ארכיון חודשי: אפריל 2012

מפנקס השירות של סבא

באוגוסט 1939 סבא מקבל צו גיוס בעקבות "מתח פוליטי" (tension politique) שהחל ערב פרוץ המלחמה. הוא היה אז בן 33 , נשוי ואב לשתי בנות קטנות.  בפנקס החוגר נכתב כי גויס במחזור גיוס של ילידי  1922 הצעירים ממנו בגיל.  ראשית נשלח לקו מוצבים על גבול לוב , בדרום תוניסיה. בפברואר 1940 קיבל חופשה ראשונה.  מביקורו זה נותרה תמונה שבה הוא נראה לצד סבתי, דודתי ואמי התינוקת בגן ציבורי.

ביוני 1940 עברה תוניסיה לתחום שלטונה של ממשלת וישי והאדמירל אסטבה מתמנה למושל כללי. כוחות חיל היבשה בתוניסיה שעליהם נמנה סבא כללו 12,000 חיילים ועל פי פקודת מפקדם הגנרל ברה (Barre), רבים מהם חצו את הגבול לאלג'יריה  כדי להצטרף לבעלות הברית. ב- 12 בנובמבר 1940 נכנעו כוחות הים בביזרט לאולטימטום הגרמני ובכך פתחו את הדרך לכוחות הצבא איטלקי הפשיסטי.

בסוף אותו חודש מתפרסם בתוניסיה חוק יסוד ראשון למעמד היהודים. ביוני 1941 מתפרסם צו שני בדבר מינוי מנהלים זמניים על מפעלים של יהודים.  החוקים הללו שפורסמו בעיתונות המקומית, דנו גם בהגבלות על עיסוקיהם.  בספרו של דניאל קארפי :"בין שבט לחסד – השלטונות האיטלקיים ויהודי צרפת ותוניסיה בימי מלחמת העולם השניה"  (תשנ"ג),   נכתב   כי הגורמים שהחזיקו ברסן השלטון המקומי  לא מלאו אחר הפקודות של הממשלה באופן מלא, אם מפני שלבם לא היה שלם עם רדיפת היהודים ואם משום שסברו שרדיפות אלה אינן  משרתות את האינטרסים של ארצם. הסכנה העיקרית  שעמדה לנגד עיני הלאומנים הצרפתים  היתה קיומה של מושבה איטלקית גדולה שמאחוריה עמדה מדינה בעלת שאיפות התפשטות באזור, ולא הקיבוץ היהודי שהיה רובו ככולו אוהד את מולדתם.

יותר משנה לאחר פרסום הצווים  הוחלט במטה הצבאי בביזרט ליישם את ביצועם כלפי היהודים שהועסקו במשרות ממשלתיות. ב 19 במרץ 1942 קיבל סבא מכתב מהרופא הקצין הממונה עליו  קאוזי (CHAUZY) ,  בו נאמר : "אדון אדוארד זיתון הועסק בבית החולים הצבאי של ביזרט מיוני 1932 עד ל 20 במרץ 1942 בתור פקיד מנהלי, תפקיד שממנו שוחרר עפ"י החוק של ה- 3 באוקטובר 1940 (הגבלות הקשורות להשתייכות לגזע היהודי)".  קאוזי מאשר כי במשך כל הזמן הוא עשה את עבודתו נאמנה ועל פי שביעות רצונם של הממונים עליו.

על גלויה שחולקה להם בבית החולים לואי ואיר (Louis Vaillard) ,   ריכז סבא שלוש המלצות. בצדה השני של הגלויה, הודפסה קריאה לניצחון חתומה בידי מוסוליני. מתחת לכתובת הוסיף סבא בכתב ידו :"חבורה של מטומטמים!!" ו"זה הסוף שלו" .

בשנה זו עזבו בני המשפחה את עירם הכבושה ועברו  לביתה של פורטונה- אחותו של סבא   שהתגוררה בחמאם ליף הסמוכה. הם נשארו שם למעלה משנה. בזמן הזה סבא עשה כמה ניסיונות למצוא עבודה חלופית וגייס לצורך זה את מכריו הצרפתים, אך הדבר לא עלה בידו.

בינתיים בגזרת הקרבות באפריקה מצבם של מעצמות הציר הולך מדחי אל דחי.  ב – 29 בינואר 1943 לאחר מסע שהחל באל-עלמיין ונמשך שלושה חודשים, חצו יחידות הארמייה הבריטית בראשותו של מונטגומרי את גבול לוב-תוניסיה. ב- 7 במאי נכנסו היחידות הראשונות של הדיביזיה האמריקאית התשיעית לנמל ביזרט. כעבור 4 ימים חתמו הגרמנים על חוזה כניעה.

במאי 1943 , שנה ושלושה חודשים אחרי שפוטר מהצבא של ממשלת וישי, שב סבא ללבוש את מדי הצבא הצרפתי, והופקד לשרת שוב בבית החולים הצבאי של תוניס.  בסיכום מחברת השירות שלו נכתב כי הנ"ל הועסק ברציפות כחייל שכיר במשרד המלחמה הצרפתי מיוני 1932 עד מרץ 1965.

מזרחיוּת דמיקולו (הרהורים בעקבות מאמריה של אוה אילוז במוסף הארץ)

גם אני כמו רבים אחרים, קראתי בעניין רב את סדרת המאמרים של אוה אילוז במוסף עיתון הארץ על אפליה עדתית בישראל ("עייפנו מהעדתיות", 24.2, "אשכנזים במדינה מזרחית", 16.3, "אפליה: מדריך למשתמש", 4.4). לאלה נוספו תגובות הקוראים, ותגובות הקוראים לתגובותיהם של האחרונים, ודומה שההמולה עדיין שוקקת ויתרה מזאת – היא לא הולכת לשום מקום.

אני חייבת להודות שדבריה של אילוז עוררו בי תחושות הזדהות לצד תחושות עמומות של בלבול: על אף רצוני לא הצלחתי למצוא בי די זעם, די בהירות, די אוטנטיות בנוגע למזרחיות שלי. סוג של מזרחית דמיקולו אני. התנכרתי למזרח והמערב התנכר לי, כתב אלבר ממי בספרו "נציב המלח", ודומה שהתנכרות זו החלה זמן רב לפני שנולדתי, כבר בראשית חייהם של הורי-הורי שבחרו לנקוט צד – להעדיף את הצרפתיות הקולוניאליסטית על פני תרבותם הקודמת שעוצבה בהשפעת העממים והקבוצות שהתגוררו בקרבם: מוסלמים עירוניים, כפריים ברברים, איטלקים, סיציליאניים, מלטזים, ספרדים ומה לא. שקשוקה ים תיכונית.

***

אילוז, כך קראתי בויקיפדיה, נולדה בפס שבמרוקו ובגיל עשר היגרה עם משפחתה לצרפת שם עשתה את לימודי התואר הראשון שלה בפריז בתקשורת וספרות. את התואר השני עשתה באוניברסיטה העברית ואת השלישי בפנסילבניה. כשחזרה לישראל, לימדה באוניברסיטת ת"א ומאוחר יותר באוניברסיטה העברית, שם מונתה לפרופסור מן המניין. העובדה שהתחנכה ועשתה את חוק לימודיה בצרפת ובארה"ב, אפשרה לה להתברג באקדמיה הישראלית בקלות רבה יותר. המסלול הביוגראפי צרפת-ישראל, גם אם הוא כולל תחנת "מרוקו" אי שם בילדותה, עדיף פי כמה על מסלול שכולו ישראל ללא תחנות ביניים

בניגוד למשפחתה של אילוז, משפחתי בחרה להגר לישראל מצרפת אחרי שאחיי ואני נולדנו שם. אחי הגדול הגיע לכאן כשהיה בכיתה ג', אחי הצעיר ואני הגענו קטנים יותר, בגיל 5 ו-4. כל הגירה היא קשה  -אך יש הגירות קשות יותר. מי שהגיע מארצות צפון אפריקה לצרפת בשנות ה- 60- וה- 70 כבר היה מעורה היטב בשפה ובתרבות, פרי שנות השפעה קולוניאליסטית ממושכת של "המדינה האם". המהגרים היהודים מארצות המגרב נטמעו בתוך התרבות הצרפתית הגדולה על יסוד ערכי החירות, השוויון והאחווה של הרפובליקה. הגירתם של הוריי לישראל לוותה בשבר עמוק ומשמעותי מהגירתם הקודמת מתוניס לצרפת, קצת לפני נישואיהם. הזרות, הניתוק, הבלבול שלהם הורגש על ידינו היטב. מסיבה זו אני סבורה שאילוז לא צריכה להתפלא על כך שמספר האינטלקטואלים היהודים ממוצא  צפון אפריקאי בצרפת גדול באופן ניכר וחסר פרופורציות ביחס למספרם בישראל.

נקודה נוספת ששווה לתת עליה את הדעת הוא מצבה העגום של ההשכלה הגבוהה בישראל. לא צריך להרחיב והדברים ידועים היטב לכל מי ששם את רגלו באקדמיה: האטימות, הסטגנציה, הדיכוי היצירתי, העדר המעוף, תקרות הזכוכית  ומה לא. יש שמתפלאים על מספרם הנמוך של קבוצות מוחלשות בעמדות בכירות ואני דווקא מתפלאת על  אותו מיעוט קטן ועיקש, שכנגד כל הסיכויים, מצליח מדי פעם להשתחל פנימה , אל לב המאפליה שאין אכזרית ממנה כדי לעורר איזה שינוי.  5.9% – זהו מספר לא מבוטל בכלל, שמצריך  לדעתי ועדת חקירה

***

מה שלומך?

בסדר, תודה.

אגב סיימתי לקרא את המאמר המסכם שכתבת על הדוקטורט שלך. הוספתי כמה הערות. אני מציע שתגישי אותו למערכת כדי שיכניסו אותו לחוברת הבאה.

כבר הגשתי וקיבלתי תשובה.

כן?

העורך כתב שהוא נדחה.

?

 (שתיקה)

הם אמרו לך למה?

לא. רק אמרו: החלטנו שהוא לא מתאים וזהו בלי שום נימוק או הערות לתיקון.

 (תדהמה, השפלת מבט).

לא נורא…

את יכולה לשלוח אותו לעוד כתבי עת, את יודעת. אני יכול להמליץ לך על כמה.

לא יודעת, אני אחשוב על זה. אני די עייפה מכל הסיפור הזה. גם ככה הם מפרסמים בעיקר את המאמרים של עצמם. תודה, בכל אופן.

 (שיחה שהתקיימה עם אחת-לא משנה-מאיזו-עדה עם המנחה שלה)

יא אלוהים, יא אלוהים – סיפור מההגדה

 פוסט מלפני 3 שנים שהועלה שוב אקטואלי מתמיד…

הסתיימה לה קריאת סדר פסח כהלכתו. צלחות עם שיירי מזון נערמות להן בקצה השולחן לצד ספרי הגדה ופרורי מצה. לכל אחד מהמסובים לשולחן הגדה משלו, שאליה הוא רגיל. לחלקן אותיות קטנות, לחלקן אותיות גדולות ובולטות, לחלקן עיטורי תחריטים חמורי סבר בשחור ולבן, לחלקן תמונות עם בובות פלסטלינה צבעוניות והקדשה  מוועד העובדים. העייפות רבה, אפשר להתרווח, לפתוח כפתור בחולצה. חד גדיא, חג גדיא.

אבל יש הגדה אחת שהיא שונה מכל האחרות. זו ההגדה שסבא מחזיק בראש השולחן. הודפסה בדפוס מכלוף נאגר בסוס שבתוניס לפני מאתיים שנה בערך. שלוש לשונות ושתי צורות כתב: צרפתית בכתב לטיני ועברית וערבית-יהודית-תוניסאית בכתב עברי. ההגדה הזו נראית יותר כמו חוברת דקה. בין דפיה השקופים כמעט זרועים כתמי מזון ויין מכל ארוחות החג שבהן השתתפה.  אבל יש לה עוד ייחוד להגדה הזו של סבא: סיפורים מופלאים שטמונים בין דפיה האחרונים שאם רק יעלה הדבר ברצונו, יסכים אחרי בקשות רבות להקריא לבאי השולחן את תוכנם.  הסיפורים נקראים בקולו הצרוד ובחיוך גדול צופן סוד, במקצב אטי ודרמטי עם הרבה הפסקות בין משפט למשפט כדי לתת שהות לנוכחים להבין את שנאמר. דור ההורים ודור הנכדים מנסה כל אחד את כוחו, אך לרוב לא מצליח לפרש את המשפטים הסתומים. שנים רבות של קולוניאליזם צרפתי ותודעה עברית גאה מחקו באחת את פתח הכניסה לאוצרות השפה העתיקה שאיבדה את חנה ואת דובריה. רק כמה שומרי סף נותרו היום ואלה אינם יודעים למי להעביר את מפתחות הכניסה אל תוך עולם מילותיה.

בסיפורים בערבית-תוניסאית המוטמנים בסוף ההגדה של סבא אין עלילות גבורה ואין יד חזקה וזרוע נטויה או זוועות של דם ואש ותמרות עשן. הם סתם סיפורים משעשעים על אנשים שחיו פעם בעולם שהיה ואיננו עוד. החביב מכולם הוא הסיפור על האיש המסכן ההוא שבמר גורלו נגזר עליו לרצות את אשתו השתלטנית שמתעמרת בו מצאת פורים ועד ליל הסדר בבקשות ודרישות לרוב שנועדו למלא את צרכיה הרבים.

אחרי שסבא הלך לעולמו, תרגמתי את הסיפור הזה בעזרתו האדיבה של אדון אוחיון מהחנות לצרכי בית בשוק של רמלה ומה שיצא מובא כאן לפניכם (ועם המומחים לערבית-יהודית הסליחה במידה ופה ושם נפלו טעויות). לסיפור הזה יש ערך מוסף ודומה שהוא משקף מציאות אקטואלית אצל משפחות רבות בישראל. מי ייתן ונזכה לשפע בכל העולמות בחג הזה שבא עלינו לטובה. אמן סלה.

יא אלוהים, יא אלוהים. רבי נסים יהיה בעזרתנו


עברו ימי פורים קבלנו עלינו את תשלום החובות
אשתי אמרה לי : תביא לי שמן, מכנסיים, מטפחת וצעיף,
ואז אמרה: מהר, עדיין לא יצאת מהעייפות שלך?

יא אלוהים, מה אני יעשה עם הצרה הזאת?

אמרתי לה: יא אישה חכי אל תדאגי, אני אביא את הכסף בזמן
אמרה לי אשתי: הצדק אתך. לך לדרכך וסמוך על אלוהים
שיביא לנו את הכסף לפי הצורך.

יצאתי מהבית רגוע והבאתי כובע ונעליים לאישה
אמרה לי אשתי: לך תביא לי שני כבשים:
כבש אחד להכין את התבשיל ושני כדי לעשות מרגז.
אמרתי לאישה: חכי ושבי במנוחה
מחר נלך לקנות שני כבשים טובים ושמנים.
אמרה לי אשתי: תקנה גם כוסות ומטאטא
לפני שמתחיל חודש ניסן.
יא אלוהים, איזה חובות נפלו עלינו
אמרה לי אשתי: תקנה לי גם כיסויים למיטה
ומזנון חדש שיהיה הכל כשר

אני יוצא מהבית ואני לא יכול לטעום כלום
מי ייתן ורבי נסים שמביא עלינו את פסח לא ישכח אותי.
אני לא מספיק לצאת ואשתי רצה אחרי ואומרת:
תקנה לי גם בד לבן ובד פרחוני
ואל תשכח להזמין את אחותי לחג.
אלוהים החג מתקרב, והלב שלי מתמלא בדם מרוב לחץ.

חזרתי הביתה ואז אמרה לי אשתי :
לך תביא גם סיד ושום. מרוב כעס הפכתי לכושי.
לא נשאר לי כלום – התחלתי את הבוקר מבולבל.

אמרה לי אשתי: יא בעלי אל תדאג
אתה תבקש מאלוהים והוא ייתן לך.
הבאתי את הסיד מהר ואשתי שמחה מאד.
אמרתי לאשתי : מה עוד תרצי שאביא לך יפתי?
אמרה לי: לך תביא לי סכינים
בשביל לגרד את המעיים של הכבש כדיי לעשות מרגז
אני כועס ושמח כאחד
אשתי מתעוררת בבוקר צועקת:
אני לא יודע אם היא חולמת או שיכורה
אמרתי לה : תירגעי, זה לא מתאים לך
אמרה לי : מה קרה, שכחת את עצמך היום?
מחר צריך לעשות בדיקת חמץ.
ואתה מסתובב סתם ולא יודע מה לעשות.
שאלוהים יעזור לנו לעבור את החג בשמחה
איך נתחיל ואיך נגמור – שאלוהים יחון אותי ממנה
באתי הביתה וראיתי את כל הבנות, הזקנות ואשתי
צועקות מרוב שמחה.
אלוהים נתן לנו בחסדו כסף לחג
והנה הבאתי מצרכים לחג: ירקות, שמן זית, פחמים
חסה וחרוסת, זיתים, ביצים, תבלינים ודגים
לבשתי את הפטה (גלימת מכנסיים).
ולא האמנתי למראה עיני:
אשתי לקחה חתיכה מהגרב שלי לתקן את הפטה
עכשיו יש לי חור בגרב ואני הולך יחף
שחטתי וניקיתי את הכבש
הכנו מצות מסולת, הבאנו אותם למאפייה,
אחר כך אשתי הכינה עוגות
והניחה הכל על הריהוט החדש שקנינו
מי ייתן שתמיד נמשיך לעבוד
לפני שנראה את המצות של פסח
וההוצאות – הן תמיד ירדפו אחרינו
ייגמר החג ואנחנו נחסל את כל מה שקנינו
וגם את הכבש – נחסל אותו.
יום הפסח הגיע קמתי בבוקר להלל את שם ה' שברא את העולם
ואשתי וילדי מלאים באהבה גדולה
גופי ונשמתי נהנים ואנחנו שמחים ומקוים לעוד שנים טובות
אמרתי לאשתי: לכי תרחצי את הילדים בגיגית,
הלבישי אותם יפה שיהיו מוכנים לקידוש
אני מודה לאלוהים שבשמים שנתן חג ליהודים
אחרי שהתעייפו ועבדו כל כך קשה לכבוד פסח
ומקווה שתיגמר גלותנו ונתאחד כל עם ישראל במהרה בימינו.

מוקדש באהבה לסבי אהרון זיתון ז"ל (1906 – 2000).