלם לדמות אחת, באודולינו, מאחז עיניים ושקרן כרוני שבאופן פלא כל דמיונותיו הפרועים הופכים להיסטוריה. מה יותר משעשע ובלתי הגיוני מזה.

מחשבה שלישית שעולה בדעתי בהקשר זה נוגעת לרוח הדברים  שעלו בהתכתבות עם ז'קונט מבין השורות ועניינה – מי שמך לבקר אותי. לעניות דעתי יש לזה קשר לנושא הקודם. כל מה שאני יכולה לומר להגנתי הוא שאיש לא מינה אותי, נשבעת. אפשר לא להסכים אתי, אפשר לבטל, אבל בימים אלה אי אפשר לומר שיש אנשים שמותר להם לבקר אחרים ויש אנשים שאסור להם. זה לא תמיד נעים, מודה, גם אני בעוונותיי פרסמתי פעם ספר והמתנתי בלב פועם לכל מילת ביקורת. היו שאהבו, היו שהשתעממו והיו שהתפלמסו על רעיונות כאלה ואחרים שהוצגו בספר. אני לא זוכרת שיצאתי מגדרי להוכיח את צדקתי. אבל זה כמובן לא המקרה של ז'קונט שכתב יותר מספר אחד ואף עוסק לפרנסתו בהנחיית קבוצות של כתיבה יוצרת. הוא באמת שלא צריך להתרגש מביקורת ישנה אחת, בבלוג ממש לא חשוב, מפי "פרח ארכיאולוגיה" צעירה ואנונימית לגמרי (כינוי ציורי מחמיא אך קצת מוזר למי שהשלימה תואר ראשון לפני יותר מעשרים שנה).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל סלע-שפירו  On פברואר 16, 2012 at 7:48 am

    יקירתי, מוטב שתתקני מיד את שמו מג'קונט לז'קונט, פן יצא הקצף גם על זה 🙂

  • שועי  On פברואר 16, 2012 at 9:37 am

    נטלי יקרה, היה לי בשעתו דין ודברים די קשה באתר שלי עם אמנון-אחר, המבקר והסופר אמנון נבות (לשעבר "מעריב"), שניסה בטיעון דומה של "מי שמךָ" לטעון כנגד התיימרותי להיות "מבקר ספרות" (עיצבן אותו יחסי האוהב לספרה של חביבה פדיה "בעין החתול" שהופגן לא אחת). הדברים מופיעים בארוכה ברשימה "קינת החתול" (ואני חושב שעד תום דין הדברים כבר עולה מדבריי המבקר הפותח בזלזול– הערכה רבה). עניתי לו בשעתו שאיני מבקר-ספרותי, מעולם לא טענתי שאני מבקר ספרותי. אדרבה, למיטב ידיעתי אני מתרחק מעיתונות-הספרוּת ומעסקנוּת הספרוּת על כל הנוגע בה, ואני כותב על ספרים שאני אוהב כאדם אוהב-ספר ויודע-ספר (קראתי בימי חיי אני מניח לא-מעט ספרים), זה הכל.

    הטיעון, "מי שמךָ" הוא לכתחילה טיעון הייררכי, ומבוא לסתימת-פיות, ומעיד לכתחילה בעיקר על כוחניותו ושתלטניותו של הטוען. את יודעת, אני מלמד ומרצה בכנסים לא מעט. מעולם לא הפניתי לתלמיד או לעמית מתמחה בתחום אחר, או לתלמיד/ה-חבר/ה הנמצא בראשית דרכו או שידיעותיו עוד בראשיתן את הטיעון המקומם "מי שׂמךָ", יהיו דבריו מקוממים/הזויים/חסרי-ביסוס/פוגעניים בעיניי כאשר יהיו.

    אבל יותר מכך בעצם הטיעון "מי שׂמךָ" עולה איזו התנשאות-הייררכית. אדם המשמיע טענה כזאת
    טרוד בעיקר במעמדו החברתי-פוליטי בסביבה הספרותית ובשימורו, יותר מאשר בנסיון להבין ברצינות ובעיון, מדוע נכתבו הדברים ומה בכל זאת מן הביקורת עליו לאמץ אל ליבו.

    • אמנון נבות  On פברואר 16, 2012 at 1:49 pm

      שועי היקר,

      לא "התנשאות הירארכית" אלא סמכות מכוח הטיעון ורוחב הארודיציה.

      סביר להניח,שמי שעוסק באופן אינטנסיבי (שלושים וחמש שנים) בספרות עברית ובחקר (לא

      אקדמי) של ההיסטוריה שלה,הוא סוג של בר סמכא מטבע העיניין.

      אמנם אין זה נאה או נאות לכתוב דברים כאלה בשיאו של עידן "פירוק ההירארכיות".

      ואין שום קשר למעמד "חברתי פוליטי ולשימורו",משום שמעולם לא הצטיידתי באחד כזה.

      צריך לבדל בין זה לבין עיסוק חובבני משכילי או משכילי למחצה, בספרות (הספרות העברית

      אמנם התבססה שנים רבות על קהל קוראים מסוג זה).אני סבור,שלא לכל אחד יש את

      היכולת לבדל פאראמטרים כגון ערכיות,מחוייבות הדוקה לספרות,התמודדות ישירה ועקיפה

      עם מוקדי עוצמה,מורכבות של דילמות בתוך הספרות והקרנות העוצמה שלהן,הסטייתן

      או עקיפתן (מקרה פדיה).

      כותב שורות אלה אינו מעורה במיסטיקה יהודית – ולפיכך עלי לקבל על עצמי (כמובן,
      אין הדבר הכרחי) את יתרון הידע והאינטנסיביות של פדיה,והפוך: עליה לקבל (שוב :אין הדבר
      הכרחי – יעשה אדם ככל העולה על רוחו) סמכות (פרילימינארית) של מבקרי ספרות,
      בבקשה לשחות בביצה לא מוכרת,לפחות לעומק העניין.
      ועוד אעיר,כי מעורות בתרבות או בסוגים שונים של פריפריה תרבותית,אין פירושן מעורות
      בספרות.נדמה לי שהגב' פדיה מעורה בראשון ולא בשני.

      העניין אינו מתמקד,אפוא,ב"התנשאות הירארכית",גם אם נניח שיש בי משהו או יותר ממשהו
      מזה.ודאי שלעג לרש הוא להאשים ב'התנשאות' אדם שאין לו (ומעולם לא ביקש) לא תואר ולא מעמד ולא פרופסורה בשום אקדמיה ,שמאקס קתדרה שלה יצמיד משקפת תיאטרון לבחינת
      מצבו הקיומי של החתול.

      • שאול סלע  On פברואר 16, 2012 at 3:51 pm

        ברשותה של בעלת הבלוג ,קשור בעקיפין לפוסא.

        אמנון שלום

        רכשתי את הקוביוסטוס בתרגומו של וולפובסקי ,התחלתי לקרוא , לפעמים כל פרק פעמיים. היו כאלה שטענו שהתרגום של נילי מירסקי הוא לא מיותר.בלי שקראתי שורה אחת מהמהמר אני חושש שנילי מירסקי הופכת את הספר לעלה נידף ברוח ,בגלל קריאות ובהירות.

        אתמול קראתי בספריה העירונית את המסה שכתבת בכתב העת דחק . סיפרת שכל כתבי עגנון בספרייתך מקורם ברחוב,לאחר שהושלכו לשם ע"י ספרנים של ישיבות תיכוניות.

        בתגובה קודמת ציינתי שהיום כל שמונת השערים ,הכלב לטיף (שפמו..) ,אלהים הקטן כבר על המדף. על הנר ועל הרוח היה אמור להישאר בספריית ההשאלה ,כי זה החוזה בין דוד שחר לספריות הציבוריות.

      • שועי  On פברואר 16, 2012 at 5:20 pm

        שלטם אמנון,
        אין ספק כי כל מי שיקרא את השתלשלות התגובות דאז ייחזה כי עמדתך הראשונית היתה
        כיצד אני מהין לראות בעצמי "מבקר", והרי אין לי בכך נסיון-פורתא ולו כזית, ואמנם מעולם לא ראיתי את עצמי כמבקר אבל כאדם שקורא הרבה ומתאר את מסעותיו בעולמות אינטלקטואליים שונים. גם התפישה לפיה ישנם אנשים "בעלי טעם" "מומחים לביקורת" "מכתיבי טעמים ועמדות" היא בעייתית מאוד בעיניי (גם באקדמיה,אגב). אני מאמין בכך שאנשים קוראים ומתלמדים כפי נפשם וכפי יכולותיהם, אחד המרבה ואחד ממעיט ובלבד שיהא ליבם מסור לאנושי.
        ההומניסט הצרפתי (ממוצא יהודי) מישל דה מונטין התלונן באחת המסות הנודעות שלו (והוא היה אוהב ספר גדול), כי גם יצירות קלאסיות בעיניו, עשויות במצב רוח מסויים, או לאחר זמן, להיראות כנהדרות הרבה פחות, הכל מתנועע כל העת, לא רק בעולם החיצוני (בין בני האדם) אלא גם בתוך האדם העצמו. למשל, ייקרא נא כבודו במסות המצוינות של האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס, גזע,היסטוריה, תרבות (מצרפתית: אמוץ גלעדי, הוצאת רסלינג, תל אביב 2006)
        ויכיר כי ישנה אפשרות לפיה אין כל עדיפות תרבותית לציביליזציה המערבית על פני ציביליזציות אחרות אלא לכל אחת ואחת יתרונות יחסיים וחסרונות יחסיים. זוהי אינה עמדה רלטיבית, אלא עמדה שביסודה ניתן להניח מוביליות תרבותית בין תרבויות וציביליזציות שאיננה היררכית, ומשתנה תדיר. שירתו של זך במחילה אינה טובה בעיניי יותר (גם ברגעיה היפים ביותר), משירה
        אכדית קדומה, משירתו של טיטוס לוקרטיוס קארוס, או מן המשורר הניגרי וולה סואינקה (נניח).
        אני מסרב לקדש את המודרניזם ועוד יותר מכך להכיר בעליונות תפישת הפרוגרס המערבית (אגב, אני חוקר היסטוריה ופילוסופיה של המדעים ולעתים מזומנות גם מארגן מושבים בעניין בכנסים שנתיים של האגודה הישראלית, ובכל זאת, לא מכיר בעליונות "הקידמה" המערבית).
        ואשר לחביבה פדיה, אפשר כי ספרהּ לא נעם לך: אולי על שום היהדות המודגשת בו, אולי על שום עולם החי שאולי מתקשה אתה למצוא עימו שיג ושיח, אפשר כי היותה של פדיה יוצרת רב
        תחומית ואינטלקטואלית רחבת-אופקים, המאתגרת ביצירותיה, הייררכיות מובנות בתרבות הישראלית מדירה שינה מעיניך, איני יודע. אבל מבחינתי,זכאי אתה לא להינות מספריה, ואף להדיר עיניך מהם, כמי שקרא לא מעט "קלאסיקונים" וגם ספרויות נוספות אחרות, איני מבקש להכתיב לאיש לא עמדות ולא מה טוב ומה אינו טוב. גם לאתר שלי (דומני כי זוהי גם עמדתה של נטלי ביחס לאתר שלה, אבל לא שאלתי את פיה) מוזמנים מי שמעוניינים לקרוא את דבריי ולדון עימי עליהם. הזכות שלי לכתוב על ספרוּת ולהיקרא על ידי החפצים בכך אינה שונה מזו שלך וגם אינה שונה מזו השמורה ליוצרים/ות אחרים.

      • שועי  On פברואר 16, 2012 at 5:22 pm

        התגובה הקודמת צריכה היתה להיפתח בשלום אמנון ולא כפי שבשוגג גמור נכתב.

  • nataliemessika  On פברואר 16, 2012 at 9:44 am

    יעל יקרה- וואו איך הצלת אותי, תיקנתי. תודה!

  • שאול סלע  On פברואר 16, 2012 at 10:05 am

    1. ורדה רזיאל ז'קונט היא אשת חיקו הנצחית של אמנון ז'קונט ,הם מתאימים זה לזו.

    2. בפוסט "חידת מותי" מופיעה תגובה שלי עם תוכן לגלגני מעט על דוד שחר שבזמן כתיבתה לא קראתי אפילו שורה אחת של דוד שחר.אמנון נבות הוא שקישר ביני לבין דוד שחר .את הדברים האלה כתב אמנון נבות

    "היכל הכלים השבורים" היא היצירה החשובה והערכית ביותר בסיפורת העברית בשישים השנים האחרונות" .

    אני לא מבקר ספרות אבל היום הוצאתי מהדואר את השער השביעי של "היכל הכלים השבורים" ובכך יש לי על המדף את שבעת השערים של היכל הכלים השבורים,לילות לוטציה,שפמו של האפיפיור ומותו של האלהים הקטן. את כל הספרים רכשתי בחנויות לספר משומשים וגם קראתי אותם.

    3. לויכוח מעניין בין אמנון ז'קונט לאמנון נבות הנה

    http://www.yekum.org/2011/01/%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%90%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%A7%D7%9C%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%A2%D7%A8%D7%99/

  • nataliemessika  On פברואר 16, 2012 at 10:22 am

    שועי יקר,
    חזרתי מתוך סקרנות לרשימה שלך שהיו בה 62 (!) תגובות חלקן עוסקות באמת בסוגיה הכבדה ההיא "מי שמך". אני עצמי מסרבת להתרגש כשמישהו מפנה אלי טענה כזו – ימי המידור ההיררכי לפי קסטות עוברים-חולפים להם מהעולם וטוב שכך. אולי אני לא מבינה הרבה בספרות, אבל נדמה לי שאני יודעת משהו על ארכיאולוגיה
    לגבי כתיבה ביקורתית על יצירה מסויימת, או אילו על מאמר מדעי, או אפילו על פוסט ברשימות – הרי שזו בעיני, חלק מאותו "סיכון מקצועי" שבחשיפת העצמי. ביקורת אם היא כתובה / נאמרת נכון, יכולה לסייע לכותב הרבה יותר מכל מחמאה שאין מאחוריה אמת.

    • אמנון נבות  On פברואר 16, 2012 at 2:01 pm

      נטלי שלום.

      והרי את עצמך באה= בטענות לז'קונט ולרומן שלו (שהוא ככלות הכל מבדה) בשם יתרון הידע
      שלך בארכיאולוגיה ובאורחות ארכיאולוגים ודרכי שימור.

      האמנם "ימי המידור ההירארכי שלפי קסטות עוברים מן העולם"? עוברים,אבל לא בבית ספרך.

      מה שמזכיר את הסיפור על הבדווי וגמלו המהלכים במדבר,והנה קרב ובא למולם בדווי אחר על גמל.
      לאחר שהחליפו ברכות וחלפו אי ש על פני רעהו,שם לבו הבדווי (הראשון) שגמלו מתגלגל מצחוק.
      שאל אותו, מה מצחיק?
      ענה הגמל, לגמל של הבדווי שחלף על פנינו יש דבשת!

  • nataliemessika  On פברואר 16, 2012 at 10:55 am

    שאול – תודה על התזכורת. אני מתכוונת לחפש את הספרים של דוד שחר, שמעתי עליהם הרבה דברים טובים. עד כה יצא לי לקרא בעיקר את ספרי העיון שפרסמה שולמית בת זוגתו. ספרים מצויינים בעיני.

    לגבי הויכוח בן שני המנונים – תשמע. מה יש להוסיף על כך. פשוט אין מילים.

  • יוסי דר  On פברואר 16, 2012 at 11:25 am

    היית יכולה להסתבך עוד יותר – ראי כאן:

    http://www.nrg.co.il/online/10/ART/765/808.html

  • nataliemessika  On פברואר 16, 2012 at 11:39 am

    תודה יוסי, אכן מזל גדול יש לי !

  • עידן לנדו  On פברואר 16, 2012 at 11:47 am

    אכן, טיעוני "מי שמך" הם סוג של סתימת פיות; ובמקרה של גבר מול אשה, תמיד נודף מהם גם ריח שוביניסטי.

    חבל שלא העלית כאן את תגובתו וכך צריך לנחש דבר מתוך דבר. בכלל, אין דבר יפה לצחנה מאשר אור השמש העז (גם ביום חורפי כזה). אנשים קטנים יודעים יפה מאד להלך אימים במסתרים (עד כדי איומים בתביעות דיבה), אך מרגע שדבריהם מוצגים בפומבי הם מתקפלים כזנב מדולדל. חצי מהרוע בעולם מתאפשר רק הודות להיותו נסתר מהעין.

  • שוֹעִי  On פברואר 16, 2012 at 11:49 am

    הו נטלי, "אדמה שחורה" שלך הוא רומן יפה-יפה; כפי שכתבתי בשעתו אני משייך אותו למה שכינה הסופר היהודי-קרואטי דנילו קיש, Faction,כלומר עלילת Fiction השעונה על גבי Facts- עובדות
    היסטוריות, מקורות כתובים, ידע ארכיאולוגי, וחשוב מכך– התנסות בחפירות בידפת ופומפיי.

  • nataliemessika  On פברואר 16, 2012 at 12:56 pm

    תודה עידן, מסכימה עם הדברים שלך לצערי, חוויתי אותם לא פעם. אבל עם השנים אין ברירה -מתחשלים.
    לגבי הדברים עצמם הם מופיעים בסוף הקישור לפוסט. ולמי שאין כח לקרא את כל ההתכתבות הטרחנית הנה הציטוט הנוגע לצניעות המתבקשת מפרחי ארכיאולוגים צעירים מסוגי:

    "אך במקום לתאר את לוריא תאור הוגן – את וחברייך המגיבים טעיתם והטעיתם, ובעיקר – התנשאתם לשווא. כפי שהמחשתי, רוב טענותיכם מבוססות על בורות ועל אי הבנה וכמו שכתבתי גם קודם – אולי על רגשות אחרים. כך או אחרת, כדאי לזכור שיאה ענווה לחכמים, בין אם הם אינסטלטורים, סופרים, בלוגרים, היסטוריונים או פרחי ארכיאולוגים."

    • נעמה  On פברואר 16, 2012 at 1:19 pm

      הפוסל במומו פוסל??
      הצחיק אותי נורא, ״פרחי ארכיאולוגים״ . מצא למי להגיד את זה. איזו יוהרה. מסכימה אתך לגבי הביקורת, המועילה לעתים יותר מחנופה סתמית. מלים כדורבנות 🙂 אולי זה מה שמאיים על ז׳קונט…

  • nataliemessika  On פברואר 16, 2012 at 1:00 pm

    תודה שועי. אני חושבת שכל מי שזכה לקבל ממך משוב כקורא (חלקם אפילו כותבים או מגיבים כאן ברשימות) – מרגיש בר מזל גדול!

  • nataliemessika  On פברואר 16, 2012 at 2:31 pm

    לאמנון נבות-
    תודה על תגובתך (אגב אני מציעה שתוסיף את התגובות בסוף ולא באמצע כתגובה אישית כי לרוב לא חוזרים לקרא את הקודמות).

    תראה עכשיו ברור לי שאלבחתי הסתבכתי שבעתיים: להכנס לקרב ענקים בין שני אמנונים? וואלה לא התכוונתי.
    לעיניין הדבשת והגמל: שים לב – לא באתי בטענות לאמנון א' על שהוא אינו ארכיאולוג. לא צריך להיות פיל כדי לכתוב על פילים, אבל מושג קלוש, רצוי שיהיה ואם אפשר שיהיה גם היגיון מסויים, במיוחד אם מדובר בעורך וכותב כל כך מיומן.

    אני חוזרת וטוענת בתוקף: אין להלחים גווילים עתיקים במכונת למינציה משרדית ואין לפוצץ בטרקטור הידראולי אתרים עתיקים או לבצע חפירות שוד ללא פיקוח ארכיאולוגי מקצועי. זה לא חטא – זה פשע.

    לגבי פשע הגניבה – על זה עוד אפשר להתווכח אם כי אני לא מכירה מרצים מכובדים באוניברסיטה שיסכימו לסכן את עתידם במעשה מטופש שכזה. אגב, אם בארכיאולוגיה פופולארית עסקינן – כדאי להזכיר את הארכיאולוג המפורסם בעולם, אינדי, שלמרות כל מה שעבר עליו בכל סרט וסרט הוא מעולם לא ניסה לנכס לעצמו את "האוצר" שתמיד איכשהו נעלם באופן כזה או אחר. יש בזה משהו יפה לדעתי.

  • חני שטרנברג  On פברואר 16, 2012 at 4:52 pm

    היי נטלי,
    בדיוק היום נדרשתי לנושא הביקורת בהקשר אחר ובעניין אחר וכתבתי למישהו שלפי מיטב הבנתי אין אדם שאסור לבקר אותו, כלומר שהוא חסין מראש מפני ביקורת, ומכאן, גם שאין אדם שאפשר למנוע ממנו לבקר. זה בעיניי א"ב של חופש הביטוי. באופן אישי כשמישהו דורש ממני לא לבקר, ולא משנה מה ומאיזו סיבה, מיד מתעורר בי חשד שיש כאן עניין עם אדם שמעניק לעצמו "זכויות יתר". נדמה לי שגם כאן זה המקרה.
    לגופו של עניין: ברור ומובן שזכותך לבקר, ובמקרה הספציפי הזה של ספרות העוסקת בארכיאולוגיה – זה אפילו מתבקש 🙂

  • טל  On פברואר 16, 2012 at 5:18 pm

    תודה על הרשומה הזאת, תגובותיה ושלל קישוריה

  • nataliemessika  On פברואר 16, 2012 at 6:21 pm

    תודה לחני וטל. נדמה לי שאנחנו מנסים לייצר כאן אלטרנטיבה לצורת השיח הקודמת שהיתה תלויית בריתות ו/או יריבויות בין "קליקות" כאלה ואחרות. איש לא משלם לנו עבור הדברים שאנחנו בוחרים להעלות בבלוג ועל כן אנחנו חופשיים לכתוב כאוות נפשינו. כמובן שזה דו-כיווני, וגם בלוגרים חשופים לביקורות, שזה בסדר גמור. לכן הדיון "מי שמך" לכתוב או לבקר הוא אנכרוניסטי לגמרי.

  • אמנון נבות לשועי  On פברואר 16, 2012 at 7:16 pm

    "הקורא המודע יתייחס בחשד עמוק לסופרים הכותבים על ארצות רחוקות ומקומות קסומים.במקרה הטוב
    הם לא היו במקומות האלה כלל ועיקר.מוקד הבעיה היא שרק מסעות כאלה יובילו אותם לכתוב איזה בוקי סריקי"
    (קארל קראוס)

    הויכוח,שועי,אינו על עודפות ערכן של תרבויות מסויימות על אחרות.אבל הויכוח הוא כן על ההקשר.
    הספרות העברית התפתחה בקונטקסט מסויים.זה אינו עולה על קונטקסט אחר "אפריורי".
    אבל,אם מבקשים הקשר אחר,צריך לנטוע אותו,ומעל לכל – ללמוד אותו על בוריו.אני יכול להניח
    שמשורר ניגרי מסויים,בהקשרו,אינו נופל מזך או מכל מי שתעלה על דעתך.

    אם נראה לך שהתרבות הקונגולזית ושירתה עדיפה – בבקשה.בצע שינטוע ארוך טווח.וזה לא פשוט –
    להפנים תוכנה אחרת במערכת.ודאי ידוע לך טוב ממני.לספרות העברית הקשר מסויים בן מאה ושלושים או ארבעים שנה לפחות שעברה תהליך שלם (מן השוליים אל המרכז וחזרה אל השוליים של התודעה
    השלטת).אם סבורה פדיה היקרה שקל לטאטא את גווית הכלב הגוסס ולהעמיד במקומו השד יודע
    מה,הרי שהיא חיה בטעות.הגוויה הזאת (כמו במחזה המפורסם של יונסקו) מתנפחת בלי הרף.

    "תפישת היהדות" (למשל) שאתה מונה בפדיה זרה לתפישה הקיימת אפילו בכתבי עגנון: עגנון הוא
    למרות דתיותו סופר מודרני (במסורת הרומאן האוסטרו הונגרי).הספרות אינה שרת של תפישות דתיות
    | מיסטיות| אגנוסטיות|ואפילו תפישות בדבר קידוש כל חי,כולל חתול רחוב באר שבעי שלוד,אלא להפך : כל אלה הם תפישות בשירות הספרות,אפילו אצל עגנון ! ואפילו הכלב בלק משרת את הספרות ולא להפך. ואת התפישה הזאת אפילו פדיה החביבה לא תשנה בקלות.

    והעניין הוא אינו "הירארכיות מובנות" בתרבות העברית,אלה חדלו מלהתקיים קיום פעיל,אבל יש להן
    תוקף (סביל) של גוויה שלא קל להופכה,לא במחי מקלדת.

    ועם כל הכבוד והערצה לפדיה,היא לא עגנון ולא מגיעה לקרסולי נעליו (אפילו נתפשר על נתן זך: אבל גם
    נתן זך,בבואו לבצע היפוך פוזיציה,הצטיין מאוד בלמידת הפוזיציה הקודמת ע ל ב ו ר יה, בניגוד לפדיה,
    שאין לה לא מרחב הידע ולא היכולת לבצע קידוח עומק בטקסטים ש א י נ ם מיסטיים קבליים.)

    כמובן,שה"תורה" על רגל אחת שלה תמשוך את הקצף שעל פני המיים במרחב הקיברנטי הגועש
    תקתוק מקלדות ,מקרא שטחי, היתפשות ל"עדכני" ועודפות של "ניו אייג'" שלא נמצא לה "תיעול איכותי".

    בלי כל קשר לספרה של פדיה,שיש בו פוטנציאל (אסתטי וחברתי יותר מספרותי אמנותי),אבל אין בו כדי לקרוא תגר על מרכזיה הקשיחים של הספרות העברית החדשה.

    (צא ולמד כמה קשה לשוות חזות אמינה כלשהי לרומאן טריוויאלי העוסק בחיי המיטה של ארכיאולוגים
    בתחפושת היסטוריונים! והדברים קל וחומר.)

    אני עונה כאן,בהמשך,לבקשת ה"לורד אוף לנד" שלנו,בעלת הבלוג

  • שועי  On פברואר 16, 2012 at 9:33 pm

    אמנון, כנראה שישנם דברים שאיננו יכולים לראות עין בעין, אבל על דבר אחד בלבד רציתי בכל זאת
    להעיר, חביבה פדיה היא פרופ', ראש מרכז לחקר יהדות המזרח, עמיתה בכירה במכון ון ליר בירושלים, חוקרת קבלה שאינה קוטלת קנים כבר כעשרים ומשהו שנים, שפרסמה עד כה חמישה ספרים אקדמיים, חלקם בהוצאות מובילות בארץ ובעולם ועשרות מאמרים בכתבי עת ובאסופות מאמרים מן השורה הראשונה– לשייך אותה ל"ניו אייג'" או ל-"תורה על רגל אחת" קצת לא שייך הנה; כלומר, מוטב שתמעט מכישרונה הספרותי או מתרומתך (לשיטתך בלבד) מאשר תטיל ספק בידיעותיה או בכישוריה ההגותיים, משום שהדברים קצת סלתי סבירים. כמי שעוסק במחשבה היהודית והאסלאמית בימי הביניים ובתקופה הקדם-מודרנית, אני יודע להוקיר את תרומתה של
    מחקריה של פדיה לשיח המתפתח בחקר הקבלה ובחקר תרבויות יהדות המזרח והחסידות במזרח-אירופה.
    ואשר לטעמך, כבר הבינותי, השכם וערב (שם וכאן), כי אינך מחבב/מעריך/מוקיר/מתעניין בחיבוריה של פדיה ורואה בהם סוג של זיבורית ספרותית שזכתה לתשואות מצידם של בורים ונבערים מדעת (כמוני, למשל, הטוען כי "בעין החתול" הוא ספר נפלא– אבל גם מצידם של א/נשים שאללי נודעת השפעתם/ן על חיי התרבות בארץ מעל ומעבר להשפעתי השולית/מצומצמת). ובכן, לא אערער על טעמך ולא על דעתך, שמורה לך הזכות ככל-אדם להעדיף, לקרב ולהרחיק, יצירות אמנות על פי טעמך-האישי ולהינות רק ממה שאתה חש כלפיו הבנה, קשב קירבה.

  • אמנון נבות לשועי  On פברואר 16, 2012 at 10:50 pm

    סליחה,לא פסלתי את יכולותיה של גב' פדיה בשטח המיסטיקה היהודית,הקבלה,חקר החסידות
    וחקר תרבות יהדות המזרח – הללו,אגב,מוכרים לי אך מעט ואין ביכולתי לחוות דעה מושכלת.
    קונם עלי שהיא ודאי מעורה עד דק בתחומים אלה.

    כל אשר אמרתי הוא שבספרות העברית החדשה אינה מעורה במידה מספקת,וליתר דיוק,מהמעט
    שקראתי נהיר לי שהיא כמעט אינה מעורה כלל ועיקר.

    .נקודת המחלוקת היא "עין החתול" ושירה שהיא כותבת.השירה
    חסרת ערך לחלוטין,והספר "עין החתול" מעניין ,מיוחד ובעל פוטנציאל אסתטי רב ורגישות
    חברתית מעניינת,שמקורה הוא דתי (אך לא אמוני,וזה מעניין לכשלעצמו).פוטנציאל "מהפכני"
    אין בו,פואטיקה יחודית – אין בו.עוצמה מצטברת – אין בו.תובנות קיומיות חד פעמיות – אין בו.
    בוננות חד פעמית – אין .אין ודי.

    חמור בעיני שהיא כותבת על ספרות שאין לה בה שום ידע ממוקד בפרמטרים של רוחב ועומק.
    ומנסה לקבוע מסמרות בענייני פואטיקה מרכזיים בלא שתהיה מעורה בתחום.אני משוכנע בכל לבי שלא הייתה מעזה לכתוב מתוך רמה מעין זו של אי ידיעה או ידיעה שטחית על הנושאים המרכזיים של מחקריה ,עליהם היא מתקיימת קיום אקדמי.

    לעניין זה אצטט ברשותך את דודתי הרשעית נוחה עדן שהיתה אומרת "אי אפשר לבלוע הכל
    בחיים,אחר כך עוד יכולים להקיא מזה!"

    לבסוף,אחזור על טענתי ש"טעם אישי" של מבקר הוא רק א ח ד הפרמטרים וכלל לא המרכזי לבחינת יצירות ספרות.מבקר ספרות אחראי לשלומה טובתה וערכה של הספרות עליה הוא כותב.דקויות של טעם אישי אשאיר לך, ברשותך.אתה רשאי לאהוב או לא לאהוב יצירה מסויימת,אני איני רשאי.אין לי פררוגטיבה,כמו שאומרים,להעדיף חתולים על יונקי דבש,מזונם המועדף.(מבוסס
    על תצפיותי המוגבלות בחצרי מהעידן שבו גרתי בבית עם חצר)

    היה בטוב.ברשותך נשום מסך כדי שלא ננצל יתר על המידה את האכסניה שעיקר עניניה
    הוא חקר עתיקות ולא דילמות בספרות.

    • שאול סלע  On פברואר 17, 2012 at 9:03 am

      אמנון שלום

      הכנסת כלה היא מה שאתה מכנה "ספרות היהודים" , היכל הכלים השבורים אינו "ספרות עברית" כפי שאמנון נבות וגיורא לשם מגדירים. היכל הכלים השבורים עניין הרבה יותר את הצרפתים ובראש וראשונה מדלין נז'.

      הספרות העברית על פי גיורא לשם

      ללא משנה,
      את אשר ירצה אמנון נבות להשיב, ישיב הוא.
      אני רק מבקש להטעים את רגש החרדה הקיומית שמפעם בי למקרא הספרות העברית, שאני מתמצא בה לא רע.
      יש ספרויות שמחוייבות מטבע ברייתן לקיום תרבותן. הדוגמאות הידועות הן הספרות הרוסית, במידה מסויימת האנגלית, הספרות האוסטרית (אולי יותר מהגרמנית!) וכו'.
      גם הספרות העברית היתה מסורה בכל מאודה (מימי התנ"ך עד לפני שנים אחדות) לקיום התרבות העברית, ואף לקיום הלאומי.
      אני חש שהספרות העברית השליכה מעל גבה את המחוייבות הזאת והוא זונה אחרי כל אופנה זרה וקורצת לכל זר.
      אל הרגש הזה מתלווה רגש אחר, מפחיד אף יותר: החברה הישראלית מתנערת מכל מה שייחד אותנו כחברה וכעם.
      התהליכים האלה מורגשים בחברה הישראלית כבר משנות וה-70 ואמנון נבות נתן להם ביטוי בעשרות מאמרי ביקורת בעתונים ובכתבי-עת מראשית שנות ה-80 ואילך.

      קישור לדיון אודות ספרות היהודים בקישור הבא

      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=228&itemID=17436

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: