משובשים

אנחנו תקועים בפקק בכביש מספר אחד, הGPS מודיע : מוריד דיווחי תנועה. עוד 7 ק"מ עד ליעד. לא נספיק הוא אומר לי, ואני אומרת, יהיה בסדר, נספיק. הוא בפירוש אמר שצריך להגיע בין 10 וחצי ל- 11 ותראי מה שעה. חוסר אונים, כאב חד מנסר את ראשי. אני שונאת להתחיל ככה את היום שלי. המספרים בשעון מתחלפים בדייקנות מרגיזה, אינם עוצרים לרגע,  התנועה לעומתם – תקועה. אז הוא יחכה לנו כמה דקות, לא נורא, אני מנסה להרגיע והוא אומר : את לא מבינה, הוא יקה. הוא לא יחכה לנו דקה ואנחנו עוד צריכים למצוא חנייה.

 אם היה אפשר, היינו מתקשרים למשרד שלו ומבקשים מהמזכירה: תודיעי בבקשה לאדון פויירשטיין שאנחנו מאד מצטערים אבל נאחר בכמה דקות, יש פקק נוראי בכניסה לירושלים. אבל לא, אין משרד ואין מזכירה ואין חיבור און ליין לאווטלוק שלו. זו רק פגישה בין אב לבנו אחרי הרבה שנים של שתיקה.

***

הוא יושב שם בשולחן הפנימי ביותר, ספל הקפה שלו ריק. אני מזהה אותו מיד: אותן פנים מסותתות, אותו אף-על-פי-כן, אותו סנטר מרובע. הוא לוחץ את היד לבנו ואחר כך לי: לחיצה קצרה, רפה, רק עם קצות האצבעות כמו של אדם שנרתע ממגע. בניגוד לאישי הקירח יש לו שיער אפור דק וארוך, שמסורק לאחור ושפם בוהמייני משתפל תואם. חשבתי כבר שלא תגיעו הוא אומר בטון מאוכזב (שאיחרנו? שהגענו בכלל?) ומציץ קצרות בשעונו. נשארו לנו 20 דקות תמימות. האחות או בעצם החצי האחות שחזרה בתשובה לא תגיע. אחד מהילדים שלהם חולה. יש שם כל כך הרבה, מי סופר. מה תשתו, קפה? המונה דופק. זמן זה זמן וסדר זה סדר.

***

אז מה אתה עושה בחיים הוא שואל את הבן והבן עונה לו במין עליצות שאינה תלויה בדבר. יש לו  מבט כזה אטום בעיניים כשהוא מסתכל עליו. אולי הוא אומר לעצמו: קיבוצניק –גולם,  נו מה כבר אפשר לצפות, טוב עשיתי שעזבתי אותו ואת אחיו ואת אמו. אולי הוא מנסה לסוכך את עצמו מפני מבטו העגול של הילד שעדיין נוכח בו למרות כל השנים שעברו מאז. מאז שנפרדו דרכם נפגשו פחות ממניין אצבעות  הידיים, וגם אז לפגישות קצרות וקצובות שבהן הרבו לשתוק ומיעטו לדבר. אחר כך הוא עובר אלי, יותר קל. אני מספרת, הוא מקשיב בעניין. כן, גם הוא עסק בהדמיה בתלת ממד כשעבד בטלוויזיה. סוף-סוף יש לי עם מי לדבר, הוא מטיח בבנו כמאשים ושוב מגלה חיוך יציב, שלם בתגובה.  אימא שלך אשכנזייה, הוא שואל ספק קובע. בחצי השעה שבה נכח בחתונה שלנו הוא הספיק לדבר אתה קצת. הוא אומר אשכנז-ייה במלרע, כדרכם של אשכנזים. לא, גם היא מתוניס, כל המשפחה מהצד שלה נראים ככה בהירים.

לפני שאנחנו יוצאים אני מצלמת אותם בסמרטפון שלוש תמונות, אחת אחרי השנייה.  אלו הן התמונות היחידות שיש להם ביחד. מהתמונות באלבום הילדות הלבן נשארו רק פרגמנטים. אם משתדלים מאד אפשר לראות בדל שרוול או קצה זרוע כהה ששרדו את מעשה הגזרה האכזרית במספריים.

  ***

אנחנו יוצאים החוצה אל רחוב יפו, שנראה כמו ענק ישנוני, עם חריצים ארוכים לאורך הגב. מה עם ארוחת צהריים? הוא שואל ואנחנו עוצרים לרגע, מנסים להיטיב לשמוע את השאלה שנשאלה כבדרך אגב. יש ברחוב חבצלת מימין מסעדה קטנה. אני יוצא לסידורים, חכו לי שם, בא נאמר… בעוד רבע שעה.

אנחנו מקדימים ונכנסים למסעדה. בעל בית חביב יושב משועמם מאחורי שורת סירים מהבילים. אנחנו מחכים לפויירשטיין והוא אומר: בטח, שבו, שבו. אתה הבן שלו ? האיש שלי מחייך, מאשר בגאווה. ואני חושבת לי שככה זה – מה שלא יהיה, כל אדם צריך אבא. הנה פה זה השולחן הקבוע שלו. הוא תמיד מגיע בעשרה ל-12 בדיוק.

  ***

מסתבר שלאדון פויירשטיין יש לא רק בית קפה קבוע, ומסעדה קבועה ושולחן קבוע וזמנים קבועים לארוחה – אלא גם תפריט שלא משתנה מזה עשרים שנה, שלוש פעמים בשבוע: חזה עוף בגריל עם סלט ובירה. הוא נכנס, מתיישב בכיסא הקבוע שליד השולחן הקבוע, אלא שהפעם שלא כהרגלו עם  אורחים.

הם יושבים זה מול זה ואני באמצע- חוצצת, מתווכת, מרככת. כמו הארקה בגוף חשמלי טעון מדי, אני מאפשרת להם להיות משהו שלא העיזו להיות זה לזה עד עכשיו. האיש שלי רוצה לדעת איך הגיע לקיבוץ ומה גרם לו להתחבר אליה. למה אתה לא קורה לה אימא? הוא טוען כלפיו ואומר לי: את יודעת שגם לי הוא לא קרה אבא אף פעם? האיש שלי ממהר לתקן את השאלה: אבא איך התחברת לאימא? והמשפט הזה נשמע כל כך מופרך ומשונה בפיו עד שאנחנו לא מצליחים להתאפק ופורצים בצחוק.

ואז באו הסיפורים. מפתיע לגלות עד כמה האיש האניגמאטי והמסוגר הזה משעשע: הוא סיפר על הקיבוץ הנידח שאליו הגיע כעובד חוץ ברפת, על הבדידות והניתוק ממשפחתו, על הפגישה הגורלית  בחדר האוכל בתחילת שנות ה-60, על גילו הצעיר, על אופייה הנחוש שינק את כוחו מאדמות העמק. הוא סיפר גם  על גשם הזלעפות שירד לפתע בדיוק לפני החופה, הציף את השביל ואת השולחנות הערוכים ואת הטרקטור החגיגי עם ערמות החציר שקושט לכבודם. והרי אף פעם לא יורד גשם בנגב, כבר אז היה עליו להבין שזהו סימן רע. הוא סיפר שהאיש שלי היה ילד מופרע, כל הזמן טיפס על קירות וקפץ לבריכה ועשה שטויות. מזל שהיו בקיבוץ אנשים אחרים שידעו להציל אותו בזמן. אחר כך סיפר על הנדודים בקיבוצים ובמושבים בעקבות עבודות מזדמנות, כי האפשרות להיות חבר מן המניין, אפילו לא עלתה בדעתו. וגם על הפגישה האחרונה עם העורך דין מטעם הקיבוץ הארצי שבה נאמר לו שהיא החליטה להתגרש, כפי שקודם לכן החליטה להתחתן, בינה לבין עצמה ועכשיו תחתום פה ופה, לך לשלום, הקיבוץ כבר ידאג לילדים שלה.

אנחנו יוצאים מהמסעדה, עומדים להיפרד והנה עוד הצעה: הוא רוצה לתת לי מצלמת וידאו ומציע שנתלווה אליו  לביתו במוסררה.

***

אנחנו יוצאים מביתו, השעה 2 וחצי אחר הצהריים. עברו 4 שעות מאז מועד הפגישה הרשמית שנקבעה מראש. עכשיו צריך לנסוע למלון, להתארגן ולנסוע לבנייני האומה לתערוכה שלפני המרתון. האיש שלי מציע שניתן לו עותק מהספר "אדמה שחורה". יש לו ספרייה מרשימה בדירת החדר הקטנה שלו. הוא מקבל את הספר בתודה ואני מוסיפה לו הקדשה: לאבא של יריב – בתקווה לתחילתה של ידידות מופלאה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Idit Paran  On מרץ 18, 2012 at 11:37 am

    איך שאת כותבת את זה יפה,

    שרוצים לקרוא עוד

  • גלית, פלורידה  On מרץ 18, 2012 at 4:04 pm

    דמעות. עצוב אבל אופטימי.

  • nataliemessika  On מרץ 18, 2012 at 5:20 pm

    תודה לעדית וגלית

    באמת שזהו רק קצה-קצהו של הסיפור. אולי ארחיב קצת בפוסט אחר.

  • דרול  On מרץ 19, 2012 at 9:20 am

    מדהים.
    עשית לי את היום.

  • דודי נתן  On מרץ 22, 2012 at 3:32 pm

    איזה יופי.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: