צופן דה-מיצי

הכול התחיל לפני כמה חודשים בליל חורף אפל וקר. ישבתי מול המחשב, מחטטת בין כתביו המיסטיים של הלורד אוליפנט לציוריה הלא פחות מיסטיים של רעייתו אליס, והנה הנייד שלי מתחיל לרקד, מציג מול עיניי מספר לא מוכר עם קידומת בינלאומית ארוכה.

"ד"ר נטלי מסיקה הארכיאולוגית ?", "כן, זו אני. במה אוכל לעזור"? ואינטנסיבית קמתי ממקומי. מין רפלקס בלתי נשלט כזה שנשאר לי מימי הצבא. על הקו היה במאי ויוצר סרטים מאד מוכר שמרבה לעסוק בנושאים שקשורים לארכיאולוגיה. "יש לנו הצעה בשבילך. אנחנו רוצים לשלוח לך קישור לסרט שעומד לצאת בקרוב בערוץ דסקוברי ונשמח אם תסכימי לצפות בו ולחוות עליו את דעתך, תמורת תשלום צנוע כמובן". "כמובן", אמרתי והתכוונתי בעיקר לחלק האחרון של המשפט. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מקבלת תשלום עבור צפייה בסרטים. אם אין כסף – לא רואה.

"אבל יש תנאי אחד", הוסיף הבמאי, "את צריכה לחתום לנו על חוזה סודיות. המזכירה שלי כבר שולחת לך את המסמך במייל. תחתמי עליו לפני שאנחנו ממשיכים לדבר". הסתכלתי ימינה ושמאלה ווידאתי שכל אחד מהנוכחים בחדר עסוק בענייניו. סברתי שמוטב שכמשנה זהירות, יחול ערפול מוחלט גם על הסכם הסודיות הנ"ל.

ובכן מאז אותו ליל סגרירי מר ונמהר התהפכו עלי ימיי ולילותיי לחלוטין. שקעתי שלא בטובתי בעולמות אפלים שצופנים בחובם גילויים מרעישים ביותר, שיעוררו מן הסתם מהפך תיאולוגי גדול,  או למצער, יגרמו לכאב ראש לא קטן לכל מי שנתן את ידו לסרט כופר זה. אבל אני לא קשורה, ביקשו ממני לצפות, אז צפיתי, ביקשו חוות דעת בכתב, אז חוויתי. זה הכול.

נקודה שנייה והרבה יותר מדאיגה היא מה יהיה עם האנשים בגלימות השחורות וכובעי הברדס המחודדים. מאז אותו לילה אני יכולה לחוש בנוכחותם בכל מקום כמעט, במיוחד עם רדת החשיכה, אורבים בדממה וממתינים להזדמנות נאותה, להיסח דעת רגעי כדי לעוט עליי ולגרור אותי למרתפיהם החשוכים, לענותני בשאלות גדולות ממידתי ועוד בלטינית ימי ביניימית קשה להבנה. ומאחר שכבר צפיתי בסרט או שניים בימי חיי (רק בתשלום כמובן), החלטתי הבוקר לעשות מעשה ולהשאיר לאהובי כמה סימנים כדי שבשובו מיום עבודתו לפנות ערב, יוכל לצאת לחפש אותי במידה ואעלם לפתע כאילו בלעה אותי האדמה. אז קודם כל מיקמתי את החתולה במרכז החדר ולמרות התנגדותה העיקשת הצלחתי אחרי מאבק ממושך, לשטח את איבריה לפי ארבע כנפות תבל. לצערי התקבלה צורה לא אצילית במיוחד. את הזנב כיוונתי בזוית 12 מעלות מקו המשווה רמז ל-12 תלמידיו של המושיע, הישר לכיוון  המטבח. על השולחן שמתי ביצה רמז לסעודת הפסח וקצת ימינה ממנה – מזלג המופנה לכיור. באופן פלאי ועלום בדקה מסוימת ביום, אפשר לראות קורלציה ברורה בין טיפות המים שיורדות מהברז לזרמי המים שיורדים מהצנרת הקבועה שבמכונת הכביסה. זה לא מקרי. שהרי אין דבר מקרי בעולם הזה.

אני יודעת שזה לא פשוט לתת רמזים מורכבים כל כך לקיבוצניק דור-שלישי אז הוספתי פתק יותר פרוזאי מוצפן בכתב ראי שאומר כך:  אהובי – יצאתי לספרייה. לא היה לי זמן לבשל היום, אז תכין לך חביתה. הכיור שוב נסתם שלא באשמתי, וצריך גם לתלות כביסה. נשיקות.

נ.ב: אם האח וילאם מבסקרוויל מתקשר תגיד לו שלקחתי אתי חוט מספיק ארוך כדי שנוכל גם לצאת משם. אל תדאג, אחזור בערב, אם לא יקרה לי משהו נורא.

(ומי שרוצה לדעת על מה המהומה – הנה כל הפרטים כאן)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • nina ramon  On פברואר 29, 2012 at 7:57 am

    החתולה מקסימה (-:

  • Gali Weinstein  On פברואר 29, 2012 at 10:18 am

    היית בבנין בארמון הנציב? מעניין אם בלילה עולות רוחות רפאים לדירות. אילו אני הייתי גרה בבנין הזה כבר מזמן הייתי מוכרת את הדירה שם. לכי תדעי מה עולה שם בלילה לשכנים ומדבר אליהם…
    כתבת: "מאז שאני זוכרת את עצמי אני מקבלת תשלום עבור צפייה בסרטים. אם אין כסף – לא רואה". מצויין! אסור לעבוד בחינם. תמיד מנסים לקבל מדוקטורים מאמרים בחינם וייעוץ בחינם ובתמורה מבטיחים לך פרסום. הפרסום הוא לא תמורה. רק תשלום הוא תמורה.

  • שוֹעִי  On פברואר 29, 2012 at 12:20 pm

    נטלי יקרה,
    אם איני טועה יעקובוביץ' כבר הוביל איזו סדרה ששודרה בערוץ הראשון, וכללה לעתים הסקת מסקנות די שערורייתית שהחליפה לעתים קרובות מדיי בין ייתכן, אפשרי ו-Wishfull Thinking
    ובין הודאות השלימה. מבחינה זאת דומה כי מעצב(נ)י הסדרה אמנם ניסו לרכוב על הצלחת "צופן
    דה וינצ'י", "אינדיאנה ג'ונס" ודומיהם. אני מניח כי יש לסדרה כזאת ביקושים ערים בקרב נוצרים-אוונגליסטים, מורמונים, ודומיהם, ואצל כל נוצרי מאמין שרוצה להאמין. כלומר ברור הוא שכל ממצא ארכיאולוגי שנושא שם שהוזכר בברית החדשה קשור בלעדית לאותו האיש ולחבריו/אויביו, אחרת איך היינו יודעים שישנה השגחה אלהית ואיך היינו יודעים שישוע עומד לחזור…בארה"ב רווחת כבר שנים מוסיקת רוק ופופ עם תכנים דתיים, וכנראה צריך גם טלוויזיה דתית שמביאה את סודות הנצרות של ההולילנד. זה בסדר, יהודים צריכים להתפרנס, וגם נראה שיעקובוביץ' באמת מאמין במה שהוא עושה.

    חבל שאי אפשר למצוא את מטה משה רבנו, את סולמו של יעקב, את המאכלת של העקידה, את חושן אהרון הכהן, אבל ניתן להתפרנס היטב (אני מניח כאן רעיון) מכתיבת רב-המכר "צופן הרב קוק" או
    "מגילת רבי נחמן" או "אוצר החבדניקים". לא טוב כמו בארה"ב (בכל זאת יש יותר נוצרים מיהודים).

  • nataliemessika  On פברואר 29, 2012 at 3:04 pm

    לנינה – החתולה מוסרת גררר… בתגובה

    גלי – לא הייתי שם, גם מפני שאין כל כך מה לראות. כשהסרט המלא ישודר, תוכלי לראות איך שמחה וצוותו הצליחחו לחדור לתוך המערה בעזרת מתקן רובוטי שנבנה במיוחד. כל המסביב של הסרט הוא לא פחות מעניין מהתגלית עצמה.

    שועי יקר – אכן ישוע מנצרת הוא עדיין הדמות הכי פופולארית בעולם (קרוב לביטלס..) מה פשר הטרוף הזה, קשה להסביר. אולי אדבר על זה בערב שגיא חג'ג' מארגן בסוף החודש הקרוב שיוקדש לעיר ילדותי (ותודה על ההפנייה).
    לגבי כל הממצאים שמינית תתפלא, תתפלא, כבר מצאו דברים מוזרים מהם. האם ידעת שבכנסייה נדחת בעיר קטנה בטוסקנה מחזיקים בגולגלתו של יוחנן המטביל כשהיה בן 8?

  • שוֹעִי  On פברואר 29, 2012 at 3:38 pm

    נטלי, אני שמח שהוא הגיע אלייך… (-:

    אין לי ספק שהכנסיה הקטנה בטוסקנה מחזיקים את גולגלתו של יוחנן המטביל, שהיה נוהג לטבול
    את הביסקוויטים היישר בקקאו (שאגב הובא לאירופה רק אחר גילוי אמריקה). קדושתו באה לו משום
    שויתר על קריאת עיתונים לצד זה, ובמקום זה היה שונה את האוונגיליון, חזור ושנן, ואף על פי כן מעולם לא התיז ולו מעט מן הקקאו בשעה שהיה מטביל בו את ביסקוויטיו ולא היה לו מעולם רבב על חולצתו. יש אומרים היו אלו רקיקים שהוא הטביל בקקאו, אבל אני הולך על הגרסא הנאמנה יותר בקרב בני מסדרנו, הגורסת כי היו אלו ביסקוויטים פשוטים בטעם חמאה או וניל.

  • nataliemessika  On פברואר 29, 2012 at 6:20 pm

    נתת כאן פרשנות חדשה שלא לומר חדשנית לאחת הדמויות המרכזיות בהיסטוריה.

    וחוץ מזה חשבתי שהאנשים במסדר של מחבבים בסקוויטים בטעם ערק או אוזו (-:
    (לפחות זה מה שראיתי בפעם האחרונה שהתכנסנו … )

  • galit zarhi  On פברואר 29, 2012 at 6:27 pm

    חה, חה חה. נטלי התיאור המשעשע העלה חיוך על שפתי. מיקום זנבה של החתולה אכן חשוב מאוד. יש להודות לה על שיתוף הפעולה!
    אגב "במקרים" מסוג זה תמיד רצוי לשרטט את מעגל החיים. הרי אם יחליטו לובשי הגלימות וחובשי הברדלסים לבקר כיצד תתגונן החתולה?

  • שוֹעִי  On פברואר 29, 2012 at 9:23 pm

    נטלי, אני אמנם מאוד מחבב ערק או אוזו, אבל אני חושב שפעם האחרונה שהתכנסנו לאחר ערב הזיכרון לנדב בתל אביב הזמנתי דווקא בורבון (ויסקי מעושן, העשוי מתערובת דגנים, החייבת לכלול %51 תירס לפחות, מה שלמעשה הופך אותו לסוג של ויסקי תירס). אבל אני יותר מדיי אוהב בורבון מכדי לטבול בו ביסקוויטים.

  • nataliemessika  On מרץ 1, 2012 at 5:38 am

    גלית – יותר משאני חוששת לגורל החתולה – אני חוששת לגורלם של לובשי הגלימות. ממש – ממש לא שווה להם להתעסק אתה !

    שועי – אין לי ספק שנדב אהובנו שמח מאד על הבחירה המצויינת שלך להתייחד עם זכרו..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: