משמעות הקיום בעולם של אי/פשר

אחת הפריבילגיות השמורות לבן מהגרים דור ראשון היא הידיעה העמוקה הבלתי ניתנת לערעור שהעולם עשוי מלבני בנייה מוצקות שעל כל אחת מהן נכתב "אי-אפשר" או כפי שאבא שלי היה מרבה לומר : איפשר. איפשר וזהו. איפשר לבחור איפה רוצים לגור כי ככה החליטו בשבילנו במשרד הקליטה, איפשר לבחור איפה לעבוד כי זה מה יש כאן  ובעיקר איפשר להתווכח עם הפקיד אחרי שעתיים ארוכות של המתנה שאומר אגב לעיסת כריך סלאמי ענק: מצטער מאד, תבוא מחר. כבר אין קבלת קהל.

שלא נדבר על כל האיפשרים שעליהם נלחמתי כילדה ואחר כך כנערה סוררת ומרדנית. כשהיו טורקים בפני את הדלת, הייתי מחפשת חלון. מטלטלת ומנענעת בעקשנות עד שלאט לאט היה נפתח. כשלא היה חלון, הייתי מטפסת על הגג. לפעמים הייתי מוצאת ארובה מפויחת שדרכה יכולתי להשתחל פנימה. כשגם הגג היה חסום הייתי מוציאה את חפירה. אני חושבת שבדיוק בגלל זה הלכתי ללמוד ארכיאולוגיה, רק כדי לחפור מחילות שדרכן בהתגנבות יחידים, ביקשתי להסתנן פנימה, אל לב-לבו של האיפשר כדי לערער אחת ולתמיד את אבני יסודותיו המוצקים, האימתניים כל כך. ושם בתום חפירה עיקשת מכוסה עפר רטוב מיזע ודמעות הייתי מתמלאת פתאום בתחושת פליאה ועונג  על המקום החדש והבלתי מוכר שגיליתי לפתע: סליחה שעשיתי לכם חור באמצע  הסלון, זה לא היה בכוונה. פשוט לא נתתם לי להיכנס בדרך הרגילה.

אתמול אגב נסיעה סתמית, קרוב לצומת מורשה, פתאום תפסה אותי מחשבה חדשה לגמרי: אולי אחרי הכול אני לגמרי טועה והאיפשר גדול על האפשר? אולי באמת איפשר לנצח את המערכת, איפשר לשנות קיבעונות, איפשר לעורר אנשים לעשות דברים שאינם רוצים או מורגלים בהם?  הרי איפשר לשלם חשבונית אלא בשוטף + 60 או 120, איפשר לשנות את השיטה, איפשר לנצח את הכלכלנים, את הפוליטיקאים, את הפקידים, את הבנקים, את הכללים והחוקים. גם איפשר להעלים צלקות מהעבר, איפשר לשנות החלטות שגויות בדיעבד. איפשר לעצור את הזיקנה, את הדעיכה האטית של הגוף. ואם זה המצב ככל הנראה, אז מהי המשמעות של החיים האלה בכלל?

החלטתי להתקשר לא', חבר נפש יקר ושאלתי אותו את השאלה הגדולה והיחידה שראויה להישאל והוא ענה: וואלה, אני לא יודע נשמה שלי. אין לך מושג כמה פעמים אני שואל את עצמי את השאלה הזאת בזמן האחרון. אשכרה אני לא יודע. הוא שחווה פסגות שאין גבוהות מהן ותהומות עמוקים ונוראים לא פחות ובכל זאת התעקש בכל פעם לקום מחדש על רגליו מאיזשהו כוח טמיר ומופלא.  בשביל מה? לא ברור. בסוף השיחה הוא אמר: תבטיחי לי דבר אחד, ברגע שאת מוצאת משהו תתקשרי אלי, טוב?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shaultweig  On פברואר 24, 2012 at 9:03 am

    נטלי

    "הוא שחווה פסגות שאין גבוהות מהן ותהומות עמוקים ונוראים לא פחות ובכל זאת התעקש בכל פעם לקום מחדש על רגליו מאיזשהו כוח תמיר ומופלא." ,מתאים כמו כפפה ליד להפרעה דו קוטבית. אם חבר הנפש לא חווה אפיזודה דיכאונית אלא ניצל בדרך נס ממלאך המוות, זה לא בדיוק מתאים למשפט שרשמת.

  • יריב  On פברואר 24, 2012 at 9:17 am

    אקהרט טול היה אומר: משמעות החיים היא קריאת התגובה הזו עכשיו, ברגע זה.
    אוהב אותך.

  • שוֹעִי  On פברואר 24, 2012 at 12:53 pm

    נטלי יקרה, תודה רבה על רשימה רגישה ויפה נוספת. אני קצת בוחר לפעמים שלא לרצות הרבה וגם
    לא לצפות. להבין ולדעת שישנם חלומות שכבר לא יתגשמו אבל לנסות ולחתור להתממשותו של חלום
    אחד בכל פעם. כל זמן שאפשר מדי פעם לצאת לטייל. לשבת על ספסל ולהאזין לציפורים. לאהוב בני אדם קרובים, לשחק עם ילדים (ולנסות לקיים עבורם עולם יותר-טוב, גם אם אי אפשר להבטיח את זה אף פעם), לחייך מחתול חולף או מצחוק של תינוק או מפריחה של עץ- הדברים עדיין יאירו את פניהם. האדם אינו צריך הרבה כדי לחוש אושר-יחסי. במידה רבה השאיפה לתיקון-עולם היא אוטופיה
    וגם החלודה איננה נחה לעולם. מוטב לאדם להיזהר שלא יקלקל-עולם מאשר לרצות לתקן ולתקן,
    כי בסופו של דבר אדם כזה רוצה ורוצה, וכשמכלל רצונותיו הוא מצליח לממש מעט מדיי גועשת בו עצבות ותחושת ריקנות וחוסר-משמעות.
    אני מעדיף מינוריות ועדינות גם באשר לרצונותיי ותקוותי מן העולם.

  • nataliemessika  On פברואר 25, 2012 at 6:06 pm

    שאול – יש משהו במה שכתבת. יחד עם זאת לא מעט אמנים גדולים סבלו כנראה מאותן תופעות ואולי זה מה שאיפשר ליצירות שלהם להיות עוצמתיות כל כך.

    לאיש שלי – ♥ ♥ ♥

    לשועי היקר – באופן לא בלתי צפוי כנראה, השבת הזו היתה בסימן של חיפוש ומציאת או אי-מציאת משמעות אחת ברורה ומוחלטת. החל מהביקור בתערוכה של אליסיה שהיתה עוצמתית בצורה יוצאת דופן, אח"כ בקבלת השבת השכונתית ברחוב נורדאו שבה זכינו לשמוע סיפורים אישיים משני משתתפים – האחד שכל את אחותו החיילת בפיגוע בבית ליד לפני 17 שנים (נערה צחקנית, אוהבת חיים ופעילה במר"צ), וסיפור של בחורה צעירה שסבתה שגרה בשכונה ונהגה לפקוד את מאהל המחאה נפטרה השבוע. במקום לשבת שבעה בבית, היא ביקשה להקדיש לה שיר, את "קול גלגל" של שוטי הנבואה שהסבתא שלה אהבה מאד, אף על פי "שמה ליקית מוינה ולמוסיקה אוריינטלית צעירה". כולנו מחינו דמעה.

    עוד הספקנו בשבת לראות את ד"ר פומרנס החדש של אסי דיין – סרט על פסיכולוג שנותן שירותי התאבדות מהקומה ה- 12 בביתו תמורת 100 ש"ח לכל קומה+שעת טיפול. אלפיים ש"ח והמוות שלך מובטח. סרט גרוטסקי, מצחיק ומוזר לגמרי.
    לפני שנכנסנו לסרט פגשנו במקרה חבר טוב, צלם שמלמד בבצלאל, וגם אתו גלגלנו שיחה על משמעות החיים, האמנות, הביקורת בעולם שבו הכל אפשרי והחופש לעשות הכל שכבר לא ממש מרגש אף אחד. אז מה נותר? כלום כנראה. או שאולי לנסות להכיל את החופש המוחלט הזה.

    זהו וקינחתי את השבת בתגובה היפה שלך שנתנה לי עוד משהו להרהר בו והפעם בנימה אופטימית לתחילתו של (עוד) שבוע חדש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: