הטנק

כשהיו שואלים אותי בילדותי איפה אני גרה הייתי עונה: בשכונה דרומית. בקסבה. ליד הטנק. כל אחד בנצרת-עלית (המכונה בשם המקומיים נ-צרת במלרע) ידע איפה זה הטנק. מתישהו אחרי מלחמת יום הכיפורים, מישהו, לא ברור מי, החליט לשדרג את חצר המשחקים היחידה של הקסבה בטנק שלל סורי. עבורנו הילדים זו היתה תוספת משמעותית ומרגשת לשתי נדנדות הברזל החלודות שהוקפו בשיחי ערבה נמוכים על משטח חצץ דוקרני.

באלבום המשפחתי השתמרו הרבה תמונות שצולמו על רקע המונומנט האימתני הזה מפרקי זמן שונים: תמונה אחת על הצריח בשער פרוע עם שני אחיי, בתמונה אחרת בחזית עם כל החברים במסיבת כיתה ותמונה נוספת עם קרובי משפחה מצרפת. אחי הגדול הכי אהב להיכנס פנימה לתוך בטנו המשוריינת של הטנק, להשקיף על האויבים מבעד הכוונת האטומה כדי לתת לנו פקודות מבצע בקול תקיף וסמכותי. אחי הקטן הכי אהב להתיישב ברגליים פסוקות על קנה התותח החצי מורם כדי לעשות קולות של הפצצה על הבית ספר והמורות החביבות עליו. אני בעיקר אהבתי לעלות ולרדת, לטפס ולהחליק כל פעם מכיוון אחר כדי לנתר בקפיצות צפרדע על משטח החצץ הדוקרני.

כשהקרובים מצרפת היו חוזרים לבתיהם בפריז עם תמונות של בני המשפחה על רקע האטרקציה – הם היו מספרים לקרובינו האחרים איך ליד הבית של ברנרד וקולט מסיקה החלוצים מנצרת- עלית  יש טנק, טנק אמיתי !  יתרה זאת, במלחמה האחרונה הטנק הזה הגן על הבית מפני פולשים ערבים ! לא תאמינו מי נהג בטנק הזה… כן, כן.. כל הכבוד למשפחתנו הישראלית!

הטנק ליווה אותי גם כשהתבגרתי בתיכון. עם החבר הראשון בגיל 16 היינו נפגשים בירכתיו, בצלו, בשקט בשקט כדי להסתתר מהחברים. ופעם במריבה הראשונה לפני כשנפרדנו וחזרנו ונפרדנו וחזרנו הוא צעק לי : מה? היא אמרה שאני בוגד בך?! שקרנית! רק הלכתי אתה לראות את ההופעה של תיסלם, נשבע לך לא עשיתי אתה כלום ! את לא באת אתי כי היית חולה, זוכרת? זה לא אשמתי. אחרי ההופעה רק ליוויתי אותה הביתה. נשבע לך, לא נישקתי אותה ולא כלום. אז מה אם גילה ראתה אותנו, זאתי סתם מקנאה, היא מתה לסכסך בינינו. את לא מאמינה לי? לא?! טוב אז אני הולך. אני הולך לקחת אצטון מאימא שלי ואני הולך לשתות אותו ואני הולך לשכב ליד הטנק ואני הולך למות לאט לאט. כל פעם שתעברי ליד הטנק ליד הבית שלך תזכרי בי. ותזכרי איך מתתי בגללך.

הטנק היה הדבר בראשון שהיה נגלה לעיני כשהייתי מטפסת במדרגות האבן הרבות מתחנת האוטובוס עד לקצה הקסבה. מכונת הרג מגושמת, אטומה, חסרת ערך, תקועה במגרש משחקים לא לה. אף פעם לא הקדשנו מחשבה על האנשים שהיו בו פעם. אנשים אמיתיים שאולי נהרגו בתוכו באותה מלחמה, אנשים שמתו בגלל הפצצות שנורו מלועו הפעור והקר. בשבילנו הוא היה רק ציון מקום בשכונה נטולת שמות רחובות, קישוט יחידי בסביבה נטולת רגישות אסטטית, מתקן  יחידי במגרש משחקים עצוב ומוזנח בעיירה נטולת  קשרים עם  הכפרים והיישובים שסביבה.

מתישהו לא זוכרת מתי, אולי לפני עשר שנים בערך, מישהו החליט לפנות את הטנק ממגרש המשחקים היחידי של הקסבה שבשכונה הדרומית. יחד עם ראש העיר המיתולוגי מזה שלושים שנה, אולי התחלף גם האחראי על הגנים הציבוריים. היום כל שנותר הוא רק מגרש חצץ דוקרני, שיחי ערבה מאובקים וריח געגוע מתקתק ועצוב למשהו שהיה ואיננו עוד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שוֹעִי  On מרץ 5, 2012 at 7:59 am

    נטלי יקרה,
    אצלנו בגבעתיים היו שני מונומנטים: הוואדי (שהוא כבר שנים בנוי ומכוסה בטון) וככר נח שהצטיינה בסוג של אנדרטה לזכר נח (אני לא מצליח להיזכר איזה נח) שזכתה אצלי לכינוי "הקבר". הרבה פעמים בדרך ליציאות או לסניף הנוער העובד היינו נפגשים "על יד הקבר". הרבה מאוד חוויות נעורים התחילו וגם נגמרו על יד "הקבר" (שם גם לפעמים היינו מתפזרים).

    כמובן, יש בה גם את האנטנה של משרד התקשורת ואת מצפה הכוכבים, אבל הם לא היו נמצאים בדרך לשום-מקום. יש לי עוד זכרונות מהתקופה שבה היו בגבעתיים חולות ואפילו שרידים של מחנה בריטי, אבל הם כבר הפכו לפני שנים לפרוייקטי נדל"ן מניבים.

    לא נתתם לטנק שם? (משהו כמו "חֶדֶק")

  • שרון רז  On מרץ 5, 2012 at 8:27 am

    פוסט יפה. רגיש. מעניין מי החליט להעיף בסוף את הטנק משם ולמה. כלומר, מלכתחילה זה משהו ביזארי לשים טנק בגן שעשועים, מלמד על ישראל המיליטריסטית של פעם, אבל היי, ישראל גם כיום מיליטריסטית לא פחות. ובכל זאת, בגלל שהוא היה שם עשרות שנים נוצרה לו מיתולוגיה כפסל שם אז למה להוציא אותו. אין המשכיות, הכל רעוע, כל יום יכול להשתנות משהו, אין דבר אחד יציב. שעשע אותי זיכרון המאהב עם האצטון והאיום.
    יפה גם מה ששועי כתב בתגובתו. האם גם ה"קבר" הזה נעלם? על הבונקרים והשרידים הבריטיים שמעתי רבות, לצערי לא הגעתי בזמן.
    אבל הנה צילום לסיום מ-2010 של טנק אחר, במושב בית נחמיה, שצילמתי:
    http://www.disappearing-architecture.co.il/archive_inner.asp?type_id=5&area_id=156&sub_area_id=598&index=7

  • shaultweig  On מרץ 5, 2012 at 9:08 am

    נטלי

    את מספרת על דבר שקרה אולי קודם. בעקבות מלחמת 67 נכתבו שירי תועבה כמו גבעת התחמושת,בהאחזות הנחל בסיני או השירים הפשיסטים של נעמי שמר. בעקבות מלחמת אוקטובר נכתב השיר אנחנו ילדי חורף 73, ולא יצאו אלבומי מלחמה

  • nataliemessika  On מרץ 5, 2012 at 9:13 am

    שועי יקר – וואדי? קבר? ועוד בלב גבעתיים? האמת שזה לא ממש מפתיע שכן בכל הערים של פעם היו מן מקומות ספר כאלה, בקצה היישוב בשוליים והיום – יש בעיקר עוד ועוד בתי קומות, כבישים ובטון.

    תודה שרון. עכשיו כשאני חושבת על זה, זה באמת ביזארי לגמרי. אני תוהה אם זה נפוץ בעוד מקומות בעולם. אבל נדמה שכבר כל כך התרגלנו לראות כלי מלחמה בסביבה האזרחית שלנו – עד שזה לא מרגש אף אחד – לא טנקים במגרשי משחקים, לא עציצי קוצים מתרמילי פגזים במרפסת ולא מאפרות מתרמילי כדורים.

    וחוץ מזה כרגיל- יופי של תמונות!

  • nataliemessika  On מרץ 5, 2012 at 9:22 am

    שאול-
    הגענו לארץ לנצרת עלית רק בסוף 69. אני זוכרת את התקליט "ירושלים של זהב" שהיה לנו בבית עם כל שירי הנצחון מ- 67.
    לא שההורים שלי הבינו את המילים כשקנו את התקליט, אבל אין ספק שהם היו חדורי אמונה אמתית וכנה על כך שהם עושים את הדבר הנכון עבורנו. למרות ההתפכחות שבאה עם השנים הם בסה"כ שמחים בחלקם ולא מצטערים.

  • שוֹעִי  On מרץ 5, 2012 at 9:28 am

    שרון, כשהייתי ילד היה ילד מבית ספרי, שנה מעליי, שברח מביתו, כולנו חיפשנו אחריו באימה (הימים היו
    ימי אורון ירדן ונאוה אלימלך). הוא אותר אחרי כיום ומשהו מסתתר בחלקה 9 (המקום של הבונקרים והבריטים)…בלתי נשכח.

    שאול ונטלי, בימי שירותי הצבאי המצאתי פראפרזה משלי ל"שיר החובש" הידוע:
    "-אחי,אחי שלי, צעק אז הפצוע.
    -יש לך טופס 102? ענה לו החובש".

    ודווקא בדרך לבסיס שבו שהיתי לא מעט האוטובוס עבר ליד גבעת התחמושת לפני שהמשיך מזרחה.

  • שוֹעִי  On מרץ 5, 2012 at 9:31 am

    אה, שרון, זה לא "קבר" זה סוג של מצבה דמויות קבר. אני חושב שכיכר נח נקראה על שמו של נח קליגר שנהרג שם בתאונת דרכים בדרך לאיזו פעולה של "ההגנה" או שאולי מדובר במשהו שאירע בשנותיה הראשונות של המדינה? (לא בדקתי, זה מהזיכרון שמתחיל קצת לזייף, מקווה שלא מדובר במשהו מאוחר הרבה יותר שלא אתפדח…(-:)

  • שוֹעִי  On מרץ 5, 2012 at 9:33 am

    טוב, הנה הסיפור המלא, לא רחוק ממה שזכרתי אבל גם לא ממש אותו הדבר:
    http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?entryId=1794140

  • אסנת  On מרץ 5, 2012 at 3:25 pm

    בתחילת שנות ה-80 (כשעברתי לתל אביב) גיליתי שנהוג להעמיד בחול המועד סוכות טנקים ועוד כלי משחית בכיכר שנקראה אז כיכר מלכי ישראל. את החיילים ששמרו עליהם שיכנו בבי"ס יסודי סמוך. אני לא זוכרת איזה ראש עיר הפסיק את המנהג המגונה הזה.

  • יוסי דר  On מרץ 5, 2012 at 8:09 pm

    "מישהו החליט לפנות את הטנק"? הצחקת אותי.
    גנבו אותו לברזל (כמו את המשוריינים של באב אלוואד).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: