Monthly Archives: אפריל 2012

חתונה מאוחרת

בבוקר יום ראשון נסעתי לביתם של סעיד ונזהא אבו שרקייה אשר בוואדי ערה כדי להיפגש עם אנשי רשות העתיקות. יש איזה עניין מאד מורכב סביב הבית שלהם ואני מנסה למצוא פתרונות יצירתיים כדי לחלץ אותם מהתסבוכת. כמו 60% מהבתים באזור, הוא נבנה על קרקע חקלאית ללא היתר בנייה בזמן שלא היתה ועדת תכנון לפנות אליה, אבל מי זוכר. אז אחת לכמה שנים מוציאים נגדם צו הריסה ו/ או  קנסות ו/או פקודת מאסר. הבן נאיף, מתכנן ערים במקצועו, פנה לאחרונה למועצה לשימור אתרים כדי לנסות לדחות שוב את רוע הגזירה. לפעמים השלטונות מוכנים לגלות רגישות לשלומם של אבני הבנייה, עצי אלון עתיקים או שרידים ארכיאולוגיים, יותר מאשר לאנשים חיים. סיפור מעניין ששווה לכתוב עליו פוסט נפרד.

מוואדי ערה המשכתי לרמות מנשה –  השתמרו שם כמה צריפי עץ שהקימו ראשוני המתיישבים בקיבוץ. האחראית על הפרויקט פתחה בפני את הצריפים הנעולים שהפכו בשנים האחרונות למחסנים של ועדת תרבות. צילמתי אותם מבפנים ומבחוץ  ואחר כך פנינו לארכיון הקיבוץ. הארכיונאי, חבר צעיר כבן שמונים,  הוציא לכבודי תמונות בשחור-לבן מתיקי קרטון גדולים והסביר בסבלנות: זה החדר אוכל הישן, פה הסילו, שם מגדל מים ואלה הצריפים של החברים. רוצה לדעת מי גר בהם? אמרתי שאשמח לשמוע, אבל לא היום, יש לי יום עמוס ובערב חתונה.

מול רמות מנשה בקצה הדרך המתפתלת שוכן קיבוץ משמר העמק. שם נולדה אמו של בן זוגי ושם גרה כיום דודה-דינה. הסבא הגיע בימי העלייה השנייה והיה מראשוני המקימים. בביתה של דודה-דינה תלויה תמונה שלו רכוב על פרדה מצוייד במדים וכובע טורקי גבוה ומתחתיה כתוב : "נוטר עברי".  דודה-דינה דנה אתי באירוע המרגש שעומד להתרחש לכבוד מאה שנים לעליית המשפחה לארץ הקודש. בתוכנית: התכנסות בבית תרבות, מצגת ושירה בציבור. אחר כך היא לקחה אותי לחדר האוכל והפצירה בי לטעום מכל המנות המוגשות: הכול כאן חופשי, אל תתביישי, תאכלי, תאכלי! אמרתי תודה, באמת, אבל אני צריכה לשמור מקום בבטן וגם לנסות להשתחל לשמלה השחורה שלי לקראת החתונה הערב. לפני שנסעתי דודה-דינה התעקשה לקחת אותי לכלבו כדי לקנות לאחיין שבגלות התל אביבית כמה מוצרי יסוד בסיסיים, כי פה המחירים יותר טובים.

החתונה נפלה עלינו פחות או יותר, כרעם ביום בהיר. הוא – חבר ילדות מנצרת עלית, דון ג'ואן עם דיפלומה, שובר לבבות סדרתי חסר עקבות וחסר מעצורים ששמו הלך לפניו בשני תחומים: נאמן כמו רוח לבנות זוגו המתחלפות תדיר ויציב כמו סלע לחבריו הקרובים. והיא? לא מכירים, אבל בשביל זה יש פייסבוק. הצלבה קצרה בין רשימת החברים לבין הגוגל והתעלומה נפתרה: הכלה היא מפיקה בכירה בטלוויזיה.

בזמן שרוב האנשים במחזור הגיל שלנו נשענים אחורה עמוק על ספות העור השחורות שלהם, ולכל היותר מחברים רשימת מוזמנים לבר מצווה או לחתונה של ילדיהם, יש כאלה אחרים, שרק עכשיו מתחילים לעשות את צעדיהם הראשונים במסלול הבורגני שכל תכליתו : עבודה מסודרת-משכנתא- דופלקס דו-קומתי במודיעין- ושניים וחצי ילדים. אבל משום שבמילא המאחרים הכפייתיים  מעולם לא טרחו לעשות את הדברים לפי הספר, הם בהחלט יכולים להרשות לעצמם לדלג או לוותר על כמה מתחנות החובה במסלול המפרך והבלתי נמנע הזה.

כבר בחנייה היה ברור שהחתונה הזו, אינה חתונה של אנשים מהשורה וזאת על פי מראה המכוניות שעומד ביחס הפוך למראה לבושם של המוזמנים. כל טאלנט מתחיל יודע שאין להופיע בחתונת  טאלנטים אלא בג'ינס קרוע, רצוי שלא כובס שבועות תמימים, נעלי התעמלות בלויות וטריקו שחורה. מביני עניין יודעים להבחין מיד כי פריטים אלה נרכשו בכיכר המדינה, במחיר מלא ולא במכירת סוף עונה. אבל מה שהיה מרגש באמת, היה לראות את החבר'ה שלנו מהתיכון ע"ש משה שרת בנצרת עילית. לקיבוצניק התוהה הסברתי על החלוקה הסקטוריאלית הברורה בין הכיתות: בכיתת "העיוני" למדו כל הלפלפים ובכיתות "המקצועי" למדו כל  ה-מגניבים. החתן היה בכיתת מכאניקה שבה למדו כל המופרעים והגברים-גברים. את מקצועות החובה הם למדו עם הבנות ממגמת מזכירות, שהיו מטבע הדברים, הכי מושקעות חיצונית. אני למדתי במגמת שרטוט שצורפה למגמת אלקטרוניקה. היינו במקום טוב באמצע בין הלפלפים הגמורים למגניבים. באותם ימים משרד החינוך סבר שמי שגר בפריפריה במילא לא יפנה ללימודים גבוהים. לרכוש מקצוע, כך נאמר לנו, זה הרבה יותר חשוב בשבילנו והרבה יותר הגיוני.

שמענו שאת פרופסור אמר לי חבר שלמד אתי בכיתה ז' ומשהו אחר שאל: את גרה בתל אביב? איך אפשר? הפגישה המרגשת עם האנשים שלא פגשתי יותר מעשרים וחמש שנה עוררו  בי תחושות מעורבות של שמחה ועומס רגשי. תראו תראו,  מה נהיה מאתנו. מציגים שקי הישגים גלויים  ובו בעת מסתירים היטב את שקי כישלונותינו. לא רבים מבני המחזור נשארו לגור בנצרת-עילית, ומי שנשאר – התגייס למשטרה.  אתה… אתה… נו, תזכיר לי. בטח, בטח, איך יכולתי לשכוח? בפעם האחרונה שנפגשנו שמיר היה ראש ממשלה והיה לנו רק ערוץ 1 בטלוויזיה. ועכשיו תראו כמה התקדמנו מאז, כמה ערוצים יש, כמה טאלנטים, חלקם מתהלכים בינינו ממש, אוכלים את אותו פוטיפור בורי בתחמיץ סלק, לוגמים מאותה  שמפנייה צוננת. ליד החופה שמעתי תחקירן ידוע שואל מגיש ידוע אחר: ומה עושה החתן? והוא בתגובה, ענה במשיכת כתפיים כי אם אתה לא שם אתה לא ממש קיים. ואני רציתי להטיח בפניהם: מה זאת אומרת מה הוא עושה? הוא מביא גאווה וכבוד לחבריו לשכבה ! אתם יודעים שהוא היה הראשון בשכבה שהחזיק אוטו משלו (טוב, חיפושית, גם כן אוטו), הראשון שהופיע בסרט קולנוע אמיתי (ניצב ב"ספיחס" סרט אלמותי לכל המשפחה) וגם תקשיבו טוב-טוב: היה הראשון מנצרת שהתקבל לסיירת מטכ"ל ? (אבל אחר כך נפצע ועזב). ואני שואלת אתכם האם אלו דברים של מה בכך? מה הוא עושה, באמת. הנה לכם סקופ: כשהיינו בבית ספר, למשפחה שלו היה  מפעל לייצור נקניקים ליד מזרע, שנעשו מפרות קצרות עם אף ארוך. אבל אולי על הפרט הזה מוטב לדלג, במיוחד כשהרב ממתין להם חגיגית מתחת לחופה.

בתום החופה היתה תוכנית אמנותית, מושקעת מאד יש לומר. על מסכי הענק שבאולם הקרינו תוכנית בהשתתפות שני המגישים הותיקים של ערוץ 10 עם פניות ופרשנויות של כתבינו לענייני ערבים ברמאללה , כתבנו הכלכלי בבורסה, וכתבינו לחדשות חוץ. למרבה המזל הם דילגו על כתבינו לענייני פלילים, מה שלא מנע מאנשים מסוימים ברחבת הריקודים להעביר זה לזה חומרי טעם וריח איכותיים. מזל שצמרת המשטרה הנצרתית בשולחן האחורי היתה עסוקה בהעלאת זיכרונות מימים רחוקים. אבל כשחושבים על זה, מהי הטלוויזיה אם לא סם הזיה חוקי? אנשים שאין להם חיים צופים באנשים שמקבלים הרבה מאד כסף מכל מיני גופים שמשכנעים אותם לקנות דברים שהם בכלל לא צריכים או חמור מכך, משכנעים אותם כי אלה שעושקים את חשבונותיהם על בסיס יומיומי הם בעצם צדיקים גמורים שכל רצונם להיטיב עמם ולשפר את חייהם. אותם חיים שכאמור, למצער, נשללים מהם.

ע' החבר הכי טוב של החתן שגם היה החבר הראשון שלי בכיתה י', הגיע עם זו שהיתה פעם חברה שלו ולאחר שנפרדו היא נשארה בקשר עם החתן. מה קרה, התבלבלת? שאלתי אותו, באת עם האישה הלא נכונה. הוא הסביר שטעויות קורות לפעמים, אבל האמת היא שאשתו נשארה בבית עם התינוקת. גם הוא שייך לקבוצה האיכותית והמצומצמת של ה- late bloomers. יש דברים שרק הוא יודע עלי ויש דברים שרק אני יודעת עליו. כשלכל אחד מהצדדים מחזיק מאגר מאיים שכזה, מוטב להישמר ולא להיקלע למשברים מיותרים,  כמו המשבר ההוא שפרץ בינינו לאחר רצח רבין: האשמתי אותו בפשיזם והוא טען שאני בוגדת, סכין בגב האומה. מאז אני נמנעת להיכנס אתו לויכוחים פוליטיים. אבל לשמחתי הוא קיבל את מה שמגיע לו: לפני שנה הוא עבר להתגורר בקיבוץ הולדתה של אשתו.  אם לא בנוק-אווט, לפחות ניצחתי אותו בנקודות.

באחת ומשהו לפנות בוקר יצאנו שלושתנו למגרש החנייה והאיש שלי אמר לנו: ראיתי משהו מאד מוזר הערב כשהלכתי לשירותים, לא תאמינו.  מישהו נכנס לאחד התאים ומיד אחר כך בחור אחר נכנס אתו, ממש לאותו התא ! ע' נשא את עיניו למרומים ואמר: שמאלנים, זה לא מפתיע אותי. למה ביבי לא סגר את השאלטר לערוץ 10? אני טענתי לעומתו שדווקא בקיבוץ שתיעדתי הבוקר מצאתי צריף שירותים עם תאים מופרדים, למה סתם להוציא את דיבתם של שמאלנים? ע' התעקש ואמר : הם חסרי מוסר,  אני אומר לך, תשקורת עוינת. סליחה, מה אמרת? שאל אדם מבוגר עם שפם שעבר לידינו. הוא אמר תשקורת עוינת, הבהרתי, ולא רק זאת: מקודם הוא אמר זו שלנו, זו גם כן.  האיש ניגש לחברי ע' בידיים רועדות משמחה: סוף-סוף מצאתי איש אחד כלבבי בכל החתונה.

מפנקס השירות של סבא

באוגוסט 1939 סבא מקבל צו גיוס בעקבות "מתח פוליטי" (tension politique) שהחל ערב פרוץ המלחמה. הוא היה אז בן 33 , נשוי ואב לשתי בנות קטנות.  בפנקס החוגר נכתב כי גויס במחזור גיוס של ילידי  1922 הצעירים ממנו בגיל.  ראשית נשלח לקו מוצבים על גבול לוב , בדרום תוניסיה. בפברואר 1940 קיבל חופשה ראשונה.  מביקורו זה נותרה תמונה שבה הוא נראה לצד סבתי, דודתי ואמי התינוקת בגן ציבורי.

ביוני 1940 עברה תוניסיה לתחום שלטונה של ממשלת וישי והאדמירל אסטבה מתמנה למושל כללי. כוחות חיל היבשה בתוניסיה שעליהם נמנה סבא כללו 12,000 חיילים ועל פי פקודת מפקדם הגנרל ברה (Barre), רבים מהם חצו את הגבול לאלג'יריה  כדי להצטרף לבעלות הברית. ב- 12 בנובמבר 1940 נכנעו כוחות הים בביזרט לאולטימטום הגרמני ובכך פתחו את הדרך לכוחות הצבא איטלקי הפשיסטי.

בסוף אותו חודש מתפרסם בתוניסיה חוק יסוד ראשון למעמד היהודים. ביוני 1941 מתפרסם צו שני בדבר מינוי מנהלים זמניים על מפעלים של יהודים.  החוקים הללו שפורסמו בעיתונות המקומית, דנו גם בהגבלות על עיסוקיהם.  בספרו של דניאל קארפי :"בין שבט לחסד – השלטונות האיטלקיים ויהודי צרפת ותוניסיה בימי מלחמת העולם השניה"  (תשנ"ג),   נכתב   כי הגורמים שהחזיקו ברסן השלטון המקומי  לא מלאו אחר הפקודות של הממשלה באופן מלא, אם מפני שלבם לא היה שלם עם רדיפת היהודים ואם משום שסברו שרדיפות אלה אינן  משרתות את האינטרסים של ארצם. הסכנה העיקרית  שעמדה לנגד עיני הלאומנים הצרפתים  היתה קיומה של מושבה איטלקית גדולה שמאחוריה עמדה מדינה בעלת שאיפות התפשטות באזור, ולא הקיבוץ היהודי שהיה רובו ככולו אוהד את מולדתם.

יותר משנה לאחר פרסום הצווים  הוחלט במטה הצבאי בביזרט ליישם את ביצועם כלפי היהודים שהועסקו במשרות ממשלתיות. ב 19 במרץ 1942 קיבל סבא מכתב מהרופא הקצין הממונה עליו  קאוזי (CHAUZY) ,  בו נאמר : "אדון אדוארד זיתון הועסק בבית החולים הצבאי של ביזרט מיוני 1932 עד ל 20 במרץ 1942 בתור פקיד מנהלי, תפקיד שממנו שוחרר עפ"י החוק של ה- 3 באוקטובר 1940 (הגבלות הקשורות להשתייכות לגזע היהודי)".  קאוזי מאשר כי במשך כל הזמן הוא עשה את עבודתו נאמנה ועל פי שביעות רצונם של הממונים עליו.

על גלויה שחולקה להם בבית החולים לואי ואיר (Louis Vaillard) ,   ריכז סבא שלוש המלצות. בצדה השני של הגלויה, הודפסה קריאה לניצחון חתומה בידי מוסוליני. מתחת לכתובת הוסיף סבא בכתב ידו :"חבורה של מטומטמים!!" ו"זה הסוף שלו" .

בשנה זו עזבו בני המשפחה את עירם הכבושה ועברו  לביתה של פורטונה- אחותו של סבא   שהתגוררה בחמאם ליף הסמוכה. הם נשארו שם למעלה משנה. בזמן הזה סבא עשה כמה ניסיונות למצוא עבודה חלופית וגייס לצורך זה את מכריו הצרפתים, אך הדבר לא עלה בידו.

בינתיים בגזרת הקרבות באפריקה מצבם של מעצמות הציר הולך מדחי אל דחי.  ב – 29 בינואר 1943 לאחר מסע שהחל באל-עלמיין ונמשך שלושה חודשים, חצו יחידות הארמייה הבריטית בראשותו של מונטגומרי את גבול לוב-תוניסיה. ב- 7 במאי נכנסו היחידות הראשונות של הדיביזיה האמריקאית התשיעית לנמל ביזרט. כעבור 4 ימים חתמו הגרמנים על חוזה כניעה.

במאי 1943 , שנה ושלושה חודשים אחרי שפוטר מהצבא של ממשלת וישי, שב סבא ללבוש את מדי הצבא הצרפתי, והופקד לשרת שוב בבית החולים הצבאי של תוניס.  בסיכום מחברת השירות שלו נכתב כי הנ"ל הועסק ברציפות כחייל שכיר במשרד המלחמה הצרפתי מיוני 1932 עד מרץ 1965.

מזרחיוּת דמיקולו (הרהורים בעקבות מאמריה של אוה אילוז במוסף הארץ)

גם אני כמו רבים אחרים, קראתי בעניין רב את סדרת המאמרים של אוה אילוז במוסף עיתון הארץ על אפליה עדתית בישראל ("עייפנו מהעדתיות", 24.2, "אשכנזים במדינה מזרחית", 16.3, "אפליה: מדריך למשתמש", 4.4). לאלה נוספו תגובות הקוראים, ותגובות הקוראים לתגובותיהם של האחרונים, ודומה שההמולה עדיין שוקקת ויתרה מזאת – היא לא הולכת לשום מקום.

אני חייבת להודות שדבריה של אילוז עוררו בי תחושות הזדהות לצד תחושות עמומות של בלבול: על אף רצוני לא הצלחתי למצוא בי די זעם, די בהירות, די אוטנטיות בנוגע למזרחיות שלי. סוג של מזרחית דמיקולו אני. התנכרתי למזרח והמערב התנכר לי, כתב אלבר ממי בספרו "נציב המלח", ודומה שהתנכרות זו החלה זמן רב לפני שנולדתי, כבר בראשית חייהם של הורי-הורי שבחרו לנקוט צד – להעדיף את הצרפתיות הקולוניאליסטית על פני תרבותם הקודמת שעוצבה בהשפעת העממים והקבוצות שהתגוררו בקרבם: מוסלמים עירוניים, כפריים ברברים, איטלקים, סיציליאניים, מלטזים, ספרדים ומה לא. שקשוקה ים תיכונית.

***

אילוז, כך קראתי בויקיפדיה, נולדה בפס שבמרוקו ובגיל עשר היגרה עם משפחתה לצרפת שם עשתה את לימודי התואר הראשון שלה בפריז בתקשורת וספרות. את התואר השני עשתה באוניברסיטה העברית ואת השלישי בפנסילבניה. כשחזרה לישראל, לימדה באוניברסיטת ת"א ומאוחר יותר באוניברסיטה העברית, שם מונתה לפרופסור מן המניין. העובדה שהתחנכה ועשתה את חוק לימודיה בצרפת ובארה"ב, אפשרה לה להתברג באקדמיה הישראלית בקלות רבה יותר. המסלול הביוגראפי צרפת-ישראל, גם אם הוא כולל תחנת "מרוקו" אי שם בילדותה, עדיף פי כמה על מסלול שכולו ישראל ללא תחנות ביניים

בניגוד למשפחתה של אילוז, משפחתי בחרה להגר לישראל מצרפת אחרי שאחיי ואני נולדנו שם. אחי הגדול הגיע לכאן כשהיה בכיתה ג', אחי הצעיר ואני הגענו קטנים יותר, בגיל 5 ו-4. כל הגירה היא קשה  -אך יש הגירות קשות יותר. מי שהגיע מארצות צפון אפריקה לצרפת בשנות ה- 60- וה- 70 כבר היה מעורה היטב בשפה ובתרבות, פרי שנות השפעה קולוניאליסטית ממושכת של "המדינה האם". המהגרים היהודים מארצות המגרב נטמעו בתוך התרבות הצרפתית הגדולה על יסוד ערכי החירות, השוויון והאחווה של הרפובליקה. הגירתם של הוריי לישראל לוותה בשבר עמוק ומשמעותי מהגירתם הקודמת מתוניס לצרפת, קצת לפני נישואיהם. הזרות, הניתוק, הבלבול שלהם הורגש על ידינו היטב. מסיבה זו אני סבורה שאילוז לא צריכה להתפלא על כך שמספר האינטלקטואלים היהודים ממוצא  צפון אפריקאי בצרפת גדול באופן ניכר וחסר פרופורציות ביחס למספרם בישראל.

נקודה נוספת ששווה לתת עליה את הדעת הוא מצבה העגום של ההשכלה הגבוהה בישראל. לא צריך להרחיב והדברים ידועים היטב לכל מי ששם את רגלו באקדמיה: האטימות, הסטגנציה, הדיכוי היצירתי, העדר המעוף, תקרות הזכוכית  ומה לא. יש שמתפלאים על מספרם הנמוך של קבוצות מוחלשות בעמדות בכירות ואני דווקא מתפלאת על  אותו מיעוט קטן ועיקש, שכנגד כל הסיכויים, מצליח מדי פעם להשתחל פנימה , אל לב המאפליה שאין אכזרית ממנה כדי לעורר איזה שינוי.  5.9% – זהו מספר לא מבוטל בכלל, שמצריך  לדעתי ועדת חקירה

***

מה שלומך?

בסדר, תודה.

אגב סיימתי לקרא את המאמר המסכם שכתבת על הדוקטורט שלך. הוספתי כמה הערות. אני מציע שתגישי אותו למערכת כדי שיכניסו אותו לחוברת הבאה.

כבר הגשתי וקיבלתי תשובה.

כן?

העורך כתב שהוא נדחה.

?

 (שתיקה)

הם אמרו לך למה?

לא. רק אמרו: החלטנו שהוא לא מתאים וזהו בלי שום נימוק או הערות לתיקון.

 (תדהמה, השפלת מבט).

לא נורא…

את יכולה לשלוח אותו לעוד כתבי עת, את יודעת. אני יכול להמליץ לך על כמה.

לא יודעת, אני אחשוב על זה. אני די עייפה מכל הסיפור הזה. גם ככה הם מפרסמים בעיקר את המאמרים של עצמם. תודה, בכל אופן.

 (שיחה שהתקיימה עם אחת-לא משנה-מאיזו-עדה עם המנחה שלה)

שטעטל בפארק הירקון

פעמיים בשנה, בחול המועד פסח ובחול המועד סוכות משנה פארק הירקון את פניו והופך למעין שטעטל. נערות חסודות בחצאיות כהות וחולצות מכופתרות היטב מתהלכות לצד אצניות צעירות בחזיות טריקו,  תלמידי חכמים לבושי שחורים מתפלמסים בינם ובינם מול רוכבי אופניים זריזים בלבוש זרחני.  מבקריו הקבועים של הפארק מתבוננים בלהקה הזרה והמוזרה בתערובת של תימהון וסקרנות. ואלה  שחשים היטב במבטיהם, נמנעים מלהישיר מבט לעוברים ושבים מטעמי מבוכה או צניעות (הוי הפריצות, הפריצות). יש שמדברים עברית ויש שמדברים יידיש וכולם מגלגלים עגלות מרובות ילדים ושקיות עם מצות ובקבוקים מפלסטיק.  גם האחות החבדניקית של הקיבוצניק התקשרה ואמרה אנחנו כאן ליד הסירות, קרוב לאגם, תבואו.  אז עצרנו בסופר באבא וקנינו קולה ושקיות תפוצ'יפס כשר לפסח באישור הבד"ץ ויצאנו לדרך. כבעלי בית גאים ובטוחים אנחנו חולפים בין להקות הנדוד שבחרו לעצור ולמצוא מרגוע באגם שלנו: הנאה הפארק בעיניכם, הנאים השכנים? תראו כמה יפה אנחנו מקבלים כל ציפור יהיה צבע נוצותיה אשר יהיה. כולל ציפורים בלי נוצות בכלל.

מול האגם, משמאל לסירות מצאנו את האחות האובדת עם בעלה, ילדיהם, חבריהם וילדיהם שלהם. אחד מהילדים נפל לאגם זמן קצר לפני שהגענו, מזל שמשהו שעבר קרוב שם לב. כשיש כל כך הרבה שחקנים על המגרש, חייבים לעבור למשחק קבוצתי, אין ברירה, אחרת אפשר לצאת מין הדעת.  הילדים מטפסים על הדוד והוא מעיף אותם מעל ראשו בסלטות באוויר לפי סבב. אחר כך הם פותחים שקית תפוצ'יפס וחולקים ביניהם את השלל בחלוקה ממושמעת ומדויקת. לא עולה בדעתם לבקש לפתוח שקית נוספת עד שהראשונה תתרוקן לגמרי. האבות יוצאים עם הילדים לשוט בסירה ואנחנו הנשים נשארות עם התינוקות הצעירים. האחות מתרווחת, מנצלת את הדקות היקרות למנוחה, ועוברת להתבונן בריכוז במשפחה שלפניה, כמו צופה בריאליטי בשידור חי בטלוויזיה. באותה משפחה יש מספר לא ברור של נערות וילדים בגילאים קרובים, אברך צעיר ואישה צעירה שנמצאת בהריון מתקדם. לא ברור לי ההיגיון שלפיו הם קשורים זה לזה. לאחר התבוננות מאומצת האחות פוסקת: כל הנערות הן אחיותיה של האישה שבהריון וכך גם הילדים הצעירים חוץ מהקטן בחליפה הכחולה שהוא בנם הבכור של בני הזוג. נדמה שבין האחיין הגדול לדודתו הצעירה מפרידים שנה-שנתיים. אחר כך אני שואלת אותה איך אפשר להבדיל בין  קבוצות חסידים לליטאים ואיך מבחינים בתת-מינים בכל קבוצה. האחות מסבירה ונותנת בהם סימנים: אורך פאות נשים, כיסויי ראש, פאות לחיים, כיפות, כובעים, צבעים, החמרות. ערב-רב של תת חלוקות. ומה הקטע הזה להלביש את הילדים במערכות בגדים זהות, בגדלים שונים ? אה, היא אומרת, כן, זה קטע מאד דוסי.

בדרך חזרה הביתה אנחנו עוברים בצד הצפוני של הגדה. לפני שבועיים הגיע לשם קרקס ממזרח-אירופה המכונה קרקס אמריקנו. יש הנחות לועדי עובדים שקנו כרטיסים מראש. מתוך האוהלים המנופחים שצבעם אדום-לבן יוצאים ובאים להטוטנים לקול מצהלות הקהל הם קופצים ומתגלגלים באוויר, פלג גופם העליון ערום, גופם הבהיר גמיש ואתלטי. בתום קינון קצר גם הם יקפלו את מטלטלם בין לילה ויפליגו מכאן למקום אחר. הם ישובו לפקוד אותנו בתחילת הסתיו, לקראת חול המועד הבא.

יא אלוהים, יא אלוהים – סיפור מההגדה

 פוסט מלפני 3 שנים שהועלה שוב אקטואלי מתמיד…

הסתיימה לה קריאת סדר פסח כהלכתו. צלחות עם שיירי מזון נערמות להן בקצה השולחן לצד ספרי הגדה ופרורי מצה. לכל אחד מהמסובים לשולחן הגדה משלו, שאליה הוא רגיל. לחלקן אותיות קטנות, לחלקן אותיות גדולות ובולטות, לחלקן עיטורי תחריטים חמורי סבר בשחור ולבן, לחלקן תמונות עם בובות פלסטלינה צבעוניות והקדשה  מוועד העובדים. העייפות רבה, אפשר להתרווח, לפתוח כפתור בחולצה. חד גדיא, חג גדיא.

אבל יש הגדה אחת שהיא שונה מכל האחרות. זו ההגדה שסבא מחזיק בראש השולחן. הודפסה בדפוס מכלוף נאגר בסוס שבתוניס לפני מאתיים שנה בערך. שלוש לשונות ושתי צורות כתב: צרפתית בכתב לטיני ועברית וערבית-יהודית-תוניסאית בכתב עברי. ההגדה הזו נראית יותר כמו חוברת דקה. בין דפיה השקופים כמעט זרועים כתמי מזון ויין מכל ארוחות החג שבהן השתתפה.  אבל יש לה עוד ייחוד להגדה הזו של סבא: סיפורים מופלאים שטמונים בין דפיה האחרונים שאם רק יעלה הדבר ברצונו, יסכים אחרי בקשות רבות להקריא לבאי השולחן את תוכנם.  הסיפורים נקראים בקולו הצרוד ובחיוך גדול צופן סוד, במקצב אטי ודרמטי עם הרבה הפסקות בין משפט למשפט כדי לתת שהות לנוכחים להבין את שנאמר. דור ההורים ודור הנכדים מנסה כל אחד את כוחו, אך לרוב לא מצליח לפרש את המשפטים הסתומים. שנים רבות של קולוניאליזם צרפתי ותודעה עברית גאה מחקו באחת את פתח הכניסה לאוצרות השפה העתיקה שאיבדה את חנה ואת דובריה. רק כמה שומרי סף נותרו היום ואלה אינם יודעים למי להעביר את מפתחות הכניסה אל תוך עולם מילותיה.

בסיפורים בערבית-תוניסאית המוטמנים בסוף ההגדה של סבא אין עלילות גבורה ואין יד חזקה וזרוע נטויה או זוועות של דם ואש ותמרות עשן. הם סתם סיפורים משעשעים על אנשים שחיו פעם בעולם שהיה ואיננו עוד. החביב מכולם הוא הסיפור על האיש המסכן ההוא שבמר גורלו נגזר עליו לרצות את אשתו השתלטנית שמתעמרת בו מצאת פורים ועד ליל הסדר בבקשות ודרישות לרוב שנועדו למלא את צרכיה הרבים.

אחרי שסבא הלך לעולמו, תרגמתי את הסיפור הזה בעזרתו האדיבה של אדון אוחיון מהחנות לצרכי בית בשוק של רמלה ומה שיצא מובא כאן לפניכם (ועם המומחים לערבית-יהודית הסליחה במידה ופה ושם נפלו טעויות). לסיפור הזה יש ערך מוסף ודומה שהוא משקף מציאות אקטואלית אצל משפחות רבות בישראל. מי ייתן ונזכה לשפע בכל העולמות בחג הזה שבא עלינו לטובה. אמן סלה.

יא אלוהים, יא אלוהים. רבי נסים יהיה בעזרתנו


עברו ימי פורים קבלנו עלינו את תשלום החובות
אשתי אמרה לי : תביא לי שמן, מכנסיים, מטפחת וצעיף,
ואז אמרה: מהר, עדיין לא יצאת מהעייפות שלך?

יא אלוהים, מה אני יעשה עם הצרה הזאת?

אמרתי לה: יא אישה חכי אל תדאגי, אני אביא את הכסף בזמן
אמרה לי אשתי: הצדק אתך. לך לדרכך וסמוך על אלוהים
שיביא לנו את הכסף לפי הצורך.

יצאתי מהבית רגוע והבאתי כובע ונעליים לאישה
אמרה לי אשתי: לך תביא לי שני כבשים:
כבש אחד להכין את התבשיל ושני כדי לעשות מרגז.
אמרתי לאישה: חכי ושבי במנוחה
מחר נלך לקנות שני כבשים טובים ושמנים.
אמרה לי אשתי: תקנה גם כוסות ומטאטא
לפני שמתחיל חודש ניסן.
יא אלוהים, איזה חובות נפלו עלינו
אמרה לי אשתי: תקנה לי גם כיסויים למיטה
ומזנון חדש שיהיה הכל כשר

אני יוצא מהבית ואני לא יכול לטעום כלום
מי ייתן ורבי נסים שמביא עלינו את פסח לא ישכח אותי.
אני לא מספיק לצאת ואשתי רצה אחרי ואומרת:
תקנה לי גם בד לבן ובד פרחוני
ואל תשכח להזמין את אחותי לחג.
אלוהים החג מתקרב, והלב שלי מתמלא בדם מרוב לחץ.

חזרתי הביתה ואז אמרה לי אשתי :
לך תביא גם סיד ושום. מרוב כעס הפכתי לכושי.
לא נשאר לי כלום – התחלתי את הבוקר מבולבל.

אמרה לי אשתי: יא בעלי אל תדאג
אתה תבקש מאלוהים והוא ייתן לך.
הבאתי את הסיד מהר ואשתי שמחה מאד.
אמרתי לאשתי : מה עוד תרצי שאביא לך יפתי?
אמרה לי: לך תביא לי סכינים
בשביל לגרד את המעיים של הכבש כדיי לעשות מרגז
אני כועס ושמח כאחד
אשתי מתעוררת בבוקר צועקת:
אני לא יודע אם היא חולמת או שיכורה
אמרתי לה : תירגעי, זה לא מתאים לך
אמרה לי : מה קרה, שכחת את עצמך היום?
מחר צריך לעשות בדיקת חמץ.
ואתה מסתובב סתם ולא יודע מה לעשות.
שאלוהים יעזור לנו לעבור את החג בשמחה
איך נתחיל ואיך נגמור – שאלוהים יחון אותי ממנה
באתי הביתה וראיתי את כל הבנות, הזקנות ואשתי
צועקות מרוב שמחה.
אלוהים נתן לנו בחסדו כסף לחג
והנה הבאתי מצרכים לחג: ירקות, שמן זית, פחמים
חסה וחרוסת, זיתים, ביצים, תבלינים ודגים
לבשתי את הפטה (גלימת מכנסיים).
ולא האמנתי למראה עיני:
אשתי לקחה חתיכה מהגרב שלי לתקן את הפטה
עכשיו יש לי חור בגרב ואני הולך יחף
שחטתי וניקיתי את הכבש
הכנו מצות מסולת, הבאנו אותם למאפייה,
אחר כך אשתי הכינה עוגות
והניחה הכל על הריהוט החדש שקנינו
מי ייתן שתמיד נמשיך לעבוד
לפני שנראה את המצות של פסח
וההוצאות – הן תמיד ירדפו אחרינו
ייגמר החג ואנחנו נחסל את כל מה שקנינו
וגם את הכבש – נחסל אותו.
יום הפסח הגיע קמתי בבוקר להלל את שם ה' שברא את העולם
ואשתי וילדי מלאים באהבה גדולה
גופי ונשמתי נהנים ואנחנו שמחים ומקוים לעוד שנים טובות
אמרתי לאשתי: לכי תרחצי את הילדים בגיגית,
הלבישי אותם יפה שיהיו מוכנים לקידוש
אני מודה לאלוהים שבשמים שנתן חג ליהודים
אחרי שהתעייפו ועבדו כל כך קשה לכבוד פסח
ומקווה שתיגמר גלותנו ונתאחד כל עם ישראל במהרה בימינו.

מוקדש באהבה לסבי אהרון זיתון ז"ל (1906 – 2000).