שטעטל בפארק הירקון

פעמיים בשנה, בחול המועד פסח ובחול המועד סוכות משנה פארק הירקון את פניו והופך למעין שטעטל. נערות חסודות בחצאיות כהות וחולצות מכופתרות היטב מתהלכות לצד אצניות צעירות בחזיות טריקו,  תלמידי חכמים לבושי שחורים מתפלמסים בינם ובינם מול רוכבי אופניים זריזים בלבוש זרחני.  מבקריו הקבועים של הפארק מתבוננים בלהקה הזרה והמוזרה בתערובת של תימהון וסקרנות. ואלה  שחשים היטב במבטיהם, נמנעים מלהישיר מבט לעוברים ושבים מטעמי מבוכה או צניעות (הוי הפריצות, הפריצות). יש שמדברים עברית ויש שמדברים יידיש וכולם מגלגלים עגלות מרובות ילדים ושקיות עם מצות ובקבוקים מפלסטיק.  גם האחות החבדניקית של הקיבוצניק התקשרה ואמרה אנחנו כאן ליד הסירות, קרוב לאגם, תבואו.  אז עצרנו בסופר באבא וקנינו קולה ושקיות תפוצ'יפס כשר לפסח באישור הבד"ץ ויצאנו לדרך. כבעלי בית גאים ובטוחים אנחנו חולפים בין להקות הנדוד שבחרו לעצור ולמצוא מרגוע באגם שלנו: הנאה הפארק בעיניכם, הנאים השכנים? תראו כמה יפה אנחנו מקבלים כל ציפור יהיה צבע נוצותיה אשר יהיה. כולל ציפורים בלי נוצות בכלל.

מול האגם, משמאל לסירות מצאנו את האחות האובדת עם בעלה, ילדיהם, חבריהם וילדיהם שלהם. אחד מהילדים נפל לאגם זמן קצר לפני שהגענו, מזל שמשהו שעבר קרוב שם לב. כשיש כל כך הרבה שחקנים על המגרש, חייבים לעבור למשחק קבוצתי, אין ברירה, אחרת אפשר לצאת מין הדעת.  הילדים מטפסים על הדוד והוא מעיף אותם מעל ראשו בסלטות באוויר לפי סבב. אחר כך הם פותחים שקית תפוצ'יפס וחולקים ביניהם את השלל בחלוקה ממושמעת ומדויקת. לא עולה בדעתם לבקש לפתוח שקית נוספת עד שהראשונה תתרוקן לגמרי. האבות יוצאים עם הילדים לשוט בסירה ואנחנו הנשים נשארות עם התינוקות הצעירים. האחות מתרווחת, מנצלת את הדקות היקרות למנוחה, ועוברת להתבונן בריכוז במשפחה שלפניה, כמו צופה בריאליטי בשידור חי בטלוויזיה. באותה משפחה יש מספר לא ברור של נערות וילדים בגילאים קרובים, אברך צעיר ואישה צעירה שנמצאת בהריון מתקדם. לא ברור לי ההיגיון שלפיו הם קשורים זה לזה. לאחר התבוננות מאומצת האחות פוסקת: כל הנערות הן אחיותיה של האישה שבהריון וכך גם הילדים הצעירים חוץ מהקטן בחליפה הכחולה שהוא בנם הבכור של בני הזוג. נדמה שבין האחיין הגדול לדודתו הצעירה מפרידים שנה-שנתיים. אחר כך אני שואלת אותה איך אפשר להבדיל בין  קבוצות חסידים לליטאים ואיך מבחינים בתת-מינים בכל קבוצה. האחות מסבירה ונותנת בהם סימנים: אורך פאות נשים, כיסויי ראש, פאות לחיים, כיפות, כובעים, צבעים, החמרות. ערב-רב של תת חלוקות. ומה הקטע הזה להלביש את הילדים במערכות בגדים זהות, בגדלים שונים ? אה, היא אומרת, כן, זה קטע מאד דוסי.

בדרך חזרה הביתה אנחנו עוברים בצד הצפוני של הגדה. לפני שבועיים הגיע לשם קרקס ממזרח-אירופה המכונה קרקס אמריקנו. יש הנחות לועדי עובדים שקנו כרטיסים מראש. מתוך האוהלים המנופחים שצבעם אדום-לבן יוצאים ובאים להטוטנים לקול מצהלות הקהל הם קופצים ומתגלגלים באוויר, פלג גופם העליון ערום, גופם הבהיר גמיש ואתלטי. בתום קינון קצר גם הם יקפלו את מטלטלם בין לילה ויפליגו מכאן למקום אחר. הם ישובו לפקוד אותנו בתחילת הסתיו, לקראת חול המועד הבא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On אפריל 11, 2012 at 7:03 am

    תיאור מעניין. כמבקרת קבועה באזור נוכחתי גם אני בהצפה של לבושי השחורים לובשות החצאיות הארוכות … לא רק בימי חוה"מ פסח.
    תחילה השתוממתי שכן, זה בדיוק מה שנקרא אצלם "ביטול תורה". אחר כך הפסקתי לשים לב ללבושי השחורים והחצאיות הארוכות וקיבלתי את נוכחותם כחלק מהנוף הקבוע של הפארק.

  • שוֹעִי  On אפריל 11, 2012 at 8:00 am

    נטלי יקרה,
    ההשוואה בין המגוון האנושי בפארק לתלבושותיו המגוונות ובין להקי הציפורים הנודדות הוא מבריק ומצחיק. אולי מפני מקומי בחיים, לא מפריע לי מגוון אנושי-תרבותי. אני דווקא שמח בחולו של מועד, שבו תרבויות שאינן מרבות להיפגש עשויות לפחות להביט זו על זו, זו בזו.

    למשל, לפני כמה זמן, טיילתי בשבת בבני ברק, וילד חרדי הצביע עליי (על כובעי ומכנס הג'ינס
    שלבשתי) ואמר: "ערבער" (=ערבי). אביו החליף צבעים ופנה אליי בחיוך למחילה, אבל לא ראיתי
    שום דבר שיש למחול עליו. בסך הכל, טפין-טפין, כך יכיר הילד את העולם שמחוץ לד' אמותיה של בני ברק; כפי שילדים חילוניים בפארק הירקון מתוודעים בחול המועד, לתרבויות אחרות, שבימים אחרים הוריהם מרחיקים אותם מהן, והם אינם יודעים עליהן דבר וחצי דבר.

  • nataliemessika  On אפריל 11, 2012 at 9:58 am

    תודה, תרצה.

    שועי יקר – כשמתרגלים לביקורים העונתיים ההמוניים האלה, זה באמת הופך לחלק מהנוף הטבעי. יחד עם זאת אני מופתעת כל פעם מחדש לראות עד כמה מינימאלית האינטראקציה בין הקבוצות, אם מבחירה ואם כפועל מהמצב הגיאוגרפי הנתון.
    דווקא במשפחות "מעורבות" נשמר איזה דו-שיח, אבל גם זה לא ברור מאליו בכלל. יש כל כך הרבה מגבלות וקשיים. למשל – האחות של יריב מנסה בכל פעם "להזמין אותנו לשבת" – ורק המחשבה על כך מעוררת בו חרדה. על הצעה נגדית – אין מה לדבר בכלל. אז נשארנו עם חול המועד בפארק. וגם זה בסדר.

  • שוֹעִי  On אפריל 11, 2012 at 10:55 am

    נטלי,
    אצלנו פחות או יותר אותו הדבר. צריך לזכור כי דתיים אינם יכולים לאכול בכלים בלתי כשרים/מוכשרים לפסח, מה שמקשה את הביקור בחג אצל משפחות חילוניות או מסורתיות, המסתפקות בהעלמת הפיתות בלבד. באשר לשבתות, כבר התארחנו אצל משפחות חילוניות בשבת, אבל זה תלוי במידת מוכנותן לכבד כמה כללים בסיסיים (למשל, לא להדליק/לכבות לכבודנו את האור ודומיו), לתת מקום לפלטה לשבת וכיו"ב. אפילו פעם ערכתי ליל סדר עם משפחתי החילונית הרחבה, אבל זה היה קשה מאוד.
    לחילונים, אני חש, תמיד קשה "לבוא לשבת", גם באם הם יודעים כי איש לא מנסה לקרב אותם לקיום המצוות. פעם היינו "משפחה מאמצת" לזוג בתהליך גיור (ישראלי-יהודי ובת זוגו האמריקאית, שהתגיירה), שהיו אנוסים בהוראת בית הדין לעשות כמה שבתות אצל משפחה דתית. אני זוכר עד כמה זה היה מוזר בשבילם. מזל ששררה בין כולנו קירבה שאיפשרה להתייחס לכל בהומור.
    אין לי בעיה אם מבקרים אותנו ברכב בשבתות מתוך מחשבה שאם לא אלינו היו ודאי מבקרנו נוסעים למקום אחר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: